"בן שמונה, אובחן לאחרונה כמחונן, רגיש, נפש עדינה. לא מצליח ליהנות מהחיים, שום דבר לא מעניין אותו ומרגש אותו. נכנס להתקפי בכי ולא יודע למה, מבטא מחשבות אובדניות ('אין משמעות לחיים', 'הלוואי שלא הייתי נולד'), מביע המון אהבה אבל לא מצליח למצוא בעצמו שמחה לעולם, לא מסתכל על חצי הכוס המלאה, בקושי אוכל, לא משחק עם חברים, בעיקר דבוק למסכים... מה עושים? אני אבודה ועצובה".
הטקסט העצוב הזה פורסם לאחרונה באחד הפורומים הרבים שקיימים ברשת עבור הורים לילדים מחוננים. מי שלא מחונן, מעולם לא גידל ילד מחונן ולא מכיר מקרוב מחוננים עשוי לחשוב שהוא יוצא דופן, אבל הוא לא. ייתכן שהסיטואציה המתוארת קצת קיצונית, אולם תחושות של זרוּת, אחרוּת, דיכאון ותסכול הן מנת חלקם של לא מעט ילדים מחוננים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההגדרה הכללית למחוננות היא יכולת אנושית הבאה לידי ביטוי באינטליגנציה בין-אישית ותוך-אישית גבוהה במיוחד. הגדרות ממוקדות יותר למונח תלויות בזמן ובאזור המחיה. בארה"ב, לדוגמה, מחוננות נקבעת על פי מנת משכל בלבד: החל מ-IQ של 130 אדם ייחשב מחונן. לפי קריטריון זה, 3% מאוכלוסיית העולם נחשבים למחוננים. בישראל, ילד מחונן הוא זה שעבר את הבחינה הייעודית של משרד החינוך לאיתור מחוננים שמתבצעת לכלל ילדי ישראל בכיתה ב'. זכייה בתואר הנחשק מאפשרת כניסה לתוכניות לימוד מיוחדות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המילה "מחונן" מקושרת אוטומטית להצלחה. ילד מחונן נתפס כילד חכם יותר עם פוטנציאל הצלחה גדול יותר, ומי לא רוצה לגדל פוטנציאל הצלחה מהלך? הורים עושים כל מה שהם יכולים כדי שגם הילד שלהם יאותר, שמישהו יגיד שהוא מוכשר בצורה יוצאת דופן, שמישהו יאשר את היכולות הנפלאות שלו. חלקם שולחים אותו לקורסי הכנה ייעודיים לבחינת המחוננים, אחרים עובדים איתו בבית. יש הורים שמתקשים לקבל את העובדה שילדם לא עבר את הבחינה, ומערערים. ככה זה. כולם רוצים להיכנס למועדון הנחשק.
ורק על המחיר איש כמעט אינו מדבר.
"כשאנחנו אומרים 'ילד בעל צרכים מיוחדים' אנחנו מתכוונים לילד עם בעיות שונות: פיגור שכלי, נכות, אוטיזם, בעיות התנהגות, אלימות וכו', אבל גם ילדים מחוננים הם ילדים בעלי צרכים מיוחדים", אומרת הרצלה צח, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית. "העניין הוא שקשה לחבר בין 'מחוננות', שנתפסת אסוציאטיבית כמשהו חיובי שכולם רוצים בו, לבין 'צרכים מיוחדים', שמעוררים רתיעה, חמלה ואולי אפילו פחד. בפועל, לילדים האלה יש קשיים שייחודיים להם ומי שמגדל אותם מתמודד עם אתגרים לא פשוטים וזקוק להכוונה, ליווי, ייעוץ ותמיכה, ממש כמו כל הורה אחר לילד עם צרכים מיוחדים. הורים רוצים שיהיה להם ילד מחונן, שמתישהו יגיע ל-8200 ואחר כך יכבוש את העולם, ושוכחים שילדים מחוננים משלמים מחיר על היותם כאלה. לא הכול זוהר בסיפור הזה".
צח יודעת על מה היא מדברת. לקליניקה שלה מגיעים לא מעט הורים לילדים מחוננים שגילו מתישהו שהגאווה הגדולה מגיעה בהכרח עם קשיים ודילמות לא פשוטות.
"יש פער משמעותי בין ההתפתחות הקוגניטיבית והאינטלקטואלית של ילד מחונן לבין ההתפתחות הרגשית והחברתית שלו. תחשבו על ילד בן שש שקורא באופן שוטף מגוון גדול של ספרים ושיש לו אוצר מילים רחב מאוד, מגיע לכיתה א' ומגלה על היום הראשון שהוא יוצא דופן, אחר, שהוא היחיד בכיתה שחושב ומדבר ככה, שהוא לא שווה בקבוצת השווים שלו. במקביל, ההתפתחות הרגשית שלו היא לרוב כמו של כל ילד בן שש אחר. נוצר כאן פער שמבלבל ומתסכל את כולם. איך להתייחס לילד כזה? לתת לו יחס של אדם מבוגר שלא הולם את גילו האמיתי, או לתת לו יחס של ילד בן שש שלא הולם את היכולות האינטלקטואליות שלו? חלק מהבעייתיות בלהיות מחונן טמון בציפיות שנוצרות כלפיו בהיותו מיוחד, במתח בין הדרישה לממש את הפוטנציאל לבין הרצון שלו להיות פשוט ילד - כזה שמתפנק מדי פעם או מתחצף ומתמרד. הרבה פעמים הציפיות נובעות מתוך נטיות נרקיסיסטיות של ההורה, שרואה את הילד כמעין שלוחה שלו ומצפה ממנו להגשים את כל הפנטזיות שלו כי הוא הרי יכול, הוא מחונן. הציפיות האלה מכבידות. הן עול עצום על כתפיים מאוד קטנות".
ילדים מחוננים בישראל חוסים תחת צילו של האגף למחוננים ולמצטיינים של משרד החינוך, שמפעיל שני סוגים של מסגרות לימודים ייחודיות: כיתות למחוננים הנמצאות בתוך בתי ספר רגילים, ובהן לומדים התלמידים במשך כל השנה, ומרכזי מחוננים שבהם פועלת תוכנית של יום העשרה פעם בשבוע, ובחמשת הימים הנותרים התלמיד לומד בבית ספרו בכיתה רגילה. בעבר, כיתות מחוננים (לצד הקפצת כיתה) היו פופולריות מאוד כ"פתרון" לילדים מוכשרים במיוחד. כיום הן קיימות אך ורק במספר מצומצם של בתי ספר, לרוב בערים גדולות.
כשמתגלה מחונן במשפחה, הוריו צריכים לבחור במסגרת מתאימה. ברמת העיקרון, לרוב הילד המחונן מתקשה להשתלב במסגרת הרגילה. הוא משתעמם, נוטה לוויכוחים ולדעתנות-יתר וחסרים לו גירויים מתאימים. במקרה הטוב הוא יצליח לשרוד. במקרה הרע הוא יהפוך ל"טראבל מייקר", שמרגיז הן את המורים והן את הילדים. יחד עם זאת, פעמים רבות הילד מעדיף להישאר במסגרת הכיתה הרגילה. הוא פשוט רוצה להיות כמו כולם.
"אחת ההתלבטויות המרכזיות איתן מגיעים אליי הורים לקליניקה היא אם לשלוח את הילד לכיתת מחוננים", מספרת צח. "אנחנו מדברים על לעקור ילד בכיתה ג' מסביבתו הטבעית ולשלוח אותו לכיתה חדשה, שבה הוא לא מכיר אף אחד, אך ורק כדי לפתח את היכולות האינטלקטואליות שלו. הכיתה היא מעין בועה שהילדים מגיעים אליה ממקומות שונים גיאוגרפית. לעקירה הזו יכולות להיות השלכות רגשיות לא פשוטות. בהחלט נשאלת השאלה, האם ילד שסיים את הלימודים בכיתה רגילה, עם 30 תלמידים שאינם מחוננים, לא יכול להגיע לטכניון בהמשך ולהצטיין? בוודאי שכן, אבל כאן נכנס מערך ציפיות מאוד גדול. אף אחד לא רוצה לבזבז את הפוטנציאל. רוצים שהוא ילמד בכיתה מיוחדת, שיסיים בגרויות מוקדם ושיירשם לאוניברסיטה. אופציה נוספת היא לצאת מבית הספר ליום בשבוע למרכז מחוננים. ימי השליפה יכולים להעשיר את הילד ולמלא את עולמו, אבל ייתכן שגם להם יהיה מחיר - לצאת מבית הספר שלך פעם בשבוע ממצב אותך כילד מיוחד בפני בני כיתתך, ולא בטוח שקל לחבב את המיוחדות הזו".
אבל הילד באמת זקוק לגירויים ברמה ובצורה יוצאת דופן. אז מה הפתרון?
"אין פתרון אחד לילדים מחוננים. אין נוסחת קסם גאונית כזו שעובדת לכולם. צריך לתפור את החליפה המתאימה לילד הספציפי שגדל במשפחה ספציפית. מה שנהדר עבור ילד מחונן אחד, יכול להיות נורא עבור ילד מחונן אחר. צריך להכיר היטב את הילד ולהעריך את החלקים הרגשיים והחברתיים, את היכולות שלו להסתגל למסגרת חדשה ואת הצרכים שלו. וכמובן לוודא שהצרכים אכן שלו, ולא של הוריו או של המערכת".
איך ילד מחונן משתלב במשפחה?
"אם הילד הוא המחונן היחיד והאחים שלו 'רגילים' או לפעמים אפילו מתחת לממוצע, אז יכולה להיווצר קנאה כלפיו. תשומת הלב העודפת שניתנת לילדים האלה - לקחת לחוגים, להעשרות, למקומות מיוחדים - שואבת ממאגר הכוחות המשפחתי, וכולם שמים לב לזה. הילד נתפס כפריבילגי, ויש כעס כלפי ההורים המפלים.
"שאלת השאלות כהורים היא איך לתת את המקום המתאים לכל אחד מהילדים, ועל אחת כמה וכמה כשיש ילד מחונן. הסיפור התנ"כי של יוסף הוא סיפור סימבולי כזה. יוסף הוא הילד המיוחד, ומתעוררת קנאה בקרב האחים עד כדי רצון לחסל אותו. כמובן שזה סיפור מוקצן מאוד, אבל החוויה הזו היא לב-ליבו של העניין. יש ילד אחד אחר ויוצא דופן שצריך להתמודד מולו".
איך ילדים אחרים תופסים מחוננים?
"הרבה פעמים כשוויצרים וכמתנשאים. האתגר הגדול הוא איך לא לפתח את החלקים הנרקיסיסטיים האלה, איך להעביר לילד מסר של אמפתיה כלפי ילדים אחרים, מתן עזרה ואכפתיות, איך לגרום לו להבין שכל אחד מהילדים יכול להיות מוצלח ומוכשר בתחומים אחרים ושהוא יכול ללמוד מהם, איך להכניס לו לראש שהעובדה שהוא מאוד מוכשר במדעים לא הופכת אחרים לטיפשים. גם ילדים שלא אותרו כמחוננים ראויים להערכה, ויש לך הרבה מה לקחת מהם".
"עצם ההכרח לשהות במשך שעות ארוכות יום-יום במחיצת אנשים שעליך להיזהר מלומר להם את אשר על ליבך, מחשש מוצדק שלא יבינו אותך, והצורך להסתיר את יכולותיך גם מהמורים - שאינם ששים, בלשון המעטה, להתמודד עם מילוי צרכיו של המחונן - הם הגורם העיקרי למצוקות המחונן בבית הספר", אומרת חנה דויד, ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית ויועצת לילדים מחוננים, מוכשרים ויצירתיים ולבני משפחותיהם.
"הקשיים הבולטים שחווים לרוב ילדים מחוננים במסגרות הלימוד שלהם הם שעמום ויחס גרוע של התלמידים האחרים, היעדר אנשים בעלי תחומי עניין דומים לאלו שלהם, הצורך להנמיך את השפה, או לפחות להיזהר מלהפגין את ידיעותיו או יכולותיו כדי לא להיות שונה מהאחרים, הדרישה התדירה של המורים מהמחונן שיוותר לאחרים או שיבין את האחרים, התנכלות תדירה של מורים כאשר המחונן יוצא ליום העשרה למחוננים ואי-שיתוף הילד המחונן בשיעור – אלא אם כן אף אחד אחר לא רוצה להשתתף".
מה הורים יכולים לעשות כדי להקל על הקשיים האלה?
"צורך שאותו יכול ואף צריך כל הורה למלא – ולא רק למחונן אבל ביתר עוצמה אצל מחוננים - הוא לתת מענה לרגישויותיו של ילדו. על פי אחת ההגדרות של ילד מחונן, 'הילד המחונן הוא הילד הרגיש'. גם על פי כל ההגדרות האחרות רגישות היא אחד ממאפייני המחוננות. לפיכך, הורים לילדים מחוננים חייבים לחדד את רגישותם, הן ביחס להתנהגויותיו של ילדם והן ביחס לכל מה שהוא אומר – ואיך הוא אומר את מה שהוא בוחר לומר. מאחר שילד מחונן נמצא רוב הזמן בחברת אנשים שאינם יכולים להיענות לרגישויותיו, הכרחי שהמקום הבטוח שלו יהיה הבית.
"לדוגמה: ילד מחונן שבא הביתה ומתלונן על שעמום בבית הספר, כדאי שההורה לא יבטיח לו ש'אם רק תהיה לך סבלנות, תראה שמחר/ בשבוע הבא/ אחרי ט"ו בשבט יהיה יותר מעניין'. תגובה כזאת תעורר אצל הילד המחונן מספר בעיות. הילד ילמד לא להביע את מצוקותיו, ויצבור כעסים ותסכולים מכיוון שיבין שלא לוקחים ברצינות את דבריו. הילד גם ילמד שההורה משקר - אין כל סיכוי שאם בהתחלת כיתה א' הוא משתעמם, לאחר חודש או שלושה חודשים החומר הנלמד יהיה מעניין עבורו. וגרוע מכל: הילד ילמד שאין לו גב, שאין מי שישמע לו, ושהוא בודד בעולם. מהחברים הוא לא יכול לצפות לאמפתיה, שכן ילדים בני שש לא מסוגלים להבין שחברם יודע מה שהם אולי יידעו בגיל תשע, ולכן ילד כזה לומד במהרה לא לשתף את החברים בידיעותיו ובהישגיו. אם גם בבית לא ימצא אוזן קשבת, הבדידות שלו תהיה רבה מאוד, ומצבו הנפשי, כמו גם התנהגותו, עלולים להידרדר.
"הורים חייבים לזכור שמרבית המורים – אם לא כולם – הם חסרי השכלה בתחום הדידקטיקה של מחוננים; גם מרבית אנשי בריאות הנפש, למעט אלה שטיפלו במחוננים, הם חסרי השכלה בנושא זה. לפיכך, ילדים מחוננים סובלים פעמים רבות בשל בורות המבוגרים המלמדים אותם, המחנכים אותם והמטפלים בהם. בית הספר הוא המקום שבו אין כל אפשרות – גם לו הייתה למורים ההשכלה הנחוצה – לענות על הצרכים הקוגניטיביים של הילד. לפיכך ההורים צריכים למלא את הפער שנוצר בין צורכי הילד - הצמא ללמידה, הסקרן, היצירתי – לבין הלמידה שמוצעת בכיתה. השלמה זו מצריכה עבודה רבה, מאמץ וכסף, שכן חלק גדול מהלמידה שהילד המחונן זקוק לה אינו יכול להיעשות בבית, אלא במסגרות מתאימות".
דניאל בן ארבע. הוא חכם בצורה יוצאת דופן, כזו שמבוגרים מבחינים בה מיד ומתפעלים ממנה. העושר הלשוני שלו עצום, הוא קורא ספרים שלמים, הוא מתעניין בפוליטיקה, במדעים מדויקים, בחיות ובמוזיקה, ומסוגל לבצע משימות שילדים אחרים בגילו בכלל לא מבינים את ההוראות שלהן. דניאל עדיין לא אובחן כמחונן. יעברו עוד ארבע שנים עד שיקבל את הסטמפה הרשמית. בינתיים הוא קם כל בוקר לגן רגיל מאוד באזור מגוריו. השבוע הוא וחברו נתקלו בחצר בפרת משה רבנו. הם עקבו אחריה בעניין, וכשהגננת חלפה לידם היא שמעה את דניאל אומר: "לחיפושית יש שש ידיים ורגליים, אבל בגלל שהיא נחה עכשיו אז אי אפשר לראות את הגפיים. אם היא תעוף אולי נראה". גם את התגובה של החבר היא לא פספסה. הזאטוט צחק קצת ומלמל: "דניאל, די כבר. אני רוצה עוגת שוקולד".
"בתור ילד נופל לך האסימון בגיל מאוד צעיר שאתה אחר, שהחשיבה שלך היא אחרת. אתה מבין דברים בצורה מאוד מהירה ועמוקה. בשלב מאוד מוקדם פתאום זה מכה בך שאתה יותר חכם מההורים שלך, וזו חתיכת בעיה. אני מניח שבמובנים מסוימים, להיות מחונן זה קצת כמו להיות הומו. תחושת האחרות מתחילה בגיל מאוד צעיר. אתה לא יודע למה בדיוק, אבל מבין שאתה לא כמו כולם, שמה שמעניין אותך לא מעניין אף אחד", אומר יונתן גילאון, שאובחן כמחונן בילדותו.
היית הילד הכי חכם בכיתה?
"כן, חד-משמעית. עוד לפני האבחון הרשמי של כיתה ג', עוד לפני שהודיעו לי, הרגשתי פער עצום מאחרים. אני לא יכול לומר שהייתי בודד מבחינה חברתית, אבל כן השתגעתי משעמום. כשהסבירו משהו בכיתה בפעם החמישית, מצאתי את עצמי אומר 'נו מה, באמת? עוד פעם זה?', תפסתי את המורות על טעויות, הוכחתי אותן. אף פעם לא השתחצנתי במכוון על ילדים אחרים, אבל בסופו של דבר זה יוצא ממך גם אם אתה לא רוצה ולא מכוון לזה. הרי מספיק שאתה זה שעונה כל הזמן את התשובה הנכונה".
גילאון עסק בעבר בהוראת מחוננים, ואף ניהל את בית הספר "לרום" למחוננים בקריית מלאכי.
"בתור מורה למחוננים הרגשתי מחויבות לומר להם 'תדעו גם לשתוק. אתם חייבים לסתום את הפה לפעמים כי זה מרגיז'. כשאתה בן 15 אתה כבר מבין את זה לבד, אבל כשאתה בן שמונה אתה עוד לא מבין. אם המורה שואלת שאלה, אתה פשוט עונה. אתה מבצע את ההוראה שלה, ואתה לא שם לב כמה מקום אתה תופס. מבחינתך, שאלו אז ענית. זה הופך אותך לנודניק הבלתי נסבל של הכיתה".
גילאון העביר את כיתות ה'-ו' בכיתת מחוננים בבית ספר בחיפה, ואז החליט לפרוש ולשוב לכיתה בבית ספר רגיל. 30 שנה אחרי הוא אומר בפסקנות: "בדיעבד, זה הצעד שעיצב הכי הרבה את החיים שלי".
למה עזבת?
(צוחק) "הבנתי שאם אני לא אצא משם, אף בחורה לא תסתכל עליי בחיים".
הבנתי את זה כבר בגיל 12?
"כן. פשוט קלטתי שאני פונה לכיוון הלא נכון, שאני כבר מגיע למצב שאני מפספס מילים בשפה, שהסלנג הוא אחר, שאני לא מבין את העולם בחוץ. משהו באווירה הכללית היה לא תקין. כיתת המחוננים ששובצתי אליה לא הייתה בשכונה שלי. נאלצתי לנסוע אליה באוטובוס כל יום 45 דקות. כשאתה מתחיל עם הסעות לבית הספר מרוחק אז משהו מאוד קריטי נאבד. אין לך חברים קרובים גיאוגרפית, ואין לך עם מי להיפגש אחר הצהריים. הייתי מבודד מאוד, בסוג של כלא. זה אומנם כלא חיובי אבל עדיין כלא. מאוד ניסיתי לשמור על קשר עם החברים בשכונה, ובסופו של דבר גם בגלל זה עזבתי. היית ילד ורציתי להיות עם החברים שלי, רציתי להיות רגיל. זה לא היה צעד מתריס מבחינתי. נשארתי חבר טוב של חלק מהחבר'ה מכיתת המחוננים, ולא באתי בטענות לאף אחד. פשוט הייתי צריך לבחור ובחרתי".
החיים שלך היו אחרים אם היית נשאר שם?
"בפירוש כן, ואני לא יודע אם לטובה או לרעה. בסופו של דבר היו לי שם חברים טובים שיצא מהם משהו בחיים יותר ממה שיצא ממני, ובאיזשהו מקום זה מצער אותי. יחד עם זאת, אני לא יודע אם יכולתי להיות כמותם, לעשות את מה שהם עשו. יכול להיות שהבידוד החברתי היה לי קשה יותר ממה שהוא היה קשה להם. אני לא אומר בדיעבד 'איזה מזל שעזבתי', וגם לא אומר שזו טעות. אני רק אומר שהמהלך הזה שינה את חיי. חשוב לציין שאני נשלחתי לכיתת מחוננים כל יום כל השבוע, וזה כבר לא המצב ברוב המקומות בארץ, אז החוויה שלי לא מאוד רלוונטית היום. מה שנשאר רלוונטי זה לא מה קורה בכיתת המחוננים, אלא מה קורה בחברה בכלל. מחוננות היא אות קין חיובי. מגיל שמונה ואילך שמך הולך לפניך".
וזה רע?
"זה יכול להיות קטסטרופה".
תסביר.
"כשאומרים לך כל הזמן שאתה מאיון עליון ומתייחסים אליך כאל מאיון עליון, אתה מאמין לזה, אבל מה זה בסך הכול מאיון עליון? זה אומר שאתה הילד הכי חכם בשכבה ממוצעת. לא בעיר, לא באזור, לא במדינה, לא בעולם. אך ורק בשכבה שלך. בואי ניקח לדוגמה את הילד הכי טוב בשכבה בכדורגל. ברור לנו שבשביל להיות שחקן כדורגל מקצועי בעתיד הוא יצטרך לתת את הנשמה, כי הפער בין הילד הכי טוב בשכבה בכדורגל לבין גבר שבאמת מתפרנס מכדורגל הוא עצום. אחד למאה זה פשוט לא מספיק טוב, אבל כולם מדברים עליך כאילו אתה כבר רונאלדו. היחס הזה מבטיח דבר אחד בוודאות: רונאלדו אתה כבר לא תהיה.
"מחוננים מחונכים לעצלנות. זה לוקח את כל היתרון שהם נולדו איתו ומבזבז כמעט את כולו. כמנהל בית ספר למחוננים יצא לי לשאול הרבה פעמים את הילדים את השאלה הבאה: בהנחה שחבר לא מחונן שלכם לומד חומר מסוים במשך עשר שעות, כמה זמן אתם צריכים ללמוד כדי להגיע לאותה רמת הבנה שלו? כלומר, מהו היתרון היחסי שלכם? התשובה הכי שכיחה הייתה שייקח להם שעה, כלומר יחס של אחד לעשר. שאלתי על משימה כלשהי שאתה בכלל לא יודע מהי ומה נדרש ממך. להחליט שאתה מוכשר וחכם יותר פי עשרה בלי בכלל לדעת במה מדובר זה על גבול ההזיה, והם הסיקו את המסקנה הזו כי זה מה שמטפטפים להם כל הזמן. כמה רונאלדו יותר מהיר מהמגן שלו? התשובה היא באחוז או שניים, לא יותר מזה. זה שמאחוריך תמיד נושף לך בעורף, ואפילו הממוצע הוא לא משהו שאפשר לזלזל בו.
"זה נכון שילד מחונן נולד עם צרכים מיוחדים שהם תוצר של האחרות שלו, אבל גם בלי זה, אתה מגדל אותו בפועל בצורה שהופכת אותו לאדם בעל צרכים מיוחדים, לאימפוטנט מבחירה. אתה נותן לילד תחושה שהוא כבר סיים קורס טיס, והוא בכלל בכיתה ג'. גם אני חוויתי את זה. קיבלתי תזכורת יומיומית למחוננות שלי. זה לא שהייתי מתנשא או משהו כזה, אבל כן התגבשה אצלי המחשבה שהחיים כבר יובילו אותי למקום מאוד איכותי בלי שאצטרך לעשות יותר מדי. הפער שבין מה שעושים ממך לבין המציאות הקשוחה בחוץ הוא עצום. זה שצלחת את המבחנים במתמטיקה בקלות בכיתה ו' ממש לא אומר שמישהו יירק לכיוון שלך כשתרצה להתפרנס - ואת זה אף אחד לא מספר לך.
"תוצר נוסף של היחס המופרך הזה הוא התעלמות מבעיות חשובות וגילוי שלהן בשלב מאוד מתקדם בחיים. אתה יכול לבלף את דרכך עד הרגע שאתה מגלה שיש בעיה. אני, לדוגמה, גיליתי בגיל מאוחר שיש לי בעיה קשה לקרוא טקסטים ארוכים. אני לא מסוגל לקרוא ספרים בכלל, ולא משנה באיזה נושא, כי אני נאבד מהר מאוד. מתישהו הבנתי שאנשים יכולים לקרוא ספר של 900 עמודים ובאמת להבין מה קרה שם, ושזו יכולת משמעותית מאוד שאין לי. כשהכרתי את אשתי שיקרתי והעמדתי מצג שווא כאילו אני קורא ספרים. פשוט הנחתי על המדף ספרים שלא קראתי ושלא תכננתי לקרוא. עליתי על הבעיה הזו מאוד מאוחר בחיים, כי כל הזמן אמרו לי שאני מאוד מוצלח ומוכשר ונהדר. היה לי קשה להאמין שאני לא יכול לבצע משימות כל כך פשוטות. אצלי הבעיות עוד היו סבירות, ואני מצליח לנהל היום חיים תקינים וראויים למרות הגילוי המאוחר, אבל אצל אחרים הבעיות יכולות להיות מאוד רציניות, ולגלות אותן בגיל 30 זה קשה".
מהי העצה שלך להורים למחוננים?
"להסביר לילד שלהם שלהיות מחונן זה Nice to have - וזה הכול. אם לא תלמד להתנהג כאחד האדם, אתה תצבור פער שלא בטוח שתצליח לסגור אותו. ילדים צריכים לדעת שהם לא מספיק חזקים, שאין להם יתרון כל כך גדול שמאפשר להם להרים רגל על רגל. בסך הכול עברתי מבחן בכיתה ב', ועד היום אני מספר את זה לאנשים - ולא לגמרי ברור לי למה. איך יכול להיות שלמבחן אחד בודד בילדות יש השפעה כל כך גדולה על החיים?"
דור סיים את בית הספר בקלילות, עם ציונים גבוהים מאוד במינימום השקעה. בגיל 21, מיד בתום שירותו הצבאי, התחיל את לימודיו בטכניון. את הסמסטר הראשון הוא סיים עם ציון "נכשל" ברוב הקורסים שלקח. דור היה המום. הוא לא הצליח להבין מאיפה זה בא. הכול הלך לו כל כך חלק בתיכון. הוא הסתובב בבית ומלמל "אני כישלון". אמא שלו נלחצה ופנתה לייעוץ. אשת המקצוע לא הופתעה. היא פוגשת כאלה כל שבוע. אנשים צעירים, מוכשרים ומחוננים עם אפס הרגלי למידה והיעדר יכולת להתמודד עם אכזבות.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, רותי זרחי מוקפת מחוננים. היא אם לבת ובן מחוננים, ורבים מחבריה מחוננים. היא בעלת תואר שני בייעוץ ארגוני וחינוכי, מלמדת דינמיקה של צוות בקבוצה באוניברסיטה ובעלת קליניקה לאימון מחוננים.
"מאוד עניין אותי מיהו האדם המחונן, מהן היכולות שלו, מה מתוך היכולות בא לידי ביטוי ומה לא ולמה, ובעיקר - למה אדם שהוגדר כילד מחונן לא מביא את המחוננות לביטוי בבגרותו, בעוד שילד אחר שלא הוגדר כמחונן מצליח מאוד כמבוגר".
יכול להיות שילד מחונן יגדל להיות מבוגר לא מחונן?
"הוא תמיד יישאר מחונן, אבל יש שונות מאוד גדולה בהגדרה של מחוננות כשאתה ילד וכשאתה מבוגר. כשאנחנו מדברים על ילדים ומתבגרים מחוננים אנחנו מדברים על פוטנציאל, על היכולת להגיע להישגים מיוחדים על סמך כישורים יוצאי דופן. כשאנחנו מדברים על מבוגרים מחוננות היא משהו תכלס, שבא לידי ביטוי, זו היכולת לבצע מטלה ברמה ובאיכות יוצאת דופן. אף אחד לא אומר על אדם בן 30 'יש לו פוטנציאל להיות משהו', אלא פשוט בודקים - הוא מצליח או לא מצליח? הוא עושה משהו עם הכישורים שלו או לא? אני לא יכולה לומר על גבר בן 40 'קח אותו לעבודה. כשהוא היה קטן היה לו פוטנציאל עצום'. מבוגר מחונן הוא כזה שבאמת עושה משהו עם המחוננות שלו".
מהם הקשיים הבולטים של מבוגרים מחוננים?
"ראשית, לרוב כשהם מצליחים הם אומרים 'וואו, זה כישרון טבעי שלי', וכשהם נכשלים הם אומרים מיד 'אני חסר יכולות'. הכול מאוד נוקשה. הם לא רואים כישלון כהזדמנות לגדילה, והם לא יודעים להתמודד איתו.
"שנית, מחוננים מבוגרים מתקשים לעבוד בצוות כי אחרים סביבם לא מבינים את מהירות החשיבה שלהם. יושב אדם בישיבת מחלקה, ואחרי חמש דקות הוא כבר הבין לאן הישיבה הולכת כי הוא חושב חמישה צעדים קדימה, אז הוא מנסה לקדם את הישיבה, והחברים לצוות אומרים לו 'מה אתה קופץ מנושא לנושא?', 'למה אתה לא מתמקד?', 'למה אתה תמיד מפריע?'. הם לא מבינים אותו והוא לא מבין אותם".
זה נשמע מאוד בודד.
"נכון. לפעמים זה מאוד בודד. יש צדדים לא פשוטים למחוננות במקומות עבודה, ולפעמים זה קשה, אבל הסביבה חייבת להבין שזה רווח עצום. היום בחברות הגדולות כמו מיקרוסופט יש מחלקה בתוך משאבי אנוש שנותנת ליווי מיוחד לטאלנטס, לאנשים המחוננים שאוחזים בכישורים יוצאי דופן, כי הם הבינו שזה משתלם. אתה חייב לתת לחבר'ה האלה את מערכת התמיכה שהם זקוקים לה כי בסופו של יום הם אלה שיקדמו את החברה, שיספקו את הפתרונות, שיקצרו תהליכים, שיבריקו ברעיונות מקוריים. מחוננים עושים דברים מדהימים כשמאפשרים להם.
"אני לא חושבת שצריך ליצור צוות שכולו מורכב ממחוננים. להיפך. אדם מחונן צריך לשבץ בתוך צוות רגיל. אם כל חברי הצוות פתוחים ויש להם סבלנות, זה יכול לעבוד נהדר ולעזור לכולם לגדול ולהתפתח".
מה זה אימון מחוננים? מי מגיע אלייך לקליניקה?
"אדם מחונן מגיע לאימון לאו דווקא בגלל בעיה, אלא כי הוא חווה את העולם בעוצמות גבוהות ובאינטנסיביות ויש לו הדחף לחקור נושאים, ומתישהו את אותה החקירה הוא רוצה לעשות גם על עצמו.
"יש מחוננים שמגיעים עם התלבטויות מסוימות לגבי המשך דרכם, נגיד מישהו שמתעניין ברפואה אבל גם מתעסק במוזיקה, והוא בפרשת דרכים ותוהה במה לבחור. הרבה פעמים אומרים למישהו כזה 'תתמקד', אבל העצה הזו פחות טובה לאדם מחונן, כי אם נולדת עם ריבוי יכולות אתה לא בהכרח חייב להתמקד. אתה יכול גם להתפרש.
"לצד אלה, יש כמובן את המבוגרים המחוננים שמתקשים להתמודד עם כישלון, כי הם מעולם לא למדו איך עושים את זה. כמו כל אדם אחר גם המחונן צריך להשקיע מאמץ ממוקד, התמדה ונחישות. כל ההורים האלה שדוחפים את הילדים שלהם לעוד ועוד הישגים, ומסתכלים אך ורק על הפן הקוגניטיבי, שוכחים שילד הוא הרבה יותר מסך ההישגים שלו בפיזיקה או במתמטיקה. יש עולם רגשי שלם שדורש יחס. את מדברת עם אמא למחונן והיא מיד יודעת להגיד באיזה מקצוע בבית הספר הוא הכי מצטיין, אבל אין לה מושג מה הוא מרגיש כלפי דברים מסוימים בעולם שלו. כדי לגדל ילד עם דימוי עצמי חיובי, אתה חייב ללמד אותו להתמודד עם חוויות של אכזבה ותסכול. אם לא עושים את זה, הילד גדל להיות מבוגר שמתקשה להתמודד בעולם האמיתי".
