כן, זה לא קל. כל אדם בריא בנפשו יעדיף לשקוע בחדשות, אולי אפילו לקרוא ציוצים של חברי כנסת, ורק לא לקחת את הסיכון שתעלה בראשו איזושהי תמונה שיכולה לעורר את ההבנה שכן, גם הוא, עמוק בתוך התת-מודע ומאחורי הבגדים של העונה הקודמת, מאחסן תסביך אדיפלי לא לגמרי פתור. אז בואו נעשה את זה קל יותר לכולנו, ונתחיל מהאגדה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היה היה פעם, בתבאי שביוון העתיקה, מלך בשם ליוס. בנעוריו הוא קולל שבנו העתידי ירצח אותו ויתחתן עם אימו, ולכן, אחרי שליוס התחתן עם יוקסטה ונולד להם תינוק חמוד וחסר אונים, הם החליטו להרוג אותו ובכך להדוף מעליהם את הקללה. אלא שממש כמו בסיפור שלגיה, אותו משרת שנשלח להרוג את התינוק אי-שם ביער ריחם עליו, וכך התגלגל אדיפוס עד שהגיע למלך קורינתוס, ושם גדל כבנם של המלך והמלכה, מבלי לדעת שהם אינם הוריו הביולוגיים. כאשר התבגר, אדיפוס שמע מפי האורקל שהוא עתיד להרוג את אביו ולהינשא לאימו, והחליט לברוח מהבשורה לעיר אחרת – תבאי. בדרך הוא נקלע לעימות עם חבורה של נוסעים, שאחד מהם היה ליוס, והרג אותם. אחרי שהגיע לתבאי הוא הצליח לשחרר את העיר ממצור של ספינקס, וזכה בפרס - להינשא למלכה יוקסטה. בכך השלים אדיפוס את הנבואות מבלי שידע. אחרי כמה שנים וילדים גילו אדיפוס ויוקסטה את השתלשלות האירועים הטראגית, ובעוד שיוקסטה בחרה להרוג את עצמה, אדיפוס עקר את שתי עיניו ויצא לגלות.
ב-1897, זמן-מה לאחר שסופוקלס כתב את המחזה על אדיפוס בעקבות הסיפור המיתולוגי, יותר נכון כ-2,400 שנה לאחר מכן, זיגמונד פרויד כתב לחברו וילהלם פליס: "עלה בדעתי רעיון אחד בעל ערך כללי. גיליתי אצלי רגשות – כפי שיש לכל אדם אחר – של אהבה לאימי וקנאה באבי, רגשות שלדעתי נפוצים בקרב כל הילדים. אם זה נכון, אפשר להבין את ההשפעה של אדיפוס המלך" - והוא המשיך לחקור את הרגשות האלו עד שניסח את "תסביך אדיפוס".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
על פי פרויד, כחלק מהשלב הפאלי, שמתרחש בגיל שלוש עד חמש, הילד חש כמיהה מינית לא מודעת לאם ועוינות כלפי האב, שנתפס כיריב. הוא מפתח חרדה שכעונש האב יסרס אותו, מה שאמור להוביל אותו, במסגרת התפתחות תקינה, לקבלת האיסורים החברתיים שלא מאפשרים גילוי עריות, או באופן כללי לעשות ככל העולה על רוחו. למקרה שתהיתם, המסלול של נקבות מתחיל אותו הדבר, עד השלב שבו הילדה שחושקת באם מגלה שאין לה את ה"ציוד" המתאים למשימה, והיא מפתחת "קנאת פין", שמקבילה לחרדת הסירוס.
במהלך השנים הפך תסביך אדיפוס לקרקע הפורייה שעליה צמחה ופרחה הפסיכואנליזה, ובמקביל גם לאחד המושגים המוכרים בעולם הפסיכולוגיה, שידוע גם למי שמעולם לא שמע את המשפט "נגמר לנו הזמן, אנחנו צריכים לסיים" תוך שהוא ממרר בבכי.
"התיאוריה שעל בסיסה התפתחו כל טיפולי הנפש הדינמיים עברה דרך שלוש תחנות מרכזיות", מסביר ד"ר ערן רולניק, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מחבר "ריפוי בדיבור: 13 שיחות פסיכואנליטיות" (בהוצאת רסלינג). "בשלב הראשון פרויד נטש את הפרדיגמה השולטת בפסיכיאטריה של המאה ה-19, שתלתה חולי נפשי בניוון, בתורשה או בטראומה פיזית. הוא התחיל לחפש גורמים נוספים לסבל נפשי, וביקש להפסיק להסתכל אך ורק על הסימפטומים והתסמינים, ובמקום זה להסתכל על המשמעות הסובייקטיבית שאדם נותן למתרחש בנפש שלו. בשלב השני הוא הציג תפיסה חדשה, שלפיה חיי נפש נורמליים ולא נורמליים כאחד מתהווים כפועל יוצא של קונפליקט בין רגשות סותרים ודחפים ומשאלות מנוגדים. בשלב השלישי, תודות לאנליזה העצמית שלו, פרויד מגלה מבנה נפשי מרכזי: תסביך אדיפוס, שאותו הוא מסמן כאחת מאבני הבניין של תיאוריה פסיכולוגית חדשה".
לדבריו של ד"ר רולניק, במהלך האנליזה העצמית פרויד מעלה לראשונה את האפשרות שהמיתוס היווני מחזיק אמת פסיכולוגית אוניברסלית יסודית על נפש האדם ומשאלותיו הכמוסות. "פרויד תהה אם כוחו של המחזה האלמותי נובע מכך שהוא מאפשר לצופים להפגיש בין חלקים שונים בנפשם שמצויים בקונפליקט מתמיד. במילים אחרות, הוא טען שהמחזאי היווני לא הדהים את צופיו עם 'סיפור לא נורמלי', אלא דווקא ידע כיצד לפרוט על מיתרי הנפש של כל בן אנוש, כאשר תיאר משהו שכולנו חווינו בצורה כזו או אחרת בשנות הילדות".
ד"ר רולניק מדגיש שזה לא שהילד באמת רוצה להתחתן עם אמא ולרצוח את אבא (שאותו הוא אוהב לא פחות), אלא שהוא רוצה שאמא תהיה רק שלו, ועצם קיומו של האב מזכיר לו שלזוג הזה, להורים שלו, יש משהו שהוא לא חלק ממנו. "כל אדם חש בעומק ליבו שיש אמת בסיפור הזה, על האיש שדמיין איך הוא תופס את המקום של אבא בעולם של אמא. פרויד מזהה שיחסי אהבה-שנאה לדמות ההורה, בשנים שבהן התלות בהורה היא גדולה ביותר, הם התבנית של כל קונפליקט נפשי.
"עם השנים התסביך האדיפלי מקבל אצלנו, הפסיכואנליטיקאים, מעמד של 'מפתח גנבים' שפותר או לפחות מבהיר כמה מהחידות הגדולות ביותר בחיי הנפש ובחיי הרוח והתרבות. פרויד 'חגג' את התסביך הזה, וגם אנחנו ממשיכים בקליניקות שלנו להציע למטופלים את האדיפוס בגרסאותיו השונות כמפתח להבנה של חיי הנפש שלהם".
מה בעצם גרם לו להיות כזה משמעותי?
"התסביך האדיפלי הוא מכלול רחב של משאלות מודעות ולא מודעות שיש לילד בעולמו הפנימי מרגע לידתו. אדיפוס הוא לא רק בית הספר לאהבה, אלא גם תנאי להתפתחות של היכולת לחשוב וליצור. לדעתי לא ניתן להבין את הפסיכותרפיה המודרנית בלי להכיר את המקום שיש לתסביך האדיפלי בתרבות ובמחשבה שלנו. אדיפוס הוא כותרת-על לכל כך הרבה כיווני מחשבה והבנה על היחסים המסוכסכים שיש לנו כבני אדם עם תלות ועם נפרדות".
ואכן, מאז אותו גילוי של פרויד ועד היום, התיאוריה שולטת על ספות הטיפולים, גם אם היא לא נוחה לעיכול ומאלצת אותנו להתעמת עם שאלות שהיינו מעדיפים להשאיר בפינה חשוכה. אבל אולי עכשיו, כשהמושג "משפחה" הפך למשהו גמיש ומורכב יותר ממה שהראו לנו בסדרות אמריקאיות של שנות ה-80, הגיע הזמן להגיד לפרויד יפה תודה ולהתקדם לתסביך אחר, אולי כזה ששורשיו לא נעוצים בעידן שלפני הספירה.
8 צפייה בגלריה
''זה לא מופרך לחשוב שהילד מרגיש אהבה ומבטא אותה לפי הביטויים של אהבה שהוא רואה בין ההורים''
(צילום: Shutterstock)
אם תשאלו את הקהילה המדעית, הפרידה הזו הייתה צריכה להתרחש כבר מזמן. למעשה, רבים מתוכה לא רק שמעולם לא התייחסו לתסביך אדיפוס ברצינות, אלא לא התייחסו אליו בכלל, מתוך הגישה שאם זה לא מוכח מדעית – זה לא קיים.
ד"ר מיכאל גלעד, ראש המגמה לפסיכולוגיה חברתית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נוקט גישה קצת יותר עדינה: "אני פסיכולוג מחקרי, לא קליני, וככזה הייתי אומר שאת הרעיונות של פרויד לא צריך לקחת כממצאים מדעיים אלא כרעיונות פילוסופיים, אבל זה לא אומר שאין בחלקם טעם. אם חושבים על זה בצורה קצת יותר מופשטת, אני חושב שההתעסקות של פרויד בנושא של אדיפוס וחרדת סירוס משקפת משהו אמיתי ועמוק בנפש. אני גם חושב שהוא זיהה נכון את החרדה מגילוי עריות ובגלל זה הוא הלך לשם, אבל בן אדם רציונלי לא צריך לקחת את הרעיונות שלו בצורה ליטרלית.
"במונחים מודרניים, מה שפרויד קרא לו הליבידו זו מערכת כללית של היקשרות, תשוקה, אהבה, שאפשר להניח שבאיזושהי רמה מופשטת מהווה תשתית לאותם הרגשות של אהבה וחיבור שהילד מרגיש כלפי אמא שלו. זה לא מופרך לחשוב שהילד מרגיש אהבה ולומד לבטא אותה לפי הביטויים של אהבה זוגית שהוא רואה בין ההורים. הילד לא ממש מבין אם הוא נשוי לאמא או לא, או למה אי אפשר להתחתן עם אמא, אבל לא צריך לקחת את זה מילולית - שהילד רוצה לשכב עם אמא - כי הוא לא יודע מה זה לשכב".
ד"ר גלעד: "עצם זה שיש קונפליקט בין הילד לאב סביב תשומת לב הוא טריוויאלי. כמו שאחים יכולים להתחרות על האהבה של האם, זה בהחלט הגיוני שילדים יתחרו גם באב. שהם יחשבו שזה לא פייר שרק אבא ישן עם אמא והם לא. אבל למה שילדים יחשבו שההורים רוצים לסרס אותם?"
על פי ד"ר גלעד, אנחנו יודעים שבדרך כלל בטבע זכרים ונקבות מתחילים להיות פעילים מינית כשהם בשלים מינית. "התוכנית האבולוציונית שהאורגניזם פועלים לפיה, וגם אנחנו, יודעת מתי להתחיל לפעול בזמן הנכון ועבור האובייקט הנכון. היא פועלת פחות או יותר לפי מטרות, ו'המטרה' האבולוציונית היא לא שילדים ישכבו עם אמא או עם האחים - זה הרסני מבחינה גנטית ומבחינת אדפטציה לסביבה. אז כשאני מסתכל בפרספקטיבה ביולוגית, קשה לי להאמין שאמור להיות כזה גליץ' בתוכנית. אני אהיה מאוד מופתע אם במקרה של בני אדם התוכנית הזו לא תבוא לידי ביטוי בזמן הנכון וכלפי האובייקט הנכון, כפי שפרויד חשב".
ד"ר גלעד טוען שגם עצם זה שיש קונפליקט בין הילד לאב סביב משאבים, סביב תשומת לב, הוא טריוויאלי. "כמו שאחים יכולים להתחרות על האהבה של האם, זה בהחלט הגיוני שילדים יתחרו גם באב. שהם יחשבו שזה לא פייר שרק אבא ישן עם אמא והם לא. אבל למה שילדים יחשבו שההורים רוצים לסרס אותם?
"אם מסתכלים בצורה קצת יותר מופשטת, בשלב מסוים הילד מבין שכמה שהוא אהוב וכמה שהוא אוהב את אמא שלו, יש עוד כוחות בעולם. יש תחרות בעולם על משאבים, על האהבה של האם, והוא מבין שהוא חלש, שהוא קטן. ילדים מאוד עסוקים בהשוואות מי יותר חזק, אז בהחלט אפשרי שילדים ישמו לב לנחיתות שלהם בקונפליקט מול אחד ההורים, ואז הפחד הוא לא מסירוס באופן המילולי, כפי שפרויד טען, אלא שבצורה מטאפורית ייקחו ממני את האפשרות לגשת למשאבים".
ד״ר ליאת פרידמן היא מרצה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, אשר שימשה בעבר ראש התוכנית לתואר שני למדיניות ולתיאוריה של האמנויות, וכן הרצתה בתוכנית ללימודי מגדר ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. בניגוד לד"ר גלעד, שמייצג איזושהי עמדת ביניים שמבקשת לקחת את הטוב משני העולמות או אולי להרחיק את הרע, היא מציגה עמדה חד-משמעית: אדיפוס צריך לחזור למדף המחזות ולהעלות שם אבק, או מקסימום להישאר ברפרטואר של "הקאמרי".
"כשפרויד כתב על אדיפוס, הוא דיבר על חברה שהמודל שלה הוא קפיטליסטי-ליברלי – אבא ואמא כזוג האידיאלי. הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שלאורך ההיסטוריה יש מודלים שונים, בין אם זה היה השבט של פעם ואחר כך המודל של חמולה.
"הבעיה העיקרית במודל הזה היא שגם כשילדים גדלים בבית עם חלוקת תפקידים פחות ברורה בין גברים לנשים, בכל זאת יש או אבא או אמא. אין אופציות אחרות. אין מודל אחר להסתכל עליו, אין אפשרות לחשוב על צורת חיים אחרת. לעומת זאת, במודלים אחרים יש וריאציות של אחים ואחיות ודודים ודודות, שלכל אחד יש אופי משלו, ולילד או לילדה יש אפשרות להגיד 'אני אוהבת את התכונה הזו מהדוד הזה ואת התכונה ההיא מהדודה הזאתי'. ולכן, גם אם זה לא מודל שהייתי רוצה לחיות בו, כי הוא אלים וקשה, הוא עדיין פחות חונק מבחינת הדמויות שאפשר לקבל מהן השראה לחיים".
ד"ר פרידמן: "אני מאוד אוהבת את הטענה של הקהילה הקווירית, שהרבה מההומואים והלסביות אימצו את המודל הזוגי כדי שהחברה תקבל אותם. הם לקחו על עצמם לשחק באבא ואמא, כי מה זה משנה מה המין? ובאמת זה לא משנה מה המין, זה עדיין מודל מאוד דכאני"
בספרם "אנטי אדיפוס", הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכואנליטיקאי פליקס גואטרי מפנים את תשומת הלב למלכודת שמתרחשת במודל המשפחה הזוגית, לטענתם. "כשפרויד בא ואומר למטופלים ולמטופלות שלו 'אני מבין למה את ככה, רצית לשכב עם אבא ולהרוג את אמא', או כל וריאציה שהוא ממציא, הוא מלמד אותם שיש להם אופציה אחת: או לקבל את הסמכות של אבא, או לקבל את הסמכות של מי שאיננה אבא. ואז הבחירה שלך, לא משנה מה היא תהיה, היא להיות כמו המשפחה שממנה יצאת, וזו המלכודת".
אבל כיום המצב לא טוב יותר? כן יש לנו, הנשים, יותר אופציות.
"כשאני מלמדת על חופש, אני נותנת לסטודנטים ולסטודנטיות משימה ללכת לסופר ולראות את אוסף השמפואים האינסופי. יש אלפי אפשרויות, אבל אין באמת אפשרות. כולנו נשטוף את הראש באותה צורה, אז זה יהיה בריח אבטיח ולא בריח תפוז, אבל זו תהיה אותה שטיפה, עם אותם חומרים ועם אותה התנהלות. כל אופציה אחרת מזעזעת אותנו. אז היום, כביכול, יש יותר אפשרויות לילדות והן יכולות להיות עיתונאיות, עורכות דין, רופאות – אבל לא משנה איזו מהאפשרויות תבחרי, צורת ההתמודדות שלך עם החיים - איך את ניגשת לפתור בעיות, איך את מתמודדת עם חברים וחברות, איך את מגיבה בבוקר כשאת פותחת את העיניים – נלמדת על ידי התבוננות או באבא או באמא, וזו הטענה על המודל האדיפלי, שהוא מצמצם את האפשרויות של איך להסתכל על החיים שלנו, איך לקבל אותם, איך להתמודד איתם".
ומה לגבי משפחות חד-מיניות?
"גם שם יש רק שתי אפשרויות: או לעשות את זה כמו אבא או לעשות את זה כמו האבא השני. אין משהו אחר. אני מאוד אוהבת את הטענה של הקהילה הקווירית, שהרבה מההומואים והלסביות אימצו את המודל הזוגי כדי שהחברה תקבל אותם. הם לקחו על עצמם לשחק באבא ואמא, כי מה זה משנה מה המין? ובאמת זה לא משנה מה המין, זה עדיין מודל מאוד דכאני, כי הוא לא מאפשר לילד או לילדה לבדוק אפשרויות אחרות".
אבל לא יכול להיות שהרצון לזוגיות פשוט טבוע בנו?
"ומה קרה בחברות שבטיות או חמולתיות? איזה רצון לזוגיות היה שם? לא היה שם, בטח לא אצל גברים שרצו כמה נשים, והרצון לזוגיות הוטל רק על הנשים שאמורות להיות נאמנות רק לגבר אחד, והסיבה היא לא כי הן נשים, אלא כי הייתה כאן בעלות על הילדים. זו שאלה של קפיטליזם טהור, זה לא טבע, אבל זה מוצג כאילו זה הטבע שלנו".
אז למה בעצם אנחנו עדיין תקועים על המודל הזוגי?
"בין גיל 30 ל-60 אני אמורה לעשות ילדים, להיות האמא הכי טובה בעולם, לעשות קריירה כי כבר אסור להיות עקרת בית, לחסוך כסף כדי שיהיה לי מספיק בפנסיה, אני אמורה לדאוג להורים שלי כי אין מישהו אחר שיטפל בהם, וגם לטפל בעצמי – יוגה, להתלבש נכון, לעשות גבות, המון דברים בזמן יחסית קטן, ואין לי עם מי להתחלק. הרבה יצרו את המודל הזוגי מתוך הבנה שהגבר מרוויח יותר, ואז אני יכולה להוריד קצת מהקריירה שלי כדי לעשות יותר מהדברים האחרים. בטווח הגילים הזה את לא נושמת, אז יש נוחות מסוימת בזוג, וזה יותר קל להסתדר עם עוד אחד מאשר עם עוד שלושה או ארבעה, וגם כל מנגנוני ההגנה פועלים על הדבר הזה, אז את לא צריכה פרוצדורות מסובכות. אבל הדברים מתחילים להשתנות, וכשאת מסתכלת היום על זוגות גרושים, את מבינה שלפחות הם מחלקים את העבודה, אז אין פלא שאחוז הגירושים עולה, או שעולה האופציה להורות משותפת".
8 צפייה בגלריה
זיגמונד פרויד עם אימו. "לימד את המטופלים שיש אופציה אחת: או לקבל את הסמכות של אבא, או לקבל את הסמכות של מי שאיננה אבא''
(צילום: Shutterstock)
את חושבת שלשם אנחנו הולכים? למצוא מודלים שיחליפו את הזוגיות?
"אני חושבת שכן. במאה הקודמת התחילה המלחמה נגד המבנה הסמכותי הבלעדי שהמודל הזוגי ייצג, אבל לא השתחררנו מזה, כי כשאת מתנגדת למשהו את בעצם מאמצת את הדבר שאליו את מתנגדת, את לא עומדת בפני עצמך ומנסחת לעצמך איך את רוצה להיות".
את מנסחת מה את לא רוצה להיות.
"נכון, וזה המודל האדיפלי – היה לי אבא סמכותי ומפלה, אני לא רוצה להיות ככה, אז אני מנסחת מי אני ביחס למה שאני לא רוצה להיות. אין לי אפשרות להגיד 'ומה כן?', מכיוון שלא ראיתי אופציות אחרות. בעולם האדיפלי אין אפשרות להמציא. אם את לא רוצה להיות אבא – תהיי אמא. אמא היא הברירה שפונים אליה כשלא רוצים להיות אבא.
"אבל היום אנחנו כן רואים משפחות חדשות של שלושה-ארבעה אנשים שעוברים לגור במעין קומונה ומנסים לגוון את המשפחה ולשנות אותה, או שמנסים לפרק את החיבור בין אהבה למין, כי הם לא חייבים להיות צמודים".
ד"ר רולניק: "יש אדיפוס במשפחות הומוסקסואליות ויש אדיפוס במשפחות חד-הוריות, לדעתי יהיה גם אדיפוס כלשהו כשנתחיל לייצר ילדים במדפסת תלת-ממד. בכל מקום שבו תינוק קטן וחסר אונים והדמויות שמטפלות בו פוגשים את הדחפים ואת הפנטזיות שלהם – יש אדיפוס"
"לאורך השנים נעשו הרבה ניסיונות להמעיט במשמעות של אדיפוס", יוצא ד"ר רולניק להגנת פרויד. "מעצבי הלינה המשותפת בקיבוצים חשבו בהתחלה שעצם הרחקתם של ילדים מבית ההורים מפחיתה את מעמסת האדיפוס מהילדים, וגם היום יש מי ששמחים להגחיך קצת את האדיפוס ולראות בו שריד לעולם הטרוסקסואלי פטריארכלי מיושן. לדעתי, האדיפוס היה ועודנו פריצת דרך אדירה בהבנה של בני אדם את עצמם ואת העולם, והוא לא מהווה מחסום להתפתחות חברתית או תרבותית.
"בגלל הגמישות העצומה שיש במושג התסביך האדיפלי, הוא יכול להמשיך וללוות את הקליניקה ואת החשיבה שלנו כמטפלים גם בעבודה עם מטופלים שגדלו במבני משפחה שונים. יש אדיפוס במשפחות הומוסקסואליות ויש אדיפוס כמשפחות חד-הוריות, לדעתי יהיה גם אדיפוס כלשהו כשנתחיל לייצר ילדים במדפסת תלת-ממד. בכל מקום שבו תינוק קטן וחסר אונים והדמויות שמטפלות בו פוגשים את הדחפים ואת הפנטזיות שלהם – יש אדיפוס. האדיפוס לא נעלם במשפחות החדשות, אלא מקבל תצורות ופתרונות חדשים.
"תמיד יש משולש. גם אם אמא הולידה אותי מתרומת ביצית, עוד מישהו השתתף ביצירה שלי. בכל מקום הילד מבין שהקיום שלו הוא חלק ממפגש בין שניים, והשילוש הזה הוא שיוצר את מה שאנחנו מכנים 'מרחב נפשי'. כדי שייווצר מרחב נפשי, צריך להפנים שאתה חלק ממשולש כזה".
גם ד"ר יפעת איתן פרסיקו, פסיכולוגית קלינית, מאמינה שתמיד יש משולש, ודווקא בגלל זה היא החליטה לחקור מקרוב איך הוא מתבטא במשפחות החדשות. את מסקנות המחקר היא מביאה בספר "המשולש החדש: על חוויות אדיפליות במשפחות חד-מיניות" (הוצאת פרדס), שזכה בפרס בהט.
"הגעתי למחקר מתוך תחושת תסכול מתמשכת", היא משתפת. "הייתי בהמון ימי עיון, וכל הזמן המשיכו לדבר על מודל של משפחה שכבר לא כל כך היה קיים מסביבי. אני ראיתי משפחות מכל מיני סוגים, וגם בתוך המשפחות ההטרוסקסואליות המסורתיות ראיתי חלוקת תפקידים אחרת. משהו לא הסתדר, והרגשתי שיש פיגור אחרי המציאות. אחת לכמה שנים היו עושים כנס על אדיפוס בזמננו, שבו היו מעלים ספקולציות על איך זה בטח נראה במשפחות חדשות, כשבפועל המשפחות כבר קיימות. זה היה נראה לי לא סביר שיש מציאות כזו, ועדיין לא לומדים אותה. בנוסף, ראיתי אפליה ממסדית כלפי משפחות בכל מה שקשור לפונדקאות ולאימוץ, וזה היה עוד ערוץ שדחף אותי למחקר".
ד"ר איתן פרסיקו מוסיפה הערת שוליים קטנה - שהמחקר נערך באקלים פוליטי שונה מזה של היום. "בסוף התרגום של הספר לאנגלית נאלצתי להוסיף שממש לפני רגע הסגירה עלו לשלטון כוחות אחרים, ויש כרגע מתקפה מאוד אלימה כלפי קהילת הלהט"ב".
היו דברים שהפתיעו אותך במהלך העבודה על המחקר?
"היו הרבה הפתעות. אחת מהן הייתה התופעה של האחרות המגדרית. תוך כדי מפגש עם ילדים שהם היחידים במשפחה מהמגדר שלהם, למשל בן שיש לו שתי אימהות ואחיות, או בת עם שני אבות, הבנתי שהאחרות הזו היא רכיב מרכזי בזהות שלהם. הם, למשל, היו מאוד עסוקים בקנאה ב'קואליציה' של המגדר השני שהם חשבו שיש, וגם היה להם הרבה יותר עיסוק בתורם הזרע, תורמת הביצית או הפונדקאית. הם גם היו הרבה יותר עסוקים בדמויות הוריות מהמין שחסר להם בחיים עצמם".
גילוי נוסף שהצליח להפתיע את ד"ר איתן פרסיקו היה הזיהוי עד כמה הגנטיקה לא משמעותית להיקשרות. "בסופו של דבר, מי שמטפל בילדים ונוכח פיזית ורגשית הוא זה שיהפוך למשמעותי".
אבל בדרך כלל מי שנוכח יותר הוא גם ההורה הביולוגי, לא?
"אצל הלסביות. אצל הומואים זה לא ככה".
כי הם לא נושאים ברחמם או מיניקים.
"נכון, אבל יש הבדל בין להגיד שחוויה של היריון קושרת ומשמעותית לבין להגיד שהגנטיקה מחוללת היקשרות. אלו שתי טענות שונות. עם הראשונה אני מסכימה לגמרי, עם השנייה פחות. וגם אפילו עם עניין ההיריון, מה שראיתי זה שגם אם, לדוגמה, האמא היולדת הייתה פחות זמינה בתחילת החיים של הילדים, ההיקשרות תהיה להורה השני. כלומר, אפילו עם הפקטור של ההיריון זה לא כל כך מיידי כמו שהיינו נוטים לחשוב".
ד"ר איתן פרסיקו: "המחקר מוכיח שאין קדימות במבנה האדיפלי להורה הביולוגי או לא ביולוגי, ואין חובה שזה יהיה גבר או אישה, כי אצל רוב המשפחות החד-מיניות הייתה תצורה אדיפלית כזו או אחרת. זאת אומרת שהמבנה המשולש הוא כנראה משהו בסיסי בתוך משפחה, גם עם ההרחבות העכשוויות שלה"
זה לא במחקר שלך, אבל אפשר להסיק מזה שבמשפחות שבהן התפקידים המגדריים הם פחות מסורתיים, תהיה יותר היקשרות לאבא?
"נכון מאוד. רמת המעורבות מראשית החיים היא מאוד קריטית. אלו דברים שצריך להמשיך ולחקור, אבל מה שבאמת משתמע מתוך הממצאים שלי זה שהתפקיד של המטפל העיקרי הרבה יותר משמעותי מכל דבר אחר".
נקודה מעניינת נוספת שעלתה במחקר היא שילדים פחות יביעו גילויי אהבה ישירים (למשל יגידו "אמא, אני רוצה להתחתן איתך") כלפי הורה מאותו מין כמוהם, גם במשפחות חד-מיניות. "היינו יכולים לחשוב שמשהו מההומופוביה משתחרר במשפחות חד-מיניות, והתמונה היא שממש לא. כלומר, יש מבנה אוניברסלי של משולש שיש לו משמעות בפני עצמו, בלי קשר למין ולמגדר, אבל מצד שני, הממצאים שלי מראים שהמיניות והמגדר עדיין משחקים תפקיד בתוך המבנה הזה, כך שאי אפשר לוותר על החלק הזה בתיאוריה".
ולמה שילד שגדל לשני הורים באותו המין כמו המין שלו יחשוב שזה לא בסדר לבטא את המשיכה והאהבה?
"צריך לזכור שזה הדור הראשון של משפחות חד-מיניות, ושההורים האלו גדלו במשפחות סטרייטיות, לפעמים עוד לפני שהייתה בתודעה האופציה שתוכל להיות להם משפחה, והרבה פעמים היציאה מהארון הייתה טראומטית ועם השלמה של איזה גורל של חיים עריריים ובידוד חברתי, והמטענים האלו הולכים עם ההורים ונכנסים לתוך ההורות. דבר נוסף, שפסיכולוג בשם עופר מאורר כתב עליו, יש גם טראומה של ילדים שהם גייז, שבילדות היו מאוהבים באבא הסטרייט והוא דחה אותם. אנשים שהם היום הורים חוו דברים מאוד קשים, מי יותר ומי פחות, ומי יותר ומי פחות יכול גם להגיע עם הדבר הזה להורות שלו. אני לא יודעת מה יהיה עכשיו עם מפלגת נועם וכל מה שהולך, אבל גם יש תקווה שבתוך כמה דורות זה יצטמצם".
8 צפייה בגלריה
''היינו יכולים לחשוב שמשהו מההומופוביה משתחרר במשפחות חד-מיניות, והתמונה היא שממש לא''
(צילום: Shutterstock)
אם ילד מזדהה עם הורה מהמגדר שלו, זה יסליל אותו למיניות הומוסקסואלית?
"כל המחקרים מראים שלא, ואין תשובה במדע למה גורם לבן אדם להיות הומו או סטרייט. זה כנראה שילוב של הרבה מאוד גורמים, כמו שפרויד כבר אמר – יש דברים שקשורים בקונסטלציה המולדת, בין נטיות כאלו ואחרות, ויש דברים שקשורים בנסיבות של החיים וביחסים עם ההורים ועם דמויות משמעותיות. כשבן ללסביות מזדהה עם האם, האם ההזדהות אומרת שהוא גם צריך לבחור באישה כמו שאמא בחרה באישה? או האם ההזדהות אומרת שהוא צריך לבחור בקונסטלציה חד-מינית כמו שהיא בחרה? זו שאלה. הניסיון לעשות משהו סכמטי הוא מיותר. הנפש היא דבר הרבה יותר מורכב מזה".
ואיך אדיפוס מתבטא במשפחות חד-הוריות?
"לא חקרתי, אבל אם האדיפוס מופנם גם אצל האמא, אז כל דבר יכול להיות הצלע השלישית במשוואה: העבודה, הסבתא שעוזרת לאמא בגידול. זה לא חייב להיות בן זוג, אבל כן חשוב שלאמא יהיה עוד מרכז כובד בחייה חוץ מהילד".
את מבינה את ההתנגדות שיש כיום לאדיפוס?
"מקודם שאלת אותי על הפתעות, ואחת ההפתעות הגדולות שהיו לי אלו התגובות. אפילו הגיעו אליי הודעות שהספר שלי מעודד פדופיליה. אז כשאני רואה את זה, אני יודעת שיש עדיין משהו מפחיד באדיפוס ובמיניות הילדית, ואם החברה עשתה כמה צעדים פרוגרסיביים בשנים האחרונות, אנחנו עכשיו רואים התקפה מאוד קשה כלפי זה, וכצעד ראשון חושדים בכל מה שסוטה מהמבנה השמרני, גם אם זה אומר שמכחישים רעיונות שהם כבר חלק מרכזי מהתרבות יותר ממאה שנה. אבל כנראה שההתנגדות העזה היא בגלל שזה יושב כל כך חזק על הפחדים שלנו. פרויד מצטט את יוקסטה מהמחזה עצמו, כשהיא אומרת "הלוא רבים כבר שכבו עם אימותיהם בחלום". הכוח של המחזה הספציפי הזה, שנשמר לאורך כל הדורות, מעיד שיש פה משהו שפורט על פנטזיה מאוד עמוקה.
"בנוסף יש את ההתנגדות של החזית הקווירית, שמבקשת להתנער מאדיפוס ולראות בו משהו שמזוהה עם דיכוי, עם שימור של המבנה החברתי וגם עם אפליה רבת שנים, הומופוביה וכל מיני רעות חולות. אבל הפסיכואנליזה היא בדיוק הדרך לחשוף את הדיכוי. התיאוריה גם מאוד שינתה את הפנים שלה מדור לדור: למשל, בעידן שבו הפסיכואנליזה מאוד עסקה בסיווגים של מה נורמלי ומה לא נורמלי, היה באמת שגשוג של טיפולי המרה והומופוביה. אני חושבת שבמקור, וגם כיום, אלו לא השאלות שהפסיכואנליזה עסוקה בהן, ושאותם הכלים יכולים להיות כלים לביקורת חברתית.
"כמטפלת אני חושבת שברמה הפרקטית יש באדיפוס כל כך הרבה פנים, והוא קיבל בכל דור זווית חדשה ומשמעות חדשה, שאני לא רואה איך אפשר להוציא את המושג הזה ולהישאר עם משהו בעל ערך. כמעט כל דבר בעל משמעות בפסיכואנליזה יש לו איזושהי נגיעה לאדיפוס, אז אני לא מאמינה בניסיון למחוק משהו בגלל שנעשה בו אולי שימוש לא נכון ולא מוסרי בתקופות מסוימות. אני גם לא מאמינה בלקחת משהו שיש בו כל כך הרבה עושר ותועלת ולאסור אותו. אני חושבת שכן אפשר לנסות ללמוד איך משתמשים בדבר הזה בצורה שהיא לא שיפוטית, ושהיא באה במגע עם המציאות המשתנה. בשורה התחתונה, אני לא מאמינה שמי שקורא את הספר שלי יכול להתכחש לדבר הזה ולהגיד שהוא לא קיים. הוא חי ובועט".
