לד"ר דניאל ג' סיגל, מומחה עולמי לרפואת ילדים ופרופסור לפסיכיאטריה, יש סיבה טובה במיוחד לדחוק בהורים כבר שנים: טפלו בזיכרונות המודחקים שלכם. הוא חווה על בשרו כהורה צעיר מה קורה כשיש כמה מגירות מאובקות בנפש שלא פתחת שנים.
"כשהבן הראשון שלי נולד, הייתי מתפרק לגמרי כשהוא בכה ולא יכולנו להרגיע אותו", הוא זוכר היטב גם בגיל 65, "אני יודע שבכי של תינוק קשה לכולם, אבל אני פשוט לא יכולתי לעמוד בזה. הייתי נתקף פאניקה ומתמלא פחד ואימה. בדקתי תיאוריה אחרי תיאוריה על התגובה העזה והלא־מידתית שלי, אבל אף אחת מהן לא נשמעה לי נכונה".
עד שברגע אחד הגיעה ההבנה, שכל מה שקורה עכשיו בחדר הילדים בבית הפרטי שלו קשור לזיכרון שהדחיק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"יום אחד, כשהבן שלי התחיל לבכות, ראיתי בדמיוני תמונה של ילד קטן על שולחן בדיקות, עם פנים אדומות והבעת אימה, והוא צורח בכל כוחו. הייתי אז מתמחה צעיר ברפואת ילדים במרכז הרפואי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג'לס. עמדתי לידו, ותפקידי היה לקחת ממנו דם לבדיקה כדי לברר למה יש לו חום גבוה כל כך. רופא הילדים ואני עברנו את הזוועה הזאת פעם אחר פעם; אחד מאיתנו החזיק במזרק והאחר ריתק את הילד הצורח למקומו. שנים לא חשבתי על תקופת ההתמחות שלי ברפואת ילדים. אבל הבכי של בני בן החצי שנה בלילות עורר בי את הזיכרון החוזר הזה, ובימים שלאחר מכן התחלתי להבין את הקשר. התחיל להתברר לי שהטראומה הזאת מלפני שנים רבות נשארה בי בתור זיכרון מרומז, ורק עכשיו היא צפה ועולה בצורתה המפורשת. נוכחתי לדעת שהשלמתי את שנת ההתמחות ועברתי לשלב הבא בחיי, ומעולם לא הירהרתי בחוויות המכאיבות האלה. שנים לאחר מכן, בתור הורה צעיר, חזרתי והירהרתי בחוויה המכאיבה הזאת, והבנתי שהיא עניין לא פתור בתוכי, ומאז הייתי מסוגל לשמוע את הבכי של הבן שלי כמות שהוא, בלי כל המטען מן העבר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מגירות סגורות בנפש משליכות על הרבה דברים, את זה סיגל לא המציא, אבל את הפנס שלו הוא מאיר על מה שעובר על הורים וילדים.
"זיכרונות מוזנחים מחוללים כל מיני צרות למבוגר שמנסה לחיות חיים בריאים ולשמור על מערכות יחסים בריאות", הוא אומר בראיון מיוחד מביתו, "אבל להורים הזיכרונות החבויים האלה מסוכנים במיוחד, כי אפילו כשהילדים שלנו קטנים מאוד, הם מסוגלים לקלוט את רגשות הפחד, המצוקה ואוזלת היד שלנו, גם אם אנחנו בעצמנו לא מודעים להם; וכשהורה נתון בסערת רגשות, הילדים שלו מתקשים מאוד לשמור על שלוותם ולהיות מאושרים".
הורים גדלים יחד עם הילדים שלהם, נהוג לומר. התינוק הבוכה של ד"ר סיגל הוא כבר איש מבוגר, ולאביו התווספו עוד מספר תובנות, שפרס בשישה רבי־מכר בינלאומיים. הפרופסור האמריקאי החייכן מ־UCLA התפרסם יחד עם ספריו על הורות, שמשכו אנשי חינוך סקרנים והורים מרוטים אך אופטימיים בזכות היכולת שלו לפצח אתגרים חינוכיים בהתבסס על מחקר וניסיון מדעי. הוא למשל יסביר למה מגירות הזיכרונות שאנחנו מדמיינים הן בכלל מיתוס, ואיך עובד באמת המנגנון שעוזר לך לא להעביר את השריטות לילדים.
5 צפייה בגלריה
''לא הבנתי איך יש בריאות נפש אבל אף אחד לא מדבר על מה זה בריאות מוח''. ד''ר דניאל ג' סיגל
( צילום: indsight Institute, אגם הוצאה לאור)
"תמיד התעניינתי איך אנשים נהיו מי שהם, ובגלל זה כשעשיתי את ההכשרה שלי בבית הספר הפוסט־רפואי זה היה ברפואת ילדים", הוא מספר. "כשהבנתי שאני רוצה ללמוד יותר לעומק איך התפתח המוח של הילד למדתי פסיכיאטריה. בינתיים בארצות־הברית היה 'עשור המוח', עשר שנים של תגליות חדשות על המוח. בגלל זה היה כל כך טבעי עבורי לנתח את היחסים בין הורים לילדים כסוג של חוויה שמושפעת ממבנה המוח. לא הבנתי אז איך יש בריאות נפש אבל אף אחד לא מדבר על מה זה בריאות מוח".
סיגל החל בעצמו להיות נושא הבשורה כשכתב את ספרו הראשון והחל להרצות למורים, הורים וכל מי שבא במגע עם ילדים וחיפש את התשובה לטנטרום באמצע הקניון.
"מנהלת הגן של הבת שלי ביקשה ממני לדבר עם המחנכים אצלם. בסוף יצא שכתבתי עם המנהלת ספר, שנקרא 'הורות מן השורש אל הלבלוב' (Parenting From the Inside Out) והוא על אחד הממצאים החשובים שהגעתי אליהם: שרמת ההבנה העצמית של הורה היא המנבא הטוב ביותר לכמה הילד יהיה קשור להורה שלו. כך שגם אם יש דברים טראומטיים שקרו בחיים שלך כהורה - כמו אובדן שאולי חווית - אם הבנת אותו, פתחת את הטראומה, פתרת את האבל וטיפלת בפצע, הילד שלך יהיה קשור אליך יותר ויחווה במחיצתך יותר ביטחון. בשבילי כמטפל זה היה ממצא כל כך מרגש לקבל מהמדע: הבנתי שהמקום שבו הורים צריכים להתחיל כשהם ניגשים לחינוך של הילדים שלהם, הוא קודם כל להסתכל על עצמם ולשאול, 'מה קרה לי? איך אני יכול להבין את זה טוב יותר כדי להיות יותר נוכח עבור הילד שלי'".
"המוח הימני מעבד את הרגשות ואת הזיכרונות, אבל המוח השמאלי הוא שמכניס סדר והיגיון ברגשות ובזיכרונות האלה. הרבה פעמים מה שילדים זקוקים לו, הוא מישהו שיעזור להם להפעיל את מוחם השמאלי כדי להבין את מה שמתרחש, וככה להכניס סדר בדברים ולהביע במילים את הרגשות הגדולים והמפחידים של המוח הימני"
אחת הסטודנטיות הנלהבות שלו הייתה אמא צעירה בשם טינה. היא התחילה לגדל את בנה בן החצי שנה לפי העקרונות של סיגל, ובהמשך גידלה כך גם את שני ילדיה הבאים. עם מי שהפכה לימים לפסיכותרפיסטית ומרצה מבוקשת בעצמה, ד"ר טינה פיין ברייסון, כתב ד"ר סיגל את הספר "ילדי המוח השלם" שהפך לרב־מכר של "הניו יורק טיימס", תורגם ל־40 שפות וכעת יוצא לאור בישראל (הוצאת אגם). "החלטנו שנכתוב יחד ספר להורים כי היא יישמה כאמא את כל מה שלימדתי. הילדים שלי היו מבוגרים מדי ולא ממש יכלו להיות דוגמאות בספרים שלי, אבל הילדים של טינה כן".
אתה תומך בתפיסה שהורים צריכים לעבוד בהורות, ולהבין את הילד שלך זה לא דבר אינטואיטיבי?
"חלק מההורים אולי לא צריכים לקרוא שום ספר, הם קיבלו את מה שאני מכנה Mindsight. היו להם את ההזדמנויות בחיים להבין איך הם גדלו, להתבונן בילדות שהייתה להם, להשלים עם הדברים שלא היו טובים בה, לפתח מודעות לעולם הפנימי שלהם ולעולמות הפנימיים של מי שסביבם, מה שנקרא אמפתיה. אלה לא צריכים לקרוא ספרים, שפשוט יעקבו אחרי האינטואיציה שלהם. אבל עבור הורים רבים, לא כל התהליכים נעשו כמו שצריך ויש כל כך הרבה מתחים ביומיום והסחות דעת, שלא משנה כמה הילדות שלך הייתה טובה, עדיין אתה חי בזמנים שקשה להיות בהם הורה ויש לך צורך בעוד ידע והכוונה. להבין את המוח של הילד שלך זאת אחת המיומנויות שעוזרות לך לבנות את החוסן בילד ובעצמך כהורה, גם בזמנים שהרווחה שלך מתערערת, כשקשה להשיג עזרה נגישה ממערכת הבריאות ואין סביבך משאבים".
הנה כמה מההמלצות של ד"ר סיגל להורים, על בסיס הבנת המוח האנושי.
עודדו את הילדים שלכם לספר את הסיפור של מה שעבר עליהם. אם הם צעירים מדי, ספרו להם אותו בעצמכם. הורים יודעים איזו עוצמה יש לסיפור כדי להסיח את דעתו של הילד או להרגיעו, אבל רוב האנשים לא מכירים את ההסבר המדעי לזה. המוח הימני מעבד את הרגשות ואת הזיכרונות האוטוביוגרפיים, אבל המוח השמאלי הוא שמכניס סדר והיגיון ברגשות ובזיכרונות האלה. ההחלמה מחוויה קשה מתאפשרת כשהמוח השמאלי והמוח הימני נרתמים יחד לספר את סיפורי חיינו.
כשילדים לומדים לשים לב לסיפורים שלהם ולשתף אותם, הם מסגלים להם דרכים בריאות להתמודד עם כל דבר, משריטה במרפק ועד לאובדן ולטראומה של ממש. בגלל זה הרבה פעמים מה שילדים זקוקים לו, בייחוד כשהם חווים רגשות עזים, הוא מישהו שיעזור להם להפעיל את מוחם השמאלי כדי להבין את מה שמתרחש, וככה להכניס סדר בדברים ולהביע במילים את הרגשות הגדולים והמפחידים של המוח הימני. זה מה שהסיפור עושה: הוא מאפשר לנו להבין את עצמנו ואת העולם בעזרת שתי מחציות המוח הפועלות יחד. כדי לספר סיפור מתקבל על הדעת, על המוח השמאלי להכניס סדר במאורעות, לברור בין מילים ולהפעיל היגיון. המוח הימני תורם את התחושות הגופניות, את הרגשות הגולמיים ואת הזיכרונות האישיים, וכך אנחנו יכולים לראות תמונה שלמה ולתת ביטוי לחוויה שלנו. זה ההסבר המדעי לעובדה שכתיבה או דיבור על אירוע קשה עשויים להיות מועילים כל כך לריפוי.
זה עשוי להפתיע, כי לא מעט מאיתנו גדלנו על המחשבה שעדיף להדחיק כדי לא "להגדיל את הבעיה" או להנכיח אותה.
"אני שמח שאת שואלת את זה. כשהייתי ברפואת ילדים נהגו לומר את זה ומשהו הרגיש ממש לא נכון, אבל לא היו לי הידע והמילים לתחושה שלהדחיק זה הדבר המוטעה לעשות. אז למה? יש לנו שכבות של זיכרון. כשאירוע מכריע מתרחש בחיים שלך הוא מציף את היכולת של המוח לעבד את החוויה ככה שיהיו לנגד עיניך שני סוגי זיכרונות - זיכרון מרומז (Implicit) שהוא התחושה שחווית בגוף, הרגש והתפיסה שלך את האירוע. והשני הוא זיכרון מפורש (Explicit) הכולל את העובדות ודומיננטי בצד השמאלי של המוח.
כשאתה המום ומוצף והאזור במוח שנקרא היפוקמפוס לא מצליח לשלב בין הזיכרון המפורש לזיכרון המשתמע, והם ממשיכים לחזור ולייצר תחושות לא נוחות בגוף כמו פאניקה, תמונות שחוזרות אלייך ורגשות קשים, אלו סימנים לזה שאתה חווה טראומה בלתי פתורה, כמו במקרה הבכי של ילדים אצלי. מה שהגיוני לעשות הוא להפגיש את הזיכרון האוטוביוגרפי עם הזיכרון העובדתי, ולהתקדם שלב אחר שלב עם הילד שלך ולשאול אותו, 'זוכר שזה קרה ככה?' או לתת לו לשחזר את השתלשלות האירועים באופן נקי בעצמו. השלב השני הוא לחזור אל הזיכרון האוטוביוגרפי, אחרי שהכרנו את העובדות, ולשאול עם הילד, 'מה זה עשה לי שנפלתי מאופניים ושברתי את השיניים?', 'מה זה עשה לי שדוד שלי התעלל בי והטריד אותי?', 'מה זה עשה לי שהייתה רעידת אדמה איומה, הבית שלי קרס ואנשים מסביבי מתו?'. השילוב הזה בין הזיכרונות נקרא אינטגרציה אנכית והוא עוזר לילד לייצר נרטיב, זיכרון לעתיד. לומר לעצמו, 'זה מי שאני, אני מבין שהדבר הנורא הזה קרה לי, אני יכול להבין גם את ההשפעה שלו עליי, וככה אני רוצה מעכשיו לזכור אותו בעתיד'. כשאנחנו מדחיקים משהו זה ההפך משילוב, אתה פשוט מנותק ממה שקרה לך, ובמקום שתגרום לדברים להיות מה שאנחנו מכנים באנגלית Making sense ותיתן משמעות לחוויה, אתה רק בורח".
חשבו על ילדה בת שבע, פעילה וספורטיבית, שמסרבת ללמוד לרכוב על אופניים. במוח שלה מופק פחד משתק כל כך, עד שהיא נרתעת מכל ניסיון לעסוק בפעילות שאין ספק שהיא מסוגלת להצליח בה. כל מיני מכשולים שמקורם בחוויות מפחידות קודמות כמו מונעים את הגישה במעלה המדרגות לחלקים העליונים של המוח. במצב כזה יש דרכים רבות לפנות את המעבר. נבין רגע מה זה אומר: חלקו התחתון של המוח מכיל את גזע המוח ואת המערכת הלימבּית, ומדענים רואים בחלקים האלה אזורים פרימיטיביים יותר, מפני שהם ממונים על תפקודים בסיסיים (כגון נשימה ועפעוף), על תגובות מובנות (כגון "הילחם או ברח") ודחפים, ועל ריגושים עזים (כמו פחד וכעס).
מוח הקומה העליונה מורכב מקליפת המוח (קורטקס) על חלקיה השונים, ובייחוד אלה שמאחורי המצח שלנו. הקומה העליונה מפותחת יותר והיא מקנה לנו נקודת מבט מקיפה יותר על העולם. זה המקום שבו מתרחשים תהליכים נפשיים מורכבים יותר, כגון חשיבה, דמיון ותכנון.
האמיגדלה שלנו דומה לשקד בגודלה ובצורתה, והיא חלק מההמערכת הלימבית שבמוח התחתון. תפקידה של האמיגדלה לעבד ולבטא במהירות רגשות, בייחוד כעס ופחד. האמיגדלה היא כמו כלב השמירה של המוח, והוא עומד כל הזמן על המשמר מפני איומים וסכנות.
אם חוזרים לילדה שמסרבת ללמוד לרכוב על אופניים, ההורים יכולים לנסות לשכנע אותה כמה כיף יהיה אם תעמוד באתגר החדש הזה; הם יכולים לאשר את פחדיה ולספר על פחדיהם שלהם, והם יכולים אפילו להציע לה תמורה מפתה שתמריץ אותה להתגבר על הפחד. כל אחת מן הגישות האלה ואחרות עשויה להועיל ולעזור לה לפתוח את המעבר אל הקומה העליונה, ולהרגיע את האמיגדלה שלה, שצועקת בקולי קולות שהיא עלולה ליפול ולהיפצע.
רוב ההורים יודעים שיש רק דרך טובה אחת להגיב על התקף זעם - להתעלם ממנו. אחרת אנחנו משדרים לילדנו שיש לו נשק רב־עוצמה שהוא יכול להפעיל נגדנו, והוא יעשה זאת שוב ושוב.
מה אפשר לומר על התקפי זעם לאור מה שלמדנו זה עתה על המוח? כשאנחנו מכירים את המוח העליון ואת המוח התחתון, אפשר לראות שבעצם יש שני סוגים של התקפי זעם.
"התקף זעם של הקומה העליונה" מתרחש כשילדים מחליטים לצאת מהכלים. הם בוחרים בחירה מודעת להעמיד פנים, ללחוץ על כפתורים ולהלך עלינו אימים עד שהם מקבלים את מבוקשם. למרות תחנוניהם הדרמטיים והנוגעים ללב לכאורה, הם מסוגלים להפסיק את התקף הזעם ברגע שירצו, למשל אם נענה לדרישותיהם, או אם נזכיר להם שהם עומדים לאבד איזו זכות יקרה לליבם. הם מסוגלים להפסיק מפני שבאותו רגע הם משתמשים במוח העליון שלהם, שולטים ברגשותיהם ובגופם ויודעים לחשוב בהיגיון ולקבל החלטות טובות.
5 צפייה בגלריה
''קשה להם לפעמים לדמיין שהסבל הזה לא יימשך לעולם''. ילד בהתקף בכי
( צילום: Shutterstock)
ילדה עשויה להיראות כאילו אין לה כל שליטה עצמית כשהיא צורחת באמצע הקניון, "אני רוצה את נעלי הנסיכה האלה עכשיו!" אבל ניכר בה שהיא פועלת מתוך מחשבה תחילה ומתמרנת את הוריה כדי להשיג מטרה מוגדרת - לגרום להם להפסיק כל מה שהם עושים ולקנות לה את הנעליים. להורה שמזהה התקף זעם של הקומה העליונה אין ברירה אלא להגיב תגובה ברורה אחת - לעולם אין לשאת ולתת עם טרוריסט. תגובה טובה במצב שכזה היא להסביר בשקט, "אני מבינה שאת נורא אוהבת את הנעליים, אבל ההתנהגות שלך לא מוצאת חן בעיניי. אם לא תפסיקי עכשיו, לא תקבלי את הנעליים, ואני איאלץ לבטל את מה שקבענו לאחרי הצהריים, מפני שאת מראה לי שאת לא מסוגלת להתנהג כמו שצריך".
בעמידה תקיפה על הגבולות אתם מלמדים אותה שתקשורת מתוך כבוד הדדי, סבלנות ודחיית סיפוקים משתלמות, והתנהגות מנוגדת לכך אינה כדאית - לקחים חשובים למוח מתפתח.
"התקף זעם של הקומה התחתונה" הוא עניין אחר לחלוטין. כאן הילד נקלע לסערת רגשות גדולה כל כך עד שאינו מסוגל עוד להשתמש במוח העליון שלו. פעוט ששפכנו מים על ראשו כדי לחפוף את שערו כועס כל כך עד שהוא פורץ בצרחות, משליך צעצועים מהאמבטיה, מנופף בפראות באגרופיו ומנסה לפגוע בנו. לאמיתו של דבר חלקו התחתון של המוח שלו - ובייחוד האמיגדלה - השתלטו על המוח העליון וחטפו אותו. הורמוני הדחק שמציפים את גופו הקטן פירושם שכמעט אף אזור במוחו העליון אינו מתפקד כהלכה. התוצאה היא שהפעוט לא מסוגל - לפחות באותו רגע - לשלוט בגופו וברגשותיו ולהשתמש בכישורי חשיבה גבוהה כמו בחינת השלכות, פתרון בעיות והתחשבות ברגשות הזולת. הוא אינו יכול להשתמש במוח השלם שלו (ובגלל זה כשאתם אומרים שהילד "יצא מדעתו", אתם קרובים לאמת הנוירולוגיות). לעומת התקף זעם של הקומה העליונה, בהתקף של הקומה התחתונה על התגובה להיות מכילה ומרגיעה הרבה יותר. הדבר הראשון שעל ההורה לעשות הוא להתחבר עם הילד ולעזור לו להירגע, למשל על ידי מגע אוהב ונעימת קול משככת חרדה. או אם הילד עלול לפגוע בעצמו או באחרים, לחבק אותו בחוזקה, להרחיקו מן המקום ולדבר אליו בקול מרגיע.
אם אתם מתקשים לחלץ מילדיכם פרטים על חייהם, תנסו לחשוב מחדש על השאלה. דרך אחת שמתאימה לילדים קטנים היא לשחק משחק ניחושים כשאתם מסיעים אותם הביתה מהגן או מבית הספר. לדוגמה, "ספרו לי שני דברים שקרו היום באמת, ודבר אחד שלא קרה, ואני אנחש מה נכון ומה לא". עם ילדים גדולים יותר אפשר לנסות דרך אחרת: "ספרו לי על היום שעבר עליכם. ספרו לי דבר אחד טוב שקרה לכם, דבר אחד רע, ומעשה טוב שעשיתם עבור מישהו". שאלות ופעילות מהסוג הזה לא רק מעודדות היזכרות, אלא מאלצות את הילדים לחשוב מחשבות עמוקות יותר על הרגשות שלהם ועל מעשיהם, לשתף אחרים במאורעות חייהם ולתת את הדעת על דרכים לעזור לאחרים.
קיים מיתוס שיש הבדלים בין בנים לבנות באיך שעובד המוח, מה שגורם למשל לבנים לענות "כיף" ולבנות לפטפט.
"אני אוהב את המחקרים של ד"ר ליז אליוט מאוניברסיטת שיקגו שאומרת בתקיפות שהפרשנויות שיש הבדלים מהותיים במוח של נקבה לעומת מוח של זכר הן שגויות. זו באמת רק התרבות שמשפיעה כאן. ילדים מתעצבים דרך איך שההורים שלהם מתקשרים איתם, דרך איך שהעולם מתקשר איתם וזה מה שיוצר את ההבדל ביניהם, לא המין. אתה יכול לקחת סריקה של מוח של נקבה ומוח של זכר ואף אחד על כדור הארץ לא יכול להגיד בלי לדעת קודם מה של מי. את ההתעצבות התרבותית שכן משפיעה ראיתי על הבת שלנו. היא הייתה בתיכון והחברים אמרו לה שהיא לא יכולה ללמוד מתמטיקה עם הקבוצה של הרמה המתקדמת, כי היא בת. היא אמרה להם, 'למה לא? ההורים שלי אמרו לי משהו אחר' והיא פשוט חיסלה את הבנים האלה שם בשיעורים.
"הפרשנויות שיש הבדלים מהותיים במוח של נקבה לעומת מוח של זכר הן שגויות. זו באמת רק התרבות שמשפיעה כאן. ילדים מתעצבים דרך איך שההורים שלהם מתקשרים איתם, דרך איך שהעולם מתקשר איתם וזה מה שיוצר את ההבדל ביניהם, לא המין"
"יש מחקר שנעשה בשיקגו שבו הראו שאם אתה נותן לנשים מבחן במתמטיקה, וקבוצה אחת מתוכן תישאל לפני המבחן על תכונות מזהות כמו מגדר ואיפה גדלת ואת הקבוצה השנייה תישאל את זה אחרי המבחן - אלה שנשאלו אחרי הצליחו יותר. בעצם זה שהעלו בפניך שאת בת, זה טריגר שגרם לך להצליח פחות. בגלל זה אני מרגיש בטוח להגיד לאנשים שהם לא צריכים לדאוג מההבדלים בין המוח הנשי למוח הגברי, הם חסרי משמעות. נשים יכולות לעשות הכל ואנשים הם אנשים. התרבות היא זאת שיוצרת תחושה של חוסר התאמה וחוסר הצלחה".
כמו אצל ההורים, גם אצל ילדים הזיכרונות עלולים להשפיע על החיים בהווה בלי ידיעתם. הורים נתקלים במצבים כאלה, כשתגובתם של ילדיהם מותירה אותם תוהים ומבולבלים. כשפחד, כעס, תסכול ורגשות עזים אחרים משתלטים על ילדים, וההתנהגות שלהם נעשית חסרת היגיון. לפעמים התנהגות לא אופיינית של ילדים נובעת מסיבות עמוקות יותר מרעב או מעייפות, כמו חוויה טראומטית מתונה שאירעה לילד אך הוא לא זוכר אותה.
בכל פעם שאנחנו חווים חוויה, נוירונים "יורים" - כלומר מקבלים ומוסרים אותות חשמליים. כשתאי המוח האלה יורים, הם מצטרפים לאחרים ונקשרים זה לזה. הקישורים האלה הם שיוצרים את האסוציאציות. למשל, עצם האזכור של נגיסת לימון מעוות ישר את פנינו. זיכרונות מרומזים גורמים לנו לפתח ציפיות על דרך פעולתו של העולם לפי התנסויות שעברנו בעבר, מה שאומר שאם תגובתם או התנהגותם של ילדינו אינה רציונלית במידה חריגה, כדאי לשקול שאולי זיכרון מרומז הטביע בהם מודל נפשי שעלינו לעזור להם להבין. כך עשתה טינה עם בנה אחרי שהוא סירב להשתתף בקייטנת שחייה למרות שהוא אהב שחייה. שיחה שבה העלתה טינה את האפשרות שחוויה בחוג שחייה בעבר קשורה לזה, עזרה גם לבן התשע להבין את הקשר. הוא השלים בעצמו שהכריחו אותו לקפוץ מהמקפצה והכניסו לו את הראש למים בחוג שחייה לפני כמה שנים. בפועל, הדבר העיקרי שטינה עשתה כאן היה לספר לבנה את הסיפור על מקורם של הפחדים שלו. היא השתמשה בנרטיב כדי לעזור לזיכרונות המרומזים שלו להיעשות מפורשים ומלאי משמעות, כדי שיחדלו להפעיל עליו את השפעתם הנסתרת. ככה היה לו קל להתמודד עם פחדי ההווה שלו.
כהורה אולטרה־מודע שעשה לרוב את הדברים הנכונים, אתה רואה איך זה מתבטא היום בילדים שלך כשהם אנשים מבוגרים?
"הייתי אומר שהתשובה היא כן. שני הילדים שלי כבר אנשים מבוגרים, הבת שלי היא דוקטורנטית למדעים והנדסה, בדיוק אתמול ישבנו ועברנו על כמה רעיונות שהיו לה בנוגע למשבר האקלים שבו היא מתעסקת ומקדישה אליו את החיים שלה. הייתי אומר שאם אשתי ואני תרמנו במשהו, זה לעזור לשני ילדים שלנו ללמוד כלים של Mindsight. בהתמודדות שלה מול משבר האקלים היא משתמשת ביכולת שלה להישאר עמידה מבפנים ולהכיל את מה שבעבור אנשים אחרים הוא מדכא מדי או מבהיל. לקרוא כתבה בעיתון על משבר האקלים עושה אותנו עצובים, והיא עוסקת בזה מדי יום. אני חושב שמה שהופך אותה למסוגלת לשמור על שיווי משקל ורווחה נפשית תוך כדי שהיא מממשת את התשוקה שלה אלו הכישורים האלה, של בניית מערכות יחסים משמעותיות והבנה עצמית, וגם לשמור על כושר גופני ומדיטציה ולהיות בטבע. הבן שלנו אלכס הוא מוזיקאי מקצועי, אחת הסיבות שהמוזיקה שלו הפכה לפופולרית לדעתי היא כי הוא רגיש ומאפשר למאזינים לחקור את העולם הפנימי שלהם דרך המילים שלו. אבל בסוף, אתה אף פעם לא יכול לדעת", הוא נאנח. "אתה פשוט עושה כמיטב יכולתך כהורה".
אנחנו יודעים כמה חשוב לומר סליחה, ומלמדים את הילדים שלנו להתנצל. אבל הכרחי שיידעו שלפעמים קשה להסתפק בכך, ונצטרך לעשות צעדים כדי לתקן את מה שהתקלקל. לצייר ציור לילד שנעלב, לקנות צעצוע חדש אם שברתם את זה של החבר. אנחנו נצטרך כהורים לעזור לילד להבין אם זו סיטואציה שנדרשת בה פעולה כזאת, ואז לעשות מעשה שמשתמעת ממנו אהבה, חרטה והתחשבות כדי לאחות את הקרע ביחסים. כל אלו מתקשרים לשתי האסטרטגיות של המוח השלם, על אמפתיה וקשב לרגשותיו של האחר. כי כדי לתקן בכנות את מה שהתקלקל, חשוב שיבין למה החבר נעלב או כעס, ואז מה היה גורם לו להרגיש טוב יותר. כל צעד של התחשבות באחר מחזק קשרים של החיווט החברתי של המוח. שאלה מועילה שהורה יכול לשאול: "אילו היית במקומו, ומשהו שאתה אוהב נשבר, מה היה עוזר לך להרגיש טוב יותר?"
חשוב שילדים ילמדו להכיר את רגשותיהם בתור מה שהם - מצבים זמניים ומשתנים ולא תכונות אופי. נזכיר להם כל הזמן שרגשות דומים למזג האוויר, והם לא ירגישו בודדים או עצובים או נעלבים לנצח גם כשקשה להם לפעמים לדמיין שהסבל הזה לא יימשך לעולם. אפילו למבוגרים לא קל תמיד לראות למרחק, אז בוודאי שלילד קטן.
