זה קרה לפני חמש שנים. רחלי ראובני, מטפלת מינית מוסמכת, הגיעה לאחד מיישובי מרכז הארץ כדי להעביר סדנה להורים. זה היה המפגש הראשון מתוך סדרת מפגשים שמטרתה להעניק למבוגרים ידע וכלים בנושא מיניות ילדים. לאולם ההרצאות נכנס אחד האבות, עיניו אש וגיצים, ידיו מונפות בתנועות גדולות ומאיימות: "אני עשיתי את כל הדרך לכאן רק כדי שתסבירי לי מה הקשר בכלל בין מיניות לילדים?! מה את בכלל מחברת את זה? ילד זה ילד, מין זה מין, אין קשר!"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הוא היה עצבני", נזכרת ראובני, מנהלת תוכנית הלימודים לטיפול מיני באוניברסיטת חיפה וחברת צוות התוכנית באוניברסיטת תל אביב. "הרגעתי אותו, ובסופו של דבר הוא היה ההורה שהתמיד לאורך כל הסדנה. זה שהגיע עם האנטי הכי גדול הוא גם זה שלא פספס שום מפגש, שהקשיב, ששאל שאלות. זה היה תהליך מרתק".
9 צפייה בגלריה
המילים ''מיניות'' ו''ילדים'' פשוט לא מתחברות אצלנו במוח. ילדים במקלחת
(צילום: shutterstock)
האבא הזה לא לבד. איך שלא נהפוך את זה, המילים "מיניות" ו"ילדים" פשוט לא מתחברות אצלנו במוח, כאילו נלקחו מעולמות שלא רק שהם שונים זה מזה - הם ממש ההפכים זה של זה. מיניות שייכת למבוגרים. היא מקושרת אוטומטית לעונג, למערכות יחסים ולאינטימיות, ולעיתים גם לאלימות, לכוח, לפגיעה וללכלוך. ילדים הם סמל לתום, לנאיביות, לרוך ולטוהר - משהו שהעולם עדיין לא "קלקל". המפגש בין שני המונחים האלה מעורר חרדה, רתיעה וזעזוע. זה לא מפגש, זו התנגשות שאף אחד לא רוצה להביט בה.
אבל כדאי להביט בה. ואם אתם הורים או מתכוונים להיות כאלה בעתיד, מוטלת עליכם החובה להביט בה.
המערכת המינית הפיזיולוגית פעילה עוד לפני הגעתנו לעולם. קיימות עדויות לכך שכבר ברחם עובר זכר מגיע לזקפה, ועוברה נקבה מייצרת רטיבות נרתיקית.
"ילדים נולדים מיניים, עם צרכים ועם מאוויים", מסבירה גליה עופר, עובדת סוציאלית המתמחה בילדים ונוער. "המיניות משתנה לאורך השנים, אבל היא בהחלט קיימת. אנחנו המבוגרים פשוט מסרבים להכיר בה. מבחינתנו המיניות שלהם מתחילה איפשהו בכיתה ו', ובגילים צעירים יותר אנחנו מתייחסים למיניות אך ורק במובן של שמירה על הגוף. זו טעות. ילד לא הופך בבוקר יום בהיר אחד ליצור מיני. יש סקרנות מינית ויש עניין מיני מגיל אפס. יחד עם זאת, מיניות של ילדים שונה בתכלית ממיניות של מבוגרים".
ואולי זו בדיוק הנקודה שמאפשרת לעדן את ההתנגשות המרתיעה בין המונחים. ילדים הם בהחלט יצורים מיניים ועשויים לחוות סוג של עוררות מינית, אך בניגוד למבוגרים, הם אינם מתמקדים באיברי המין ואינם שמים לעצמם את העוררות וההנאה המינית כמטרה. היחס של ילדים למין הוא יחס של סקרנות לגבי גופם שלהם ולגבי גופם של אחרים. המיניות שלהם קשורה פחות לארוטיקה, ויותר לחקירה ולאיסוף מידע באמצעות הסתכלות ומגע. ילדים רוצים להבין כיצד נראה הגוף, מהם ההבדלים בין בנים לבנות ומהי התחושה כשנוגעים בגופו של מישהו אחר. מיניות לרוב מעוררת בהם רגשות בריאים וחיוביים כמו סקרנות, פליאה, עליצות, רוח שטות וגיחוך.
"כשאנחנו מדברים על מיניות, הדבר היחיד שעובר לנו בראש זה סקס", אומרת ראובני. "אנחנו אוטומטית מדמיינים פרקטיקות מיניות, אבל אנחנו שוכחים דבר אחד: מיניות אינה מילה נרדפת לסקס. במובן הרחב שלה היא בכלל שאלה של זהות, וההגדרה של מיניות אצל ילדים רחבה הרבה יותר מאשר המין כשלעצמו. המיניות כוללת את דימוי הגוף המתפתח אצל הילד, את התייחסותו למגע גופני, את מידת הנכונות שלו לתת אמון ולקיים יחסים קרובים עם אחרים ואת תהליך גיבוש זהותו המינית, וכל אלה מתחילים מרגע הגעתו לעולם. פרקטיקה מינית היא משהו שנגזר מתוך מיניות, היא לא המיניות עצמה.
"אנחנו מתחילים לחשוב פנטזיות מיניות רק בגיל ההתבגרות, כשהפעילות ההורמונלית מתחילה. לפני כן, במה שמכונה 'המיניות הילדית', אין פנטזיה, אז גם אין מימוש של אקט מיני או פרקטיקה מינית כמו שאנחנו מכירים אותה".
לאחר הלידה מתרגל התינוק לסביבה החוץ-רחמית, ובחודשים הראשונים לחייו הוא מגלה הנאה ממגע פיזי כמו יניקה, ערסול או ליטוף ומגיב באופן שלילי לפיזיות שאינה נעימה לו כמו רעב, גזים, קור וכאב. השגת העונג ומניעת הכאב זו למעשה ההתנהגות המנחה את התינוק בשלב זה של חייו.
מגיל ארבעה חודשים התינוק מתחיל להבין שהוא נמצא באינטראקציה עם הסביבה, ושיש לו השפעה עליה: אם יחייך יחייכו אליו חזרה, אם יבכה יאכילו אותו או יחליפו לו חיתול. הוא מפתח את היכולת לתפוס עצמים באופן מכוון, והוא שולח ידיים לאיברי גופו השונים. באופן זה הוא לומד במהלך השנה הראשונה לחייו לחקור את גופו ולגעת בעצמו: מכניס ידיים לפה, לאף, לאוזן וגם נוגע באזורי המין.
"למעשה, כולנו נולדים עם אזורים ארוגניים רגישים. לכולנו יש מקומות בגוף שהם נעימים לנו למגע, וחלק מהם זה איברי המין שלנו", מסבירה ראובני. "גם מגע באוזניים או למולל את השיער או להכניס דברים לפה אלה דברים שמסבים לנו הנאה. תינוק זכר מגלה את הפין שלו כבר בשנה הראשונה, כשהוא נוגע בו במקלחת או בזמן החלפת חיתול. זה קורה מוקדם יחסית בגלל שהפין הוא איבר חיצוני בולט שמושך את העין, וניתן להבחין בזקפה שמתעוררת באופן ספונטני מספר פעמים ביום. בשלב הזה התינוק בכלל לא מבין שזה מחובר לגוף שלו, אבל הוא כן מבין שמשהו נעים קורה כשנוגעים שם, אז הוא רוצה להמשיך לגעת.
"נקבות מגלות את הפות שלהן בגיל מאוחר יותר כי מדובר באיבר פנימי. כשהן במקלחת הן לא רואות משהו בולט בין הרגליים. אין משהו שמעורר את תשומת ליבן לגעת בו, אז לרוב גילוי הפות מתרחש רק באזור גיל שנתיים-שלוש. כשגומלים אותן מהחיתול פתאום יש להן גישה ישירה לאזור, אפשרות לחיכוך, למגע נעים. יש כמובן אפשרות נוספת: שההורה ייזום את ההיכרות הזו".
למה ליזום משהו שיקרה לבד בהמשך?
"אם אני רוצה לחנך את הבת שלי להכיר את הגוף שלה ואת הפות שלה, אז אני בהחלט יכולה ליזום את זה. כמו שאני יכולה לקחת ראי בשעת מקלחת ולהראות לה מה קיים בתוך הפה שלה, אני יכולה לקחת ראי ולהראות לה את הפות שלה. חשוב כבר בגילים האלה לא להפריד את האיבר הזה משאר איברי הגוף. לא להפוך את הפות לאיבר הזה שאיש לא מדבר עליו. למה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו מה זה אוזניים ואיפה העיניים אבל מסתירים את הפות?"
אבל גם אם נוותר להורים על היכרות יזומה בין התינוק שלהם לאיבר המין שלו, בלתי אפשרי לוותר על התגובות למגע שהילד יוזם בעצמו. רוב ההורים מגיבים לנגיעות האלה בהתעלמות. חלקם מזיזים את היד הצידה, לפעמים אפילו אוסרים את המגע.
מה קורה כשמזיזים בכוח את היד של הילד ואומרים "אסור"?
"זו תקופה פרה-ורבלית, אז אין שפה להמשיג את מה שקרה, אבל עדיין תהיה לזה משמעות. תיחרת אצלו ההבנה שהנגיעה שלו הובילה למשהו שלילי, ותחושות כמו בושה ואשמה אפשר לסחוב הלאה. הוא כמובן לא יידע לשייך את התחושות הללו למעשה, כי הזיכרון שלנו לטווח ארוך מתחיל להתפתח באזור גיל שלוש, אבל גם לאירועים שקרו לנו ואנחנו לא זוכרים שקרו לנו יש השלכות. בשלב הזה ייתכן שהוא יבין שכדאי לו לא לעשות את זה ליד האמא, ויכול להיות שהוא דווקא כן יעשה את זה, כי הוא יגלה שזה מעורר את תשומת ליבה".
"גם אם לא אמרתם כלום ורק הסטתם את היד בעדינות הצידה, העברתם מסר", מוסיפה עופר. "שימו לב שכשתינוק נוגע לעצמו באיבר אחר בגוף, ההורים מיד משיימים את זה - 'הנה האף שלך! הנה האוזן!' - ומחייכים בשמחה. התגובה הזו מעבירה מסר רגוע שלפיו זה בסדר גמור לגעת באף. אבל אם התינוק נוגע לעצמו באיבר המין זה מעורר בושה, מבוכה, סוג של בלבול. למה? הרי אפשר לומר 'זה הפין שלך' או 'זה הפות שלך'".
וזה בדיוק המקום להתעקש על פות. לא פושפוש, לא טוטה, לא מנונה, לא תותי. פשוט פות.
מה הבעיה עם שם חיבה? למה זה כל כך משמעותי?
"ראשית, תשאלו את עצמכם למה רק לאיברי מין המצאתם שמות חיבה. למה אין שם חיבה ליד או לרגל? למה ליד לא קוראים 'יודוש'? לפעמים הורים אומרים לי 'מה הבעיה, פושפוש זה חמוד', ואני אומרת שזו בדיוק הבעיה. אותנו לימדו להתבייש באיברים שלנו, מתוך הנחה שאם נתבייש בהם לא ניגע באחרים, ולא נרשה שאחרים ייגעו בנו. זה הגיע ממקום של לשמור על הילדים, אבל כיום אנחנו מבינים שזה שירת רק את הפוגעים, ושאסור לנו להעביר הלאה את המבוכה והבושה. לפעמים אני יושבת עם ילדים בגן, וכשאני אומרת מילים כמו פות או פין חלקם שמים יד על האוזניים ואומרים לי 'את לא מדברת יפה'. אפילו השם של האיבר הוא מילה אסורה שאין לומר בקול רם, שכולם נבוכים ממנה, מתביישים בה. ילדים חייבים להרגיש נוח כדי שאם חלילה מישהו ייגע באברים הפרטיים שלהם, הם יוכלו לשתף. שימו לב שיש חוסר איזון מוחלט בין שמות החיבה של הבנות לשמות החיבה של הבנים. ככל שיש יותר הסתרה ומבוכה, כך יש יותר מילים שיעזרו להסתיר.
"שנית, תותי, מנונה ופושפוש זה חמוד ומתוק ונשמע קצת כמו משחק. אחד המסרים המשמעותיים בכל הנוגע למוגנות של ילדים הוא 'איברים פרטיים זה לא משחק'. הכינויים האלה הופכים את האיבר למשהו נורא ועצום שיש להסתיר או למשהו חמודי וקטן. זה לא זה ולא זה. זה איבר גוף שיש לו פונקציות. הגוף שלנו הוא לא צעצוע ולא חפץ, ואנחנו לא משחקים עם פין או עם פות או עם ישבן. כן מדברים עליהם, נוגעים בהם, מכירים אותם, שואלים עליהם ובודקים איך מרגישים איתם, אבל לא משחקים. אל תחברו את המילה משחק לאיברי גוף. לטרמינולוגיה יש משמעות מאוד גדולה כאן".
עד להסרת החיתול, ההתנהגויות המיניות הצפויות מסתכמות בנגיעות עצמיות במהלך המקלחת. אצל תינוקות שינקו או עדיין יונקים יהיה גם רצון להמשיך לגעת בשדיים של האם או להכניס לה יד לתוך החולצה גם כשאין רעב. עבור הילד אין לזה שום קשר למין - זה תוצר של הרגל ושל הצורך בביטחון ובחום.
אחרי הסרת החיתול וההתפתחות של יכולות דיבור, הסקרנות שעד כה הופנתה פנימה, אל גופו של הילד עצמו, כעת מופנית החוצה, אל ילדים אחרים, הורים או מבוגרים משמעותיים. הם מתחילים לבחון את ההורים, לשאול שאלות, להציץ בשירותים ולנסות להבין לאיזו קבוצה מגדרית הם שייכים ומהי המשמעות שלה. מתעורר בהם צורך להבין מה יש לאבא, מה יש לאמא, מה יש לחבר ולאחות.
אחרי גיל שלוש הם מגלים שיש עוד ילדים ושגם להם יש איברים פרטיים, וזה מסקרן אותם. בשלב זה מתחילים משחקים של "תראה לי ואראה לך", הצצות, כניסות לשירותים. בגיל זה מתפתחת הסקרנות לגבי העיסוק בצרכים, והילדים מגלים עניין גדול במראה, במרקם, בצורה, בצבע ובריח של הצרכים שלהם ושל הסובבים אותם. דבר נוסף שנמשך (אצל בנים) ומתחיל (אצל בנות) הוא המגע המכוון והממושך באיברי המין שלהם, מה שאנחנו מכנים אוננות.
המילה "אוננות" בהקשר הזה היא בעייתית. כן, ילדים נוגעים בעצמם. כן, המגע הזה נעים להם. כן, את הפעולה הזו בדיוק מבצעים גם אנשים מבוגרים, והיא נראית דומה מאוד - אבל לא, אוננות ילדית ואוננות בוגרת אינן זהות. המניעים שונים בתכלית, כמו גם המטרות.
מגיל תשע-עשר, כשכבר קיימים הורמוני מין בגוף, נוצרת משיכה לבני המין השני ואנחנו מאוננים לשם סיפוק מיני. פעוטות וילדים קטנים, לעומת זאת, מאוננים לשם הרגעה עצמית. אין להם עניין באורגזמה, ואין להם שום שאיפה או יכולת להגיע אליה. הורים ומבוגרים אחרים נוטים להתבלבל בין מחשבותיהם ורגשותיהם בכל הקשור למין ולמיניות לבין אלו של הילדים. התוצאה היא חוסר נוחות, מבוכה ואף דאגה.
"אוננות של ילדים היא אחד הנושאים הנפוצים ביותר להתייעץ עליהם", מספרת ראובני. "מגיעות אליי המון שאלות מהורים מודאגים ומאנשי חינוך, 'מה לעשות כשהילדה מאוננת ליד ילדים אחרים?'. ילדים נוגעים באיבר המין או מחככים אותו כפרקטיקה להרגעה במצבים של קושי ושל לחץ, כשסף החרדה שלהם עולה, ממש כמו שעושים קיצי בגב או ממוללים את השיער. אם הם בתקופה ממש מלחיצה בבית כי נולד אח קטן או שאבא ואמא רבים הרבה, זו יכולה להיות הטכניקה שלהם להרגיע את עצמם. בגלל שבחברה שלנו יש טאבו על מגע באיברי המין בציבור, צריך ללמד אותם דרך אחרת להירגע כשהם נמצאים בפומבי. המסר שיש להעביר הוא שטוב ליהנות ממגע באיברי המין, אם כי הדבר צריך להיעשות במקום פרטי - באמבטיה או במיטה".
"האוננות אצל ילדים היא כמו מציצת אצבע או מוצץ עבורם, רק כזה שלא הולך לאיבוד כל הזמן אלא הם נושאים אותו עליהם", מוסיפה עופר. "השאלה היחידה שיש לשאול היא באיזו תדירות הילד צריך להרגיע את עצמו. אם ילד מאונן לפני השינה במיטה שלו בפרטיות - ניחא. הרבה פעמים אנחנו רואים את זה במעברים בין ערות לשינה או בגן אחרי שהם רצו וקפצו והשתוללו בחצר, פתאום מבקשים מהם להיכנס בחזרה, לשבת יפה ולהקשיב לגננת, ומאוד קשה להם להתרכז. הם צריכים רגע להוריד הילוך והמגע העצמי מרגיע אותם, וזה בסדר. אבל ברגע שמדובר בהתנהגות שחוזרת על עצמה והילד מאונן באובססיביות, בהמון מקומות וסיטואציות, מעדיף אוננות על פני משחק ופעילות אחרת ולא מפסיק לאונן בפומבי גם לבקשת הוריו, אז האוננות היא אות מצוקה. המשמעות היא שרמת הסטרס שלו מאוד גבוהה, והוא בעצם עסוק כל הזמן בלהרגיע את עצמו. הורה חייב לשאול את עצמו מה קורה בחיים של הילד שלו שסף החרדה שלו כל כך גבוה, ולפנות לייעוץ.
"דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא השונות המגדרית בתגובות שלנו. אנחנו מתייחסים אחרת לגילויי מיניות אצל בנות ואצל בנים. כשבת נוגעת בעצמה זה מעורר אצל הורים אנטי גדול יותר. הורה לא רוצה שהבת שלו תיגע בעצמה, כי הוא לא רוצה לגדל ילדה מינית. בתפיסה שלנו ילדות מיניות יגדלו להיות שרמוטות, ובנים מיניים יגדלו להיות גברים. הרבה פעמים מאפשרים לבנים הצעירים מגע בעצמם, וכשילד בן שנתיים נוגע לעצמו בפין מעל הבגדים זה סביר. יש לנו סבלנות ויכולת להכיל את זה. אצל בנות פחות".
אחד הדברים שהורים מתקשים להתמודד איתם בכל הנוגע למיניות של ילדיהם הוא לזהות מתי מדובר בהתנהגות נורמטיבית ומתי מדובר בהתנהגות חריגה. לעיתים קרובות הורים מגיבים בזעזוע קיצוני לפעילות מינית לגיטימית, או לחילופין מפספסים סימנים שמעידים על כך שמשהו לא תקין.
"בחברה החילונית-מערבית יש נטייה לפרש כל נגיעה וכל משחק 'אמא ואבא' כסקרנות מינית לגיטימית", אומרת עופר. "אם נכנסתם לחדר וראיתם את הילדים נוגעים זה בזה, בהחלט יכול להיות שמדובר במשחק והכול בסדר, אבל איך תדעו? איך תהיו בטוחים שלא נחצה פה שום גבול? קחו בחשבון שאם אתם שואלים 'במה אתם משחקים, חמודים?', בחירת המילים שלכם כבר נרמלה את הפעילות. קראתם לזה 'משחק' וזו נקודת המוצא שלכם, בשעה שאין לכם עדיין מושג אם מדובר במשחק. הרי גם תינוקות וילדים קטנים נפגעים מינית והפוגע בהחלט יכול להיות בן גילם, ובכלל, הפגיעה המינית הנפוצה ביותר מתרחשת בין אחים. אם ילד דוחף אצבעות לפי הטבעת של ילד אחר זה לא משחק, זה לא נורמטיבי בשום צורה ובוודאי שזו פגיעה מינית. עדיף לשאול 'מה אתם עושים?', והכי עדיף לבצע תשאול בנפרד ולא עם כל הילדים שנכחו בסיטואציה. אם הייתה שם פגיעה מינית, הילד הנפגע יישר קו מול כל דבר שהילד הפוגע יגיד".
מה מדליק נורה אדומה?
"ראשית, יש לבחון מיהם הילדים שמשתתפים באינטראקציה. בסיטואציה נורמטיבית יש שוויון כוחות. הילדים בני אותו גיל, באותו גודל פיזי ויש להם יכולות מנטליות דומות וסטטוס חברתי דומה. פערים ברורים מאוד מתקיימים למשל בין ילד מהחינוך הרגיל לילד מהחינוך המיוחד, בין הילד הכי אהוב בגן לילד הכי דחוי בגן או בין ילדים משכבות גיל שונות. במשחק לגיטימי אין מישהו שהוא חזק מהאחר. דווקא שאלת המגדר איננה רלוונטית פה. לא משנה אם מדובר בבן ובת, בשני בנים או בשתי בנות. הורים מביעים מעין הקלה אם מדובר בשני בנים ולא בבן שעושה משהו לבת, אבל זו חשיבה של מבוגרים. בגיל הזה אין משיכה מינית, ולילדים לא אכפת אם זה בן או בת.
"שנית, בשיחה הנפרדת עם הילד שלכם תבררו אם הופעל כוח פיזי (ילד אחד הוריד לאחר את המכנסיים בכוח), אם היו קללות, השפלות, איומים (שימו לב שאיומים של ילדים תמיד יגיעו מתוך העולמות שלהם. ילד לא יגיד 'אם לא תעשה כך וכך אני ארצח אותך', הוא יגיד 'אם לא תראה לי, אני לא אהיה חבר שלך' או 'אני לא אשחק איתך') או פיתוי ('אם תוריד את המכנסיים אז אני אתן לך לשחק במכונית שלי'). כל אלו לא נורמטיביים. מינית טבעית היא שוויונית והדדית. פעם אתה תוריד, פעם אני אוריד. פעם אתה תראה לי ופעם אני אראה לך. בפגיעה מינית לעולם לא תראו את הפוגע מאפשר לאחר לגעת בו.
"שלישית, כל חיבור בין פה לאיבר מין, כל רמז על קיום מין אוראלי הוא נורה אדומה בוהקת. כל ניסיון ללקק, לנשק, למצוץ לעצמם, לחברים שלהם או לבובות הוא לא סביר. ילדים לא מחברים אוטומטית בין פה לאברי מין. החיבור הזה לקוח מתוך מיניות בוגרת. אם מתקיים חיבור כזה, המשמעות היא בהכרח שהם נחשפו לפרקטיקה מינית מעולם המבוגרים - במקרה הטוב בפורנו, במקרה הרע במציאות.
"אמא אחת הגיעה אליי לייעוץ וסיפרה לי שהיא נכנסה למקלחת וראתה את הבן שלה מנסה ללקק לעצמו. שאלתי אותה אם זה נורמטיבי בעיניה, והיא אמרה 'אני לא יודעת, אולי הוא ראה את הכלב מלקק לעצמו'. זה לא יכול להיות. ילדים מחקים התנהגות של בני אדם בוגרים ולא של בעלי חיים. בני אדם אף פעם לא מחקים את הכלב או את החתול או את התוכי שלהם. הם מחקים אנשים אחרים. בשיחה איתו התברר שהוא שיחק במשחק מחשב אצל חבר שלו, ופתאום קפצה על המסך הודעה מאתר סקס. הוא סיפר שהם ניסו לסגור אותה אבל לא הצליחו, ואז הם ראו שאם מלקקים את הבולבול יוצא פיפי לבן, ועכשיו הוא רצה לראות אם גם לו יֵצא פיפי לבן. לא הופתעתי כששמעתי את זה. מדובר פה בילד בן חמש. אין שום סיכוי שהוא הגה אקט כזה מהראש שלו".
השאיפה הטבעית של כל הורה היא לראות את ילדו מתפתח בצורה תקינה וגדל להיות אדם מבוגר בריא ומאושר. אין אף הורה סביר שפוגע במכוון בסיכוי של הילד שלו למיניות בריאה בעתיד. כולנו רוצים להגיב "כמו שצריך" ברגע האמת, אבל לא ממש ברור לנו איך עושים את זה. איך נכון להגיב לגילויי מיניות של ילדים? איזו תגובה עשויה לקדם וללמד, ואיזו עלולה לגרום נזק?
"זו שאלת השאלות", אומרת ראובני. "ראשית, לטווח הרחוק אנחנו לא באמת נדע מהי ההשפעה של התגובה שלנו. זה לא תלוי רק במה שאמרנו, אלא גם בכמה פעמים חזרנו על המסר ובאיך אמרנו. ילדים מאוד רגישים לשפת גוף ולתגובות פיזיות. מסרים בלתי מילוליים עוברים הלאה גם אם לא אמרנו אותם בקול או שאמרנו את ההיפך. אפשר לומר 'מתוקה שלי, אני יודעת שזה נעים לך לגעת בעצמך אבל לא פה', בחצי צעקה. הילדה שומעת את הטונציה של הקול. היא מבינה שזה ממש לא בסדר למרות המילים החיוביות.
"חינוך למיניות קשור ישירות לערכים שקיימים בכל בית. אין אמת אחת. יש משפחות שמחזיקות באמונות דתיות ומשפחות שדוגלות בנודיזם. תשאלו את עצמכם מהם הערכים שלכם בבית, מה נכון לכם, מה לא מתאים, מה אתם רוצים להעביר הלאה ומה חוצה את הגבולות שלכם".
"הורים מבסוטים אם הילדים שלהם לא שואלים אותם שאלות על מיניות", אומרת עופר. "הם אומרים לי "איזה יופי, הצלחתי להתחמק מזה". מבחינתם הלוואי שלא ישאלו אותם לעולם, וכשכן שואלים אותם אז הם נלחצים ומפספסים את הילד עצמו. אני תמיד אומרת שחינוך מיני זה לאורך כל השנים, בשיחות קטנות, בתגובות קטנות שמייצרות שיח ובהמון מודלינג - איך אבא נוגע באמא, איך אמא מדברת לאבא. הכול זה חינוך מיני.
"בכל שלב בחיי הילדים יש התפתחות מינית, אבל אנחנו מזניחים, לא אומרים כלום במשך עשור כי אנחנו מתביישים, ואז פתאום נופלים עליהם בכיתה ו' מאפס למאה, משתיקה והתעלמות לזקפה, וסת, שחלות וביציות. התשובות לשאלות צריכות לספק ידע התואם את גיל הילד, ובמקביל לספק את המוגנות המינית. כשהבן שלי היה בן שנתיים, הוא הצביע על הפין שלו במקלחת ואמר לי: 'אמא, תיגעי איזה חזק הוא'. אמרתי לו: 'אתה יודע למה הוא חזק? כי נכנס שם הרבה דם, ולכן הוא כזה קשה ועבה. עוד מעט הדם יֵצא' ואז הוא יהיה חלש. לפעמים הוא חזק, לפעמים הוא חלש. זה קורה לכל הבנים, קטנים ממך, גדולים ממך' וזה אומר שאתה בריא, שהגוף שלך בסדר. אני אמא שלך, סתם כך אני לא נוגעת לך בפין, אבל אתה יכול לגעת בו וזה בסדר גמור'. מצד אחד העברתי מסר של מוגנות: אני לא נוגעת בך, אתה יכול לגעת בעצמך. מצד שני סיפקת לו ידע שמתאים לגיל שלו והסברתי לו מה קורה לו בגוף".
אם ילד לא שואל כלום, הורה צריך לעודד אותו לשאול?
"לא. אם הילד לא שאל, אל תיזמו שאלות. שאלה מעידה על שלב התפתחותי. יכולים להיות שני ילדים בני חמש שאחד יגלה עניין בשאלה כיצד מגיעים ילדים לעולם, והשני לא. אני לא דוחפת את הילדים לשום מקום. זה יעלה מהילד עצמו, וכשזה יגיע אני אגיב".
ואם ילד שואל שאלה אבל היא מביכה אותי מאוד ואין לי מושג איך לענות?
"זה בסדר לומר לילד 'זו שאלה מצוינת, אני שמחה ששאלת. אני לא יודעת איך להסביר לך כרגע, אבל אני מבטיחה לבדוק'. הורים לא חייבים לשלוף תשובות מהמותן, אבל הם כן חייבים לחפש אותן ולחזור לילד. אם אתם רוצים להתייעץ או לקרוא ספר הדרכה לפני זה, אחלה. יש היצע גדול של ספרים. מה שבטוח, אל תקריאו דף אחרי דף, תסיימו ויאללה נגמר. עצרו באמצע, תייצרו דיאלוג ותשאלו את הילד שאלות. ככה בונים שיח. אל תחכו לגיל ההתבגרות".
מהי הטעות הכי גדולה שהורים עושים?
"מבלבלים בין חשיפה מינית לפתיחות מינית. אני רואה את זה המון. הורים מתקלחים עם ילדים או מסתובבים עירומים לידם כי הם רוצים להעביר מסר של מיניות בריאה, פתוחה וחופשית, אבל מיניות בריאה מצריכה כמה שפחות חשיפה. ילד לא אמור ולא צריך לראות איברי מין בוגרים סביבו. אין לו אפשרות לתפוס את זה.
"אם אני מתלבשת עכשיו והבן שלי נכנס, אני אומרת ברוגע 'מותק, צא רגע. אמא מתלבשת'. כך אני מגדירה מרחבים פרטיים ומרחבים משפחתיים בבית. ילדים צריכים לדעת שכשאדם מתפשט הוא זקוק לפרטיות, גם אם האדם הזה הוא אמא שלהם. זה לא מגיע ממקום של בושה. אני לא מסתירה את הגוף שלי, אני מסתכלת על עצמי עירומה במראה, אוהבת את מה שאני רואה ומחנכת את הילדים שלי לעשות אותו הדבר. אני פשוט לא מערבבת בין בושה לפרטיות. להסתכל על הגוף שלך במראה בחדר? נפלא. להסתובב בסלון עירומים? לא. מיניות בריאה נמצאת בשיח ולא בחשיפה".
