אחרי שיחה רגילה סביב קייטנות וחופשות, יוקר המחיה, הרפורמה ורשימת החוגים לשנה הבאה, ל' לקחה נשימה עמוקה ושיתפה בחרדות שתקפו אותה לאחרונה: היא מוטרדת בגלל הבן שלה. "הוא כבר בן תשע. זהו, הוא רשמית בגיל ההתבגרות. ואני יודעת מה המספרים, אני יודעת שאחת מתוך אחת תוטרד מינית, אני יודעת מה קורה עכשיו בטיקטוק, אני יודעת כמה הפורנו נגיש, אני יודעת שאין לי מושג מה הם רואים כשהם אצל חברים. ואני מאוד מפחדת שאני מגדלת פה עוד גבר מניאק טיפוסי, שאני אהיה כמו האימהות האלו שהבנים שלהן עושים דברים נוראיים, ואז הן מספרות לרפי רשף כמה שהוא מלאך".
"אבל א' באמת מלאך. וחוץ מזה, הכול עניין של חינוך", ניסיתי להרגיע, אבל לא הייתי בטוחה שאני באמת צודקת. אחרי הכול, לפעמים זה מרגיש שמול הרשתות החברתיות, החינוך שלנו יכול לתת לדון קישוט שיעורים בטכניקות לחימה בטחנות רוח. ואולי בסופו של דבר אנחנו צריכות להכיר בעובדה שהטבע האנושי הגברי נועד להיות כזה, וכמה שלא ננסה – נשים יהיו מנוגה, גברים סתם יהיו דושים.
עוד כתבות למנויים:
פרופ' דפנה יואל, חוקרת מוח ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מצאה במחקריה שאין כזה דבר מוח זכרי ומוח נקבי. היא גם לא מקבלת את ההנחה שיש טבע אנושי מסוים - ובנים תמיד יהיו בנים.
"קודם כל נפריד בין השאלה מה טבעי לבני אדם לבין השאלה באיזו חברה היינו רוצים לחיות, כי גם אם נחליט שטבע האדם רע מנעוריו, אנחנו לא נבטל את בתי הכלא. כולנו יודעים שטבע האדם הוא להיות אלים לפעמים. כל בעלי החיים במצבים מסוימים הם אגרסיביים ותוקפניים. אז בגלל שאנשים מטבעם יכולים להיות תוקפניים לא נחנך אותם?"
על פי פרופ' יואל, רוב החינוך מכוון לכך שלא נתנהג כמו שהיינו מתנהגים באופן טבעי – לא לאכול עם הידיים ולא לדחוף כשמישהו מעצבן אותנו – "כך שאנחנו בוחרים את הסדר החברתי בלי קשר לטבע, וכשזה עומד בניגוד לטבע שלנו, זה אולי יהיה לנו יותר קשה (ובגלל זה, למשל, אנחנו צריכים משטרה ובתי כלא), אבל ההחלטה באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות לא קשורה לטבע או לביולוגיה.
"אם נישאר בדוגמה של אגרסיביות, גם אם זה היה נכון שבגלל חשיפה לטסטוסטרון ברחם בנים הם יותר אלימים (ואין עדויות טובות לזה בבני אדם), מה היינו צריכים לעשות עם הגילוי הזה? בוודאי לא לתת לבנים להיות אלימים, אלא להשקיע יותר משאבים כדי שהם לא יהיו כאלה. ובכלל, אם יש ילד או ילדה אלימים בכיתה, האם זה משנה אם זה בגלל טסטוסטרון או בגלל שאחד ההורים פגע בהם? אנחנו רוצים לעזור לילד הזה לא להיות אלים, כי אלימות בתרבות שלנו פוגעת בסיכוי של אנשים להתקדם ובסיכוי שיהיו להם חברים".
פרופ' יואל: "אנחנו בדרך כלל מדברות על מחירים שנשים משלמות בגלל מגדר, אבל גם בנים משלמים מחירים מאוד גבוהים. למעשה את הבנים ממגדירים עוד לפני בנות. בנות יכולות להיות טום-בוי, אז לבנות יש יותר חופש להיות מה שהן רוצות"
לדבריה של פרופ' יואל, כשאנשים פונים לתירוץ של הטבע, הם לא עושים את זה כדי לעזור ולשפר אלא כדי להצדיק את הסדר הקיים, ובשום תחום אחר אנחנו לא עושים את זה. "אם נניח נסתכל על רפואה, זה בדיוק המקום שבו הולכים הפוך מהטבע: אף אחד לא אומר שם 'בואו ניתן לסרטן להיות סרטן', 'בואו ניתן לפרקינסון להיות פרקינסון'. כל הידע והטכנולוגיות שלנו נועדו להילחם בטבע, או לחיות בעולם שאנחנו רוצים לחיות בו למרות הטבע".
ובאיזה עולם אנחנו רוצים לחיות?
"בעיניי זה עולם שבו יש דברים שראויים לבני אדם ויש דברים שלא ראויים לבני אדם, וזה לא קשור איזה אברי מין יש להם, איזה צבע עור יש להם, אם הם שמנים או רזים וכך הלאה. זאת אומרת שאם, למשל, אסרטיביות זו תכונה חשובה, אז כולם צריכים שיהיה להם אותה. ואם מישהו פחות אסרטיבי ממה שכדאי שהוא יהיה, צריך לעזור לו לפתח את זה, וזה לא חשוב אם הוא פחות אסרטיבי מסיבות גנטיות, הורמונליות או בגלל הבית שהוא גדל בו. ואם אנחנו חושבים שאמפתיה זו תכונה חשובה, אז היא חשובה לכולם, ואם מישהו מתקשה בתכונה הזו, לא משנה אם הוא בן או בת, צריך לפתח אצלו את הכלים האלו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבעיה המרכזית שמונעת מאיתנו להגיע לעולם שאותו מציעה פרופ' יואל הוא תהליך המגדור שעוברים כל ילד וילדה מהרגע שהם נולדים. "גם אם בבית יש לילדים שלנו רובים ובובות, משאיות וכלי מטבח, ברגע שהם יוצאים החוצה, החל מהרגע שהם תינוקות בעגלה, הם כל הזמן רואים מגדר מסביבם: בפרסומות באוטובוס, בחנויות, בספרים שמקריאים להם, בסרטים שהם רואים. אז גם אם אנחנו נמנעים מכל דבר כזה, כבר מגיל כמה חודשים תינוקות מתחילים לייצר את הקטגוריות של מגדר ומה שייך למה".
ומהי הבעיה עם זה?
"מגדר מגביל את כולנו, גם נשים וגם גברים. אנחנו בדרך כלל מדברות על מחירים שנשים משלמות, אבל גם בנים משלמים מחירים מאוד גבוהים, ובעיניי זו טעות להתעסק בשאלה מי מפסיד יותר. חשוב להבין שכולנו מפסידים. למעשה את הבנים ממגדירים עוד לפני בנות. בנות יכולות להיות טום-בוי, אבא יכול להיות מאוד גאה לשחק עם הבת שלו כדורגל, אבל ממש לא ירצה לשחק עם הבן שלו בבובות, אז ברוב התרבויות לבנות יש יותר חופש להיות מה שהן רוצות".
7 צפייה בגלריה
''במקום שכל העולם יהיה פרוש לפנינו, אנחנו מקבלים ומקבלות רק חלק''. פרופ' דפנה יואל
(צילום: עמית שעל)
יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להשפיע על התהליך הזה?
"אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים זה לעזור לילדים לראות. למשל להראות להם שחנות משחקים מחולקת לוורוד ולכחול. אנחנו לא יכולים לעצום להם את העיניים כדי שהם לא יראו, כי אי אפשר לא לראות את זה. ואם הם יגלו שזה קיים אחרי שאמרנו להם שלא, הם לא יאמינו לנו יותר. הם גם יכולים ללמוד את זה על בשרם בדרך הקשה – למשל להגיע לבית הספר עם חולצה ורודה ושכולם יצחקו עליהם. אז אנחנו יכולים לחסן אותם על ידי זה שנראה להם את זה ונפתח בהם מבט ביקורתי, נעודד אותם לזהות את ההבניות. נסביר להם שיש אנשים שחושבים שבנים לא אוהבים ורוד, אבל יש בנים שאוהבים ורוד, יש אנשים חושבים שבנות לא אוהבות לשחק כדורגל, אבל הנה, אמא שלכם אוהבת כדורגל. בסופו של דבר הילד או הילדה יחליטו מה הם רוצים לעשות, וכולנו צריכים לבחור את הקרבות שלנו, אבל מה שחשוב זה שהם ישמרו את הרוחב הפנימי שלהם.
"עוד דבר שאנחנו יכולים לעשות זה לבחור עבורם ספרים שהם לא רק על הנסיך על הסוס הלבן שמציל את הנערה במצוקה, אלא גם סיפורים שבהם לנשים ולגברים יש כל מיני תפקידים. אנחנו היום יותר מודעים לזה בצד של הנשים, כי מה שהמהפכה הפמיניסטית הצליחה לעשות זה לאפשר לנשים להיכנס למקומות ה'גבריים', אבל מה שהיא לא הצליחה מספיק טוב זה לאפשר לגברים להיכנס לעולמות 'הנשיים".
חינוך מאוזן יותר הוא גם הבסיס לעבודה של יעל בוים פיין, מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית והמנהלת המייסדת של המרכז לשוויון מגדרי בחינוך. אחד מתפקידיו של המרכז הוא להעביר הכשרות לאנשי חינוך: "אנחנו רוצות שמורות ומורים ירכיבו את המשקפיים המגדריים, יסתכלו על הגן שלהם, על הכיתה שלהם ועל בית הספר שלהם מהפרספקטיבה הזאת, וישאלו רגע מה בנים יותר עושים, מה בנים פחות עושים ומה הם, כאנשי חינוך, מרגישים שהילדים מפספסים. אנחנו מלוות אותם בתהליך ופועלות כדי לצמצם את ההשפעה של ההטיות המגדריות גם על בנות וגם על בנים, שיפתחו יותר מיומנויות ושהמיומנויות שלהם יהיו יותר מגוונות".
יש הבדל בתהליך הזה בין בנים לבין בנות?
"אנחנו יותר רגילות להסתכל על זה שמלמדים בנות להיות נסיכות ולהתקשט, שזה גם מאוד בעייתי, אבל במקביל קורה עוד תהליך, שבו מלמדים בנים מגיל מאוד צעיר להיות קשוחים ואסרטיביים, והמודלים שיש לבנים לחיקוי אלו לוחמים, שוטרים וגיבורים עם כוחות על-טבעיים. מגיל צעיר ילד שומע שהוא צריך להיות חזק ולהסתדר בעצמו, לפתור בעיות 'עם הידיים', כי מי שלא עושה את זה הוא לא 'גבר'. הבנים שומעים סיפור מאוד מסוים, וחלק ממנו אומר שגם אסור לבטא רגשות, לא להגיד 'קשה לי', להיות ממוקד ולחשוב איך להגיע כמה שיותר קדימה וכמה שיותר מהר.
"בסופו של דבר זה מפתח אצל הבנים יכולות מסוג מסוים, שהן חשובות, אבל חסר להם איזון. חסרה להם היכולת לבוא ולהגיד 'אני מתוסכל', 'אני לא מצליח'. ואם אני כילד לא לומד להגיד 'קשה לי', 'נפגעתי', 'זה לא טוב לי', אז היכולת שלי לראות שמי שמסביבי נפגעת או פגועה או שלא מתאים לה היא מוגבלת".
לדבריה של בוים פיין, חלק מהטרגדיה הוא שיכולות מסוימות מוצגות כהפכים שלא יכולים לחיות יחד, "למרות שאני בטוחה שאת מכירה נשים שהן גם אמפתיות וגם אסרטיביות. זה לא באמת סותר. אבל איכשהו התפיסות המגדריות הופכות את זה לסתירה, ואז כבני ובנות אדם אנחנו מפספסים את היכולת להפוך להיות יצורים אנושיים מורכבים, מלאים ומגוונים. אז כמו שבשיח הפמיניסטי אנחנו מדברות על זה שנשים צריכות לדעת להגיד לעצמנו 'אני רוצה יותר, אני יכולה יותר, אני שווה יותר', הסיפור שהתחלנו קצת לספר לבנים – אבל צריך לספר אותו הרבה יותר – הוא שזה מצוין שאתה חזק ואתה אמיץ ואתה גיבור, אבל אתה לא תמיד גיבור, אתה לא תמיד צריך להצליח, ושאתה צריך לראות מה החלקים בעצמך שמייצרים לך כאב וקושי ותסכול, ולדבר עליהם".
בוים פיין: ''היכולת של כל אדם להיות מחובר לרגשות שלו ולהכיר ברצונות האמיתיים שלו, תעזור לכך שלא יצטבר בתוכו כעס שאחר כך הוא יוציא החוצה בכל מיני דרכים לא טובות''
את חושבת שזה גם מה שיכול להפחית אלימות בקרב גברים?
"אני חושבת שהיכולת של כל אדם להיות מחובר לרגשות שלו ולהכיר ברצונות האמיתיים שלו, ולא במה שהחברה מספרת לו, כבר תעזור לכך שלא יצטבר בתוכו כעס שאחר כך הוא יוציא החוצה בכל מיני דרכים לא טובות. במיוחד כשעדיין מחנכים בנים לפתור בעיות בצורה יותר פיזית. אני חושבת שהרבה פעמים כל מיני התנהגויות אלימות יושבות על הפער בין דברים שיש בי לבין התחושה שאין לי את הלגיטימציה לבטא אותם. בסופו של דבר, העבודה עם בנות צריכה להיות על תפיסת המסוגלות שלהן, ואילו אצל בנים זה על היכולת לזהות רגשות ולדבר עליהם".
וזה בדיוק מה שד"ר ירון שוורץ מנסה לעשות. בשש השנים האחרונות הוא מרכז את התוכנית ״בית מדרש – גבריות, יהדות ומגדר״ בתיכון התורני-ניסויי הרטמן לבנים בירושלים, שמטרתה לחנך דורות של בנים על מודל של גבריות מיטיבה. אם אתם שואלים את עצמכם מה זו בעצם גבריות מיטיבה, נראה שאתם לא לבד.
"קראתי לאחרונה מישהו שאסף אלף הגדרות לדבר הזה, ואף אחת לא מסכימה עם השנייה", צוחק ד"ר שוורץ. "ההגדרה אצלנו בתיכון זה גבריות בריאה ובטוחה, שיכולה להפעיל חשיבה ביקורתית וקבלת החלטות מיטבית בצמתים קריטיים של החיים. כמעט בכל רגע בחייו של הנער יש לו צומת קריטי שבו הוא צריך לקבל החלטה - חבר בא ואומר לו 'בוא נוריד את המכנסיים לחבר ההוא', שזו שובבות נערים ידועה, חבר אחר אומר לו 'בוא תראה את הסרטון מהטיקטוק', שרוב הסיכויים שהוא פוגעני או מיני יתר על המידה, וחבר שלישי אומר לו 'בוא נעשן' או 'בוא נשתה' או 'בוא נאנוס'. כל הדברים האלו דורשים שתהיה לו את היכולת לא בהכרח לרוץ לספק את היצר. אז אלו העקרונות הבסיסיים של התוכנית, ואליהם אנחנו מוסיפים את היכולת לא לעמוד מהצד ולהיות אקטיבי כשאתה רואה פגיעה באחר/ת".
ד"ר שוורץ מציין שהם נפגשים לא פעם עם החשש שעבודה על גבריות מיטיבה מחלישה את הגברים: "אנשים בטוחים שההיפך של אגרסיבי זה פסיבי, אבל זה אסרטיבי – זו היכולת לעמוד על שלי מבלי להיות מושפע מלחצי הסביבה והחברה. גברים במיוחד הם חיה מאוד חברתית, והם עושים דברים לפי החבר'ה. למרבה הצער, לרוב החבר'ה הולכים לכיוון שלילי".
למה שלילי?
"כי הם למדו מאיתנו. החברה הבוגרת מעבירה להם את המסר שמי שאחראי על לקיחת חיים ואלימות אלו הגברים, ומי שאחראי על יצירת חיים ושפה רגשית אלו הנשים. עדיין יש את החלוקה הדיכוטומית הזו, וזה מוקרן כמעט מכל סדרה, מכל סרט, מכל שיר. כשאתה פותח עיתון בבוקר אתה רואה חדשות על מלחמה, על אלימות, על פשע. אתה לא רואה נשים בכותרות האלו, אתה רואה גברים, וזה המודל לחיקוי של הנערים, ונערים שמטילים ספק בהתנהגויות האלו הולכים להתייעץ עם החברים שלהם, ולרוב החברים יגידו להם שכן, ככה גברים מתנהגים – מה שלא בא בכוח בא ביותר כוח".
זה מידרדר עוד יותר בגלל הרשתות החברתיות?
"שאלה מעולה בלי תשובה חד-משמעית. אם ניקח את ישראל, אז מצד אחד הרבה תופעות שפעם היו רגילות, בעיקר ביחסים שבין נשים לגברים, הפכו היום לתופעות קצה, וזו ההשפעה של מי-טו וכל התהפוכות שחלו בשנים האחרונות. מצד שני, יש התנהגויות של בנים, בהן לקיחת סיכונים, שהפכו ליותר קיצוניות, כמו הימורים או שימוש בסמים. אנחנו גם רואים הרבה יותר בעיות בדימוי גוף אצל בנים. זה נהיה מאוד קיצוני. את הולכת בחוף הים ואת רואה שכל מי שמתחת לגיל 18 עם ריבועים ושרירים. להיות היום עם משקל עודף זה מצב מאוד קשה בחבורות של בנים, ורואים בחדר כושר ילדים בני 13 מתעמלים כל יום. אז אני חושב שברמה של הפגיעה העצמית עלינו מדרגה".
ד"ר שוורץ הגיע לתיכון הרטמן בעקבות מאמר שכתב כחלק מהדוקטורט שלו, על דילמות וקשיים של מורים בלימוד נערים להיות שוויוניים. "אחד הניתוחים שלי היה על כך שחלק גדול מהקושי הוא שאתה בודד במערכה. אתה מורה אחד בתוך בית הספר שלא חושב על הדברים האלו, או שיש בו אנשים שבאמת מאמינים שגבר צריך להיות אגרסיבי וסקסיסטי. הייתה לי הצעה שאם כל בית הספר ישדר לנערים מודלינג אחר, בריא, זה יכול להשתנות. מנהל התיכון קרא את המאמר, והחליט שהוא רוצה לעשות הכול כדי להבטיח שמבית הספר שלו לא יצא סיפור של קצין שפגע בחיילות שלו".
תיכון הרטמן הסכים לניסוי לשנות את כל בית הספר, ובדק את כל המסרים שמעודדים בעקיפין צדדים רעילים בגבריות, הגלויים והסמויים – החל ממה שרואים על הקירות, דרך החומרים שנלמדים בכיתות ועד למה שנאמר בשיעורים. לצד זה הם מקיימים תוכנית לימוד שבועית לכל שכבה בבית הספר.
בכיתה ז', למשל, התוכנית עוסקת במעבר מילדות לנערות, בכיתה ט' באלימות ובכיתה י' הם לומדים על שוויון מגדרי - ובין השאר איך לסייע למי שנפגע מינית. "אנחנו מראש מתייחסים אליהם כאנשים שבאים לסייע ולא כאנשים שבפוטנציאל שלהם באים לפגוע", מדגיש ד"ר שוורץ. בשנה האחרונה בתיכון עוברים הנערים הכנה לחיים שבחוץ, ובין השאר גם מדברים על רווקות מאוחרת או על בעיות פוריות.
איך ההורים מגיבים לתכנים האלו? בכל זאת מדובר בנערים דתיים.
"נכון, יש המון דילמות מול ההלכה והעקרונות שלה, אבל בסוף אני יכול להגיד להם 'ההלכה אומרת משהו אחד ואתם רואים משהו אחר, אז אני אעשה לכם תיווך'. להתעלם ממה שקורה זו לא אופציה".
אתה רואה את התוכנית מתרחבת גם לבתי ספר אחרים?
"יש לנו תוכנית הכשרה ומגיעים אלינו גם מבתי ספר חילוניים ודתיים, ולפני שנה עשינו גם פרויקט במזרח ירושלים, עם חומרים שתורגמו לערבית. בשנה שעברה שלחנו גם מערכי שיעור מתורגמים לאירופה. תיכון הרטמן הוא התיכון היחיד בעולם כיום שיש לו תוכנית לנערים בהיקף כזה גדול, שיכול לתת מענה לכל כיתה ושכבה ובכל שנה".
מרגישים בהשפעה שיש לתוכנית על הנערים?
"כן, אנחנו פוגשים בוגרים ומדברים איתם, שומעים איך הם מדברים, הם אחרים. לפני כמה זמן פגשתי בוגר שלי שהפגיש אותי עם ההורים שלו, ואמר להם שבזכות התוכנית הזו הוא הפך לגבר מכיל, וזו הייתה אמירה מקסימה שבאה מהלב. אנחנו מקבלים גם הודעות מהחברות שלהם, מישהי למשל כתבה 'אני לא יודעת מה עשיתם בתיכון שלכם, אבל אני יוצאת עם בוגר שלכם ולא פגשתי גבר כזה'. ואגב, זה לא פוגע בשום דבר, יש לנו אחוז גיוס הכי גבוה שיש בישראל, עם הרבה שהולכים לקרבי, וכמובן בגרויות ברמה גבוהה".
אז צריך להראות דוגמה אישית וצריך לדבר על הדברים, אבל אי אפשר לצפות מגברים רק לדבר כל היום. סליחה, בעצם אי אפשר לצפות מנשים ומגברים לדבר כל היום, כי לכל המינים יש גם צרכים מיניים וממש כמו במקרה של המוח, פרופ' יואל טוענת שגם עוצמת הצרכים האלו לא תלויה באיברים שיש להם בין הרגליים.
"כשזה מגיע למיניות, אני לא צריכה לדבר על כך שהצד של הבן תמיד רוצה והבת תמיד לא רוצה, ולכן הוא ינסה לקחת את זה. זו הבניה שמיד מקטלגת את הבנות כנפגעות, שזה דבר נורא כי זה הורס להן את החגיגה של המיניות, והיא גם מקטלגת את הבנים כפוגעים בפוטנציה, שזה גם מקום רע להיות בו. לכן צריך לדבר על מיניות כעל מקום שבו אני צריכה להיות קשובה לעצמי קודם כל.
"היום, בתרבות שלנו, לבנים גם אין אופציה לא לרצות, אבל לפי מחקרים יש יותר בנים שעושים דברים לא בגלל שכופים עליהם, אבל גם לא בגלל שהם רוצים. הם עושים אותם כדי שיהיה להם מה לספר או כדי שלא יצחקו עליהם. אם נדבר איתם על הצורך להיות רגישים לעצמנו ולאחר, זה יקטין את האופציה של פגיעה מבלי לפגוע במיניות".
שלומית הברון וסנדי בשרטי קורדובה הקימו את מרכז "מידע אמין על מין" במטרה לערוך סדנאות, הרצאות והכשרות למיניות בריאה. בין היתר הן מכשירות צוותים חינוכיים איך לדבר עם בני הנוער על מיניות, אלימות מינית, מגדר ולהט"ב. גם הברון, כמו פרופ' יואל, מדגישה שהדבר המשמעותי ביותר בחינוך מיני לבנים זה לא לדבר איתם על בנות, אלא לדבר איתם על עצמם.
"הרבה פעמים אנחנו באים למיניות מלכתחילה עם משקפיים של פגיעה, של מניעה. בתפיסת העולם שלי, ההנחה האוטומטית שבנים פוגעים היא בעייתית ליצירת שיח וליצרה של מוגנות ומיניות בריאה. כשאנחנו מדברות עם נוער, אנחנו מדברות איתם על מה שמגיע להם, על הזכויות המיניות שלהם, על מה שיגרום להם 'למצות את הפוטנציאל' המיני שלהם, להיות מחוברים למיניות שלהם. אני רוצה שהם יהיו מסוגלים לחבר את הראש שלהם, את הלב שלהם ואת הבטן שלהם עם אברי המין שלהם. למה שהם מרגישים שנכון או לא נכון עבורם.
"כשאני עושה חינוך למיניות בריאה לנערים, אני רוצה שבעיקר הם ירשו לעצמם לשאול - מתאים לי או לא מתאים לי, אני רוצה או אני לא רוצה, אני רוצה או אני מרצה – ואת מי אני מרצה? את החבר'ה שלי? את האגו שלי שאומר 'היא רוצה אותי ואני לא יכול להגיד לא, כי מה זה אומר על הגבריות שלי'? אני רוצה לערער ולשים סימני שאלה על המקומות האלו שלוקחים באוטומט, ושבגללם הרבה פעמים עושים דברים שלא בהכרח רוצים".
אז אין הבדל בין איך שמלמדים חינוך מיני לבנים לעומת איך שמלמדים בנות?
"אני נזהרת מלהגיד 'בנים הם' או 'בנות הן', כי זה לא נכון. אני לא רוצה להיות עוד אחת מהשרשרת שאומרת כמה בנים ובנות שונים אחד מהשני. בנים ובנות לא כל כך שונים. מה ששונה זה מה שהם מרשים לעצמם להגיד. אני חושבת שיש הבדלים בין בנים לבין בנות בגלל מה שאנחנו לימדנו אותם. בנים שואלים שאלות בצורה יותר פתוחה ובקול יותר רם, בנות שואלות בדיוק את אותן שאלות אבל בפתקים אנונימיים, כי הן מרגישות פחות בטוחות לשאול במרחב. המסרים לא שונים, כי המסרים הם שמיניות של נוער זה דבר משתנה, מנער לנער, מנערה לנערה.
"לכן בעיניי מה שמעניין הוא לפרק את היכולת לדבר, וכשאת מפרקת את היכולת לדבר את תשמעי את כל הדעות ואת כל העובדות בתוך הקבוצה של הבנים ובתוך הקבוצה של הבנות. באותה קבוצה יש נערות שמרניות ונערות מתירניות, נערים שמרניים ונערים מתירניים. וזה לא קשור אם יש להם פין או פות. אז כשאני מדברת עם נערים אני רוצה לדבר איתם עליהם – על מה מגיע להם, מה נעים להם, איך הם יכולים לחזק אחד את השני, להיות חברים טובים יותר, לעזור יותר אחד לשני, להיות קשובים לעצמם ועל הדרך להיות קשבים לפרטנריות שלהם, אבל זה על הדרך, זה לא המוקד".
הברון מדגישה שהימים ההם, של השיעורים המביכים על חינוך מיני שבהם מורה סמוקת לחיים הייתה מסבירה מה עושים עם קונדום, עברו מהעולם. תודה לאל. "אני לא חייבת לעשות 'חינוך מיני' כדי לעשות 'חינוך מיני'", היא מסבירה, "כי אם אני מדברת על סטריאוטיפים בפרסומות אז אני מדברת על חינוך מיני, אם אני מדברת על איך שותים אלכוהול זה חינוך מיני, אם אני מדברת על לחץ חברתי זה חינוך מיני, ואם אני מדברת על איך אנחנו משחקים 'נשיקה-סטירה' בצורה נעימה ומתי אנחנו מפסיקים, אז העברתי חינוך מיני גם אם לא קוראים לזה ככה".
בנוסף היא מדגישה שבסופו של דבר חינוך מיני הוא התפקיד של ההורים, והם אלו שצריכים לקחת אחריות עליו. "מה שנעשה בבתי הספר זה 'נייס טו האב'. בית הספר יכול להוסיף, אבל מערכת החינוך במצב מאוד מורכב כרגע. בואו לא נצפה מבית הספר לעשות את מה שמצופה מאיתנו. זו אחריות של הורים לדבר עם הילדים שלהם, גם אם זה קצת מסובך וקשה להם. מה שכן, אנחנו לא משאירות הורים לבד. באתר של 'מידע אמין על מין' יש דפי מידע שאפשר להוריד בחינם, שעוזרים לקיים שיח עם הילדים, כי אנחנו יודעות שלהורים אין כלים כי לא לימדו אותם".
את מרגישה שבשנים האחרונות משהו בכל זאת מתחיל להשתנות?
"אני חושבת שבנים עדיין פחות מרשים לעצמם לפגוש חלקים יותר רגשיים של עצמם בפרהסיה, לעומת בנות שכן מרשות לעצמן לפגוש יותר חלקים מיניים או כוחניים שלהן".
ומה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי לשנות את המצב?
"אנחנו יכולים ללמד בנים מגיל אפס להיות מחוברים לרגשות שלהם, לשיים להם רגשות, ללמד אותם שעכשיו אתה עצוב ועכשיו אתה שמח ועכשיו מבוהל. לאפשר להם להרגיש, לא לצפות מהם להיות חזקים או לא לבכות. היום יש כבר מקומות שבהם זה מובן מאליו שלא אומרים לילדים לא לבכות, אבל עדיין במסרים התת-קרקעיים שלנו שאנחנו מעבירים כחברה, אנחנו הרבה פחות מקבלים רגשות מוחצנים של גברים, וזה משהו שהורים יכולים לעשות בבית בקלות - לאפשר שיח רגשי מבלי לחסום את היכולת של הבנים שלהם ללמוד לדבר את מה שהם מרגישים. ואז הם גם מדברים. בנים מדברים אחלה כשמלמדים אותם לדבר".
