יותר מכל השאלות המציקות של אנשים קרובים יותר או פחות, נעלבתי ממשפט קטן שאמרה חברה קרובה, אפילו בלי להתכוון. היא בכלל דיברה על חברה של הבת שלה, וסיכמה את הפליידייט המשותף שהיה להן איתה ב"היא ילדה מפונקת, את יודעת איך זה ילדה יחידה".
הערות מהסוג הזה נזרקות להורים לילדים יחידים כמעט על בסיס יומיומי, אבל בעיקר הם זוכים למשפטים שמתחילים בצירוף "אתם צריכים": "אתם צריכים להביא לו עוד אח", "אתם צריכים לנצל את השנים שעוד אפשר", "אתם צריכים למהר, שלא יהיה פער גדול מדי" ו"אתם צריכים לשים לב שהוא לא יֵצא מפונק". אלא שרוב המשפטים האלו מבוססים על הנחות שגויות ומיושנות, שהשתרשו בתרבות שלנו לפני כמאה שנה ומאז מסרבות לעזוב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הכול התחיל ב-1907, כשהפסיכולוג גרנוויל סטנלי הול, נשיאה הראשון של אגודת הפסיכולוגים האמריקנית, קבע שלהיות ילד יחיד "זו מחלה בפני עצמה". הול פסק שילדים יחידים נוטים להיות מוזרים, פחות בריאים ולסבול מחוסר יכולת להשתלב בחברה. גם הפסיכולוג אלפרד אדלר, מי שעל משנתו מתבסס מכון אדלר, טען פחות או יותר באותה התקופה שילדות ללא אחים גורמת נזק נפשי רב.
אלא שאז הגיעו המחקרים האקדמיים שהוכיחו, במילים עדינות, שהכול שטויות. למשל, בסקר הלאומי של משפחות ומשקי בית בארה"ב בחנו כמה התנהגויות חברתיות של מבוגרים שגדלו עם ובלי אחים. התוצאות העידו שלרוב אין הבדלים, ואם יש כאלו – הם לא משמעותיים ומצטמצמים עם הגיל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בסקירה של 115 מחקרים שהשוו בין האינטליגנציה של אנשים עם ובלי אחים, גילו שילדים יחידים או ילדים בכורים עם פער ניכר בינם לבין האח הקטן השיגו ציונים גבוהים יותר במבחני איי.קיו, והצליחו בלימודים יותר מאשר אנשים שגדלו עם אחים רבים או עם אח מבוגר - אבל ההבדל נרשם בעיקר בגיל הגן ופחות אצל סטודנטים לתואר ראשון, מה שמצביע שגם כאן הפער מצטמצם עם הגיל.
בסין, עקב הגבלת הילודה, התפתח שיח על תופעת "הילדים הקיסרים" – ילדים שרגילים שעושים עבורם הכול. אלא שמחקר גדול שנערך שם מצא שילדים יחידים הם בעלי תכונות חיוביות יותר מאשר ילדים מקבוצות אחרות, כמו גם שאפתנים יותר ובעלי תחומי עניין מגוונים, ביטחון עצמי, אינטליגנציה ואפילו, בניגוד לדעה הרווחת, עצמאיים.
גם ד"ר עידית גוטמן מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב מעוניינת להפריך את הסטיגמות: "מחקרי מעבדה מצאו שילדים יחידים הם לא פחות אלטרואיסטים מילדים אחרים, ואפילו שיש להם יותר יכולת שליטה עצמית בגלל שהם זוכים ליותר טיפוח ותשומת לב".
לדבריה, ילדים לומדים להיות אמפתיים לאחר שחוו אמפתיה בגילים רכים, והורים לילדים יחידים יכולים להיות קשובים יותר ולהיענות או להגיב לילדיהם בצורה מותאמת. ככה הילדים לומדים מהו קשר מיטיב. "כל תינוק לומד למה הוא יכול לצפות מאנשים שקרובים אליו, ואם אנחנו נוטלים את זה מילדים, למשל במשפחות מרובות ילדים, הנזק יכול להיות גדול. שלא נדבר על זה שהרבה פעמים משפחות מרובות ילדים סובלות יותר כלכלית ואז מתווסף להורים לחץ נוסף, ולמי יש סבלנות לפינוק של ילד עצוב או פוחד או בודד כשצריך לשלם חשבונות?"
"יש לזה עוד הרבה יתרונות", היא מוסיפה, "ילדים זה הרבה עבודה, וזו גם עבודה שצריך לממן. וגם יש יתרון ביחס - גם ככה בהורות התחושה היא תמיד שנקרעים בין הבית לעבודה, וכשיש כמה ילדים אז האפקט של זה הוא יותר דרמטי. יתרון נוסף נובע מיחסי האחים. אחאות יכולה לעורר בהורים תחושות קיצוניות מאוד, כי תמיד בחירה באחד תהיה על חשבון האחר. אחים גם יכולים להתעלל באחים שלהם בצורה קשה מאוד, ויש לזה השפעות לטווח הארוך. אתה חי עם מישהו שאתה רואה יום-יום, והוא יכול לשנוא אותך. כל מצבי הקיצון האלו נחסכים מילדים יחידים. בנוסף, לאחרונה ראיתי מחקר שטוען שהקשר בין הורה לילד יחיד הוא טוב יותר מאשר בין הורה לילד שיש לו עוד אחים".
"בישראל לפעמים אומרים בצורה גלויה: צריך ספייר למקרה שנאלץ להקריב ילד לטובת העם. בנוסף, יש דיבור שאנחנו צריכים לארגן מי שיטפל בנו בזקנה, כי ברור שבין הפנסיה שאין לנו לבין המוסדות קשישים שגם אין לנו, נצטרך מישהו שילווה אותנו למיון ויריב בשבילנו כדי שישימו אלינו לב"
אז למה בכל זאת החברה כמעט כופה עלינו להביא כמה ילדים?
"זו ממש הבניה חברתית, שיש איום דמוגרפי ואנחנו צריכים 'לתת ילודה' כמשהו שהוא בין ציווי תורני לבין מדיניות רצויה. בישראל לפעמים אומרים בצורה גלויה: צריך ספייר למקרה שנאלץ להקריב ילד לטובת העם. בנוסף, בגלל שתפקוד הרווחה בישראל הוא לא הכי טוב בעולם, יש דיבור שאנחנו צריכים לארגן מי שיטפל בנו בזקנה, כי ברור שבין הפנסיה שאין לנו לבין המוסדות קשישים שגם אין לנו, נצטרך מישהו שיפעיל קומבינות וילווה אותנו לחדר מיון ויריב בשבילנו כדי שישימו אלינו לב. אז אין אח ורע למכבש הלחצים שמופעל על הורים בישראל להתרבות, ולצורך זה לוקחים עמדה מחקרית מסולפת, כאילו תינוקות צריכים לא לקבל בלעדיות כדי להפוך להיות חברותיים, בעוד שנתונים ממחקרים מאוד מבוססים מראים שדווקא תשומת לב בלעדית בגילים הרכים היא זו שמאפשרת לאדם להפוך להיות חברותי".
אבל גם בעניין הזקנה שהזכרת, לכאורה אומרים שלא מביאים ילדים כדי שיחליפו לנו חיתול בבוא הזמן, אבל זו מחשבה שקשה להדחיק כשבפועל הרבה פעמים זאת המציאות.
"יש עוד דרכים לפעול כדי שלא הכול ייפול על מישהו אחד, למשל לחסוך לאיש מקצוע שיטפל ולעשות אאוטסורסינג. אפשר למשל להשקיע בקשרים קהילתיים וחברתיים, כדי שבסוף החיים יהיה לך פרלמנט לשבת בו ביום שישי במקום לעשות 'רגשי' לילדים שיבואו. המחשבה ש'אני אעשה הרבה ואז הם יתחלקו ביניהם' לא מוכיחה את עצמה. בדרך כלל יש ילד אחד, לרוב ילדה, שרוב העול נופל עליה, ואז יש עוד סיבות לריב אחר כך".
ד"ר גוטמן מציינת שיש משתנה אחד שבו ילדים יחידים טיפה מפסידים: ההבנה שנקודת המבט של האחר שונה משלי, שלא רואים את המחשבות שלנו ושאפשר לתמרן את הידיעה של השני. "ילדים יחידים מפגרים בפיתוח של זה בכמה שבועות בהשוואה לילדים שיש להם אחים, אבל הם סוגרים את הפער הזה די מהר".
איך?
"דרך החברים, מורים. ככל שיש לך יותר אחים גדולים, אתה סטטיסטית נאלץ ללמוד קצת יותר מוקדם את המיומנות החשובה הזו".
ומה לגבי התפתחות קוגניטיבית? נשמע הגיוני שאצל ילדים שגדלים ללא אחים יהיה קצת פיגור בתחומים האלו.
"קוגניטיבית אנחנו יודעים שיש יתרון קל לבנים בכורים או יחידים, אבל זה זניח. באופן כללי ילדים יחידים יוצאים קצת יותר טובים בכל מיני מדדים שמוערכים חברתית - הם יותר חברותיים, וההתפתחות השפתית היא טיפונת יותר טובה".
איך אפשר להסביר את זה?
"כי מדברים איתם, קוראים להם. מי שהשקיעו טוב ביסודות שלו, קל לו יותר לבנות את הקומות הבאות. אם לא עשו עבודה די רצינית, אז זה יהיה בניין עם יסודות רעועים. גם כשיש כמה ילדים אפשר לבנות יסודות מצוינים, פשוט זה יותר קל כשכל המשאבים והכסף מושקעים באחד".
אבל בחיים שמבחוץ לבית, בטח בבגרות אבל גם בילדות, לא כולם קופצים עלינו כשאנחנו עצובים ומרעיפים עלינו אמפתיה.
"נכון, אבל בינקות עדיף יותר שכן יעשו את זה מאשר שלא. ילד צריך להרגיש שברוב הפעמים לאמא אכפת ממנו, וכשהוא בוכה היא לא אומרת 'טוב, אני אפתח לו את הריאות'. אם יש יותר אכפתיות באינטראקציות הבין-אישיות בתחילת החיים, אז הילד מניח שככה מתנהגים כשאוהבים וככה מתנהגים עם החבר הכי טוב, ואחר כך עם בן או בת הזוג. הוא מרגיש שיש לו מה לתת והוא לא מרגיש שזה על חשבון מישהו, ושהוא יכול לשתף ברגשות מבלי שישתמשו בזה לרעתו".
ד"ר גוטמן מזכירה שיש גם חשיבות לטמפרמנט שאיתו נולדים, "אבל אם יש ילד יחיד שיש לו מזג יותר ביישן למשל, להורים עשוי להיות קל יותר להשקיע בו – להיות איתו בפעילויות, לשהות איתו יותר בסבלנות בגינה, לקבוע יותר עם חברים, להיות לו פיגום".
ההשקעה הזו שעליה מדברת ד"ר גוטמן הוכיחה את עצמה במקרה של טניה שניטקה, אמא לילד יחיד בן שבע מתל אביב. "הייתה לנו תקופה של מאבק שהילד יקבל את כל מה שהוא יכול לקבל כדי שתהיה התפתחות טובה ובריאה ומיטיבה, וזו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה כי לפעמים הרגשנו שבגלל שיש לנו ילד אחד, אנחנו לא מאפשרים לדברים פשוט לקרות. באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו רק עליו ושזה עבר את הגבול, אבל אז ראינו את הפירות של העבודה הקשה והבנו שהמהלך הזה היה קריטי, לא במובן של מציל חיים, אבל זה עזר לנו להעניק לבן שלנו את הכלים שרצינו".
ההחלטה של טניה ובן זוגה להביא ילד אחד נפלה עוד לפני הלידה: "בכלל חשבנו שלא יהיו לנו ילדים, אבל לקראת גיל 35 החלטנו להביא ילד אחד. זו הייתה מין פשרה כזו – להביא ילד, אבל שזה יהיה משהו שנוכל לעמוד בו".
וזה לא השתנה עם הזמן?
"לא. קודם כל הבנו עד כמה הבעיות שחשבנו עליהן קודם הן באמת משמעותיות, במיוחד כשאין עזרה מהמשפחה - גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת היכולת לעמוד בדבר הזה טכנית. הדבר היחיד שהשתנה זה שהיום מרגיש לי קצת חבל שצברנו את כל הידע ואת כל הניסיונות ושהרחבנו את הלב ככה רק בשביל ילד אחד. אז היו המון רגעים של משחק בראש על איך זה היה יכול להיות אחרת, אבל לא הייתה חרטה".
והייתה גם מחשבה על העתיד – מי יטפל בכם?
"אני מאוד לא אוהבת את המחשבה הזו ומנסה לא להתעסק בזה. אני מאוד מקווה שהוא לא יצטרך לטפל בי, ואני מעדיפה לעשות תוכניות שיטפלו בי כשאני לא אוכל לטפל בעצמי".
6 צפייה בגלריה
''יש לנו את העולם שלנו ביחד שהוא רק שלנו, ויש לנו המון אינטימיות ושפה משלנו''
(איור: Shutterstock)
"אני חושבת שלהיות ילד אחד זה די שורט", אומרת נועה (השם המלא שמור במערכת), אמא לילד בן שמונה על הרצף. "אני חושבת שבגלל שאני קצת אמא הליקופטר, היה לו יותר בריא אם היה לו אח והוא היה צריך להתמודד עם קצת יותר תסכול וקצת חוסר תשומת לב, במיוחד בגלל שהייתי איתו בבית עד גיל שנתיים וחצי. אבל מצד שני, בגלל שהוא על הרצף, תמיד יש את השאלה אם הוא בתפקוד כזה טוב בגלל ההשקעה שלי בו. זה גורם לי להרגיש שעשיתי משהו נכון".
מאז ומתמיד ידעת שאת רוצה ילד אחד, או שזה יצא ככה בגלל הנסיבות?
"תמיד הצהרתי על עצמי שאני אל-הורית, אבל בהחלפת קידומת ל-30 התחלתי להרגיש פחות ילדה נצחית, אולי זה גם היה קשור למציאת בן זוג והתייצבות בבית. הבאתי את הבן שלי בלי שיהיה לי מושג מה זה ילדים, והשנים הראשונות היו מאוד קשות. ההתחלה הקשה הזו השאירה אותי בלי אוויר, כך שבכלל לא עלתה המחשבה לעשות עוד ילד. היום אני מרגישה שאין לי את המבנה הנפשי להתנהל עם הסטרס והרעש שכרוכים בעוד ילדים".
אבל כיום את יודעת שיש שנתיים, שלוש, ארבע שבהן את מאבדת את עצמך ובסוף את חוזרת.
"נכון, אבל גם היום כשזה יותר קל, עדיין צריך לעבוד כדי למצוא את הרגעים לעצמי, את הרגעים הטובים עם הילד, לא רק אחרי שהוא הולך לישון ואני מסתכלת על התמונות, צריך גם ליהנות איתו. אני רואה הרבה אימהות לשניים, כבר לא מדברת על יותר, והן נראות לי בטירוף. יש רגעים יפים בין האחים, אבל השגעת הזו שלהיות עם כמה ילדים לא עושה לי את זה. זה גם מוסיף הרבה לחץ ומתח לזוגיות, שממש קשה לשרוד".
כסף זה גם השיקול?
"כן. שנינו לא קרייריסטים ואוהבים את החיים שלנו, והידיעה שעוד ילד יאלץ אותנו להיות במרדף לא מפתה אותנו".
"ברור שכשהבן שלי אומר את המילה 'אח' זה עושה לי קווץ' בלב, ויש לי קצת את התחושה שזה לא פייר שהוא לא יגדל כמוני, אבל אני מרגישה את זה על עוד כל כך הרבה דברים שאני חוויתי והוא לא. לי היה טבע, ידעתי מה זה לצאת לבד לרחוב, גדלתי בלי סלולרי. אני הרבה יותר מרחמת עליו בגלל כל אלו"
"תראי", היא מתחילה לסייג, "אני באמת חושבת שמשפחה עם אחים זה דבר מדהים. כל פעם שיש לו יום הולדת אני מחשבת את ההפרש שיהיה בינו לבין אח מדומיין שייוולד, ואני משווה בין ההפרש הזה להפרש ביני לאחים שלי. אבל הדילמה שלי הסתיימה, ולא בגלל שהרחם 'נסגר', אלא בגלל שהבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה. ברור שכשהבן שלי אומר את המילה 'אח' זה עושה לי קווץ' בלב, ויש לי תחושה שזה לא פייר שהוא לא יגדל כמוני, אבל אני מרגישה את זה על עוד כל כך הרבה דברים שאני חוויתי והוא לא. לי היה טבע, ידעתי מה זה לצאת לבד לרחוב, גדלתי בלי סלולרי. אני הרבה יותר מרחמת עליו בגלל כל אלו.
"בסופו של דבר, כיף לי עם הילד האחד שלי. יש לנו את העולם שלנו ביחד שהוא רק שלנו, ויש לנו המון אינטימיות ושפה משלנו, ואני מרגישה הרבה פעמים שאני יכולה להיות ילדה איתו".
את מרגישה שאת חרדתית יותר מאימהות שיש להן יותר ילדים?
"לא. אני חושבת שעם יותר מילד אחד יש יותר חרדות. בכל פעם שאנחנו הולכים לים אני רואה איך הורים עם יותר ילדים נמצאים בלחץ ולא נהנים".
6 צפייה בגלריה
''בתרבות כמו ישראל צריך איזשהו חוסן נפשי, שיאפשר לא לתת לאנשים להיכנס מתחת לעור''
(צילום: Shutterstock)
טניה, לעומת זאת, מעידה שהיא דווקא כן מרגישה יותר חרדתית מאימהות אחרות: "יש את המחשבה הכי מפחידה של אימהות לילד אחד – אם יקרה לו משהו. אנשים עם ילדים נוספים לא יכולים להרשות לעצמם להשתגע או להתאבד, אבל אם יש ילד אחד, אין את הדבר הזה שמעודד להמשיך הלאה. ועם החרדה הזו אין איך להתמודד".
"אני לא ראיתי נתונים מחקריים שמי שיש לו יותר מילד אחד באמת רגוע יותר כי הוא מרגיש שיש לו 'ספייר'", טוענת ד"ר גוטמן, "מה גם שאמא יכולה להיות מאוד מודאגת וחרדה ביסודה, אבל אם היא עסוקה בילדים נוספים, אולי היא תפספס משהו שבאמת מדאיג ותהיה לה פחות יכולת למנוע בעיות או לפתור אותן לפני שהן מחמירות. מה שכן, כשיש שני ילדים, בוודאי שלושה, הורים פחות יקבלו הערות מהחברה ואז תהיה להם פחות חרדה מסוימת, כי הם ירגישו את הנינוחות שבלהיות בנורמה וכמו כולם. בתרבות כמו ישראל צריך איזשהו חוסן נפשי, שיאפשר לא לתת לאנשים להיכנס מתחת לעור - השאלה אם זו סיבה להוליד ילדים".
נועה טוענת שהיא לא מתייחסת למה שהחברה אומרת: "אני לא שמה על זה, אבל גם אף פעם לא הלכתי בתלם, אז אלו לא קולות שאני שומעת. היחידה שיכולה להשפיע עליי זו אמא שלי".
טניה מספרת שהיא זוכה למגוון של תגובות: "יש כאלו שמנסים להציל אותנו מההחלטה 'ההרסנית' של עצמנו, ואז הרבה פעמים אני אומרת להם שאני לא יכולה להרות כדי לא לפתוח דיון. ויש גם אנשים שאומרים 'איזה כיף לכם, ילד אחד זה כל כך הרבה יותר קל', שזה גם גורם לחוסר נחת, כי אני לא יודעת מה אני אמורה לענות על זה. נראה לי שזה לא מענייני לעשות השוואות".
אין לך את הפחד שתגיעי לגיל 60 ותגידי "מה עשיתי" או "מה לא עשיתי"?
"גם ככה בגיל 60 אני אגיד 'מה עשיתי' ו'מה לא עשיתי'. חרטות יהיו לכולם. אני מקווה שאני לא אטבע בהן".
חייתם תקופה בחו"ל, את מרגישה שהתגובות שם אחרות?
"חד-משמעית. אני חושבת ששם יש עניין סביב השאלה למה בכלל להביא ילדים, ואז יש פחות דיון סביב השאלה כמה. אף אחד לא ישאל מישהי למה רק אחד או למה שניים ולא שלושה. בישראל אני מרגישה שהכול שיפוטי".
כמו טניה ונועה, גם שאר ההורים לומדים לסנן את ההערות של הסביבה, אבל כשהילד היחיד שלהם שואל מתי יהיה לו אח, זה כבר קצת יותר צובט בלב. אנחנו רגילים לנסות לספק כל גחמה של הילדים, החל ממאות קלפי פוקימון ועד לבר-מצווה בדיסנילנד, אבל כשזה מגיע לדבר המהותי הזה, אנחנו שמים את הרצון שלנו קודם. במקום הזה קל מאוד ליפול לתוך מחילה נוספת במערת האשמה ההורית המוכרת, אבל ד"ר גוטמן מציעה לעצור את הנפילה בזמן: "הפנטזיה של ילדים היא הרבה פעמים למעין 'אורה כפולה', רצון שיהיה מישהו בדיוק כמוני, שיבין אותי בלי מילים, שאוכל לחלוק איתו בלי אפילו לטרוח לתרגם את זה לשפה - וזו פנטזיה שהיא לא מציאותית כי אין כזו שותפות מלאה, אפילו לא תמיד בין תאומים. יש הרבה יותר סיכוי לקבל תחושה של אחווה ורעות מחבר או מחברה טובה מאשר מאח, שמתחרה על המשאבים של המשפחה".
גל זמיר, בת 24 מירושלים, גדלה כילדה יחידה. היא מודה שרצתה אחים, אבל זה לא הטריד את מנוחתה. "כשראיתי את הקשר של חברים עם האחים שלהם, חשבתי שזה משהו מיוחד שהייתי שמחה שיהיה לי, אבל זה גם לא נורא העציב אותי. ידעתי גם ליהנות מהמצב כמו שהוא ולהסתכל על זה בחיוביות. יש חסרונות, אבל גם יש המון יתרונות בכך שכל הזרקור מופנה אלייך".
בילדותה, כששאלה את הוריה למה אין לה אחים, הם סיפרו לה בכנות שהיא הייתה עבורם עולם ומלואו, ככה שהם לא הרגישו צורך ללדת ילד נוסף. אחרי שעברו כמה שנים טובות והם החליטו בכל זאת על היריון נוסף, הניסיונות להרות כשלו.
הרגשת שההורים שלך משקיעים בך יותר משהשקיעו בחברות שלך שיש להן אחים?
"לא יודעת אם יותר משקיעים, אבל כן נוצר קשר אחר כי זה רק אני והם. אני חושבת שיש לנו קשר חזק יותר, ואני בטוחה שהקשר בינינו היה אחר אם היו לי אחים".
למרות הראייה החיובית, גל מודה שהיא עצמה רוצה יותר מילד אחד: "אני גם לא מדמיינת איזושהי להקה, צריך איזשהו איזון, נגיד שניים-שלושה ילדים".
גם דריה בראל, בת 47 מחולון, גדלה כבת יחידה, ובתקופה שבה זה היה עוד פחות נפוץ. עם זאת, לדבריה היא לא הרגישה חריגה, או יותר מדויק – היא לא הרגישה חריגה מהסיבה הזו.
רצית אחים?
"רציתי וגם ביקשתי כשהייתי קטנה. התגובה הייתה צחקוק והעברת נושא, לא איזו תשובה רצינית. מצד שני זה היה מאוחר מדי, כי בשלב הזה אמא שלי כבר הייתה בגיל המעבר".
בהמשך נולדו לה אחים מצד אביה, אבל היא כמעט שלא פגשה אותם. "הייתי שמחה לראות אותם יותר. חבל שהאימהות שלנו לא התאמצו יותר בכיוון".
עד כמה הידיעה שיש לך עוד אחים איפשהו עזרה לך?
"אני לא בטוחה שהיא עזרה לי. אולי רק פגעה בי יותר, כי היא הוסיפה למספר האנשים שנטשו אותי, מעבר לאבא".
את חושבת שהעובדה שלא גרת עם אחים השפיעה על האישיות שלך?
"אין לי ספק. אומנם גם לשיטות הגידול של אמא שלי, שלא האמינה באיסורים כלשהם, הייתה השפעה חזקה על כך שהפכתי לנסיכה שלא יודעת את משמעות המילה 'לא', אבל אני מניחה שאם היו לי אחיות ואחים, הצורך בפשרות וויתורים היה נובע כבר באופן טבעי מהאינטראקציה. כפי שהדברים היו, המגבלה היחידה שלי הייתה מחסור בכסף. מעבר לזה, כל סדר היום, התוכניות שנצפה בהן בטלוויזיה, במה אשחק וכיוצא בזה, נקבע על ידיי. התוצאה הייתה שכמתבגרת ואדם צעיר, הפעמים הראשונות שבהן נעניתי בשלילה הכו אותי בהלם, ועד היום אני מתקשה להתפשר ולוותר, בייחוד כשמדובר במרחב המחיה שלי. למעשה, אני מעדיפה לחיות לבד. יש בכך גם ברכה, מהבחינה שלהיות לבד לא נראה לי כמו משהו רע.
"מבחינת התחשבות בזולת, לא למדתי על זה בבית, ואני בטוחה שאם היו עוד ילדות או ילדים בבית כן הייתי לומדת, אבל לא הייתי מגדירה את עצמי כאגואיסטית. כשכבר למדתי בחיי הבוגרים על התחשבות בזולת לקחתי את המסר לתשומת ליבי, ואני חושבת שכיום אני אדם די מתחשב ומאפשר".
כחלק משיטפון הדרכות ההורים, אפשר למצוא גם לא מעט קורסים שעוסקים ביחסי אחים. הדרכות להורים לילד יחיד, לעומת זאת, כמעט שלא ניתן למצוא - וחבל שכך לדעתה של מיכל שביב, עובדת סוציאלית, מטפלת ומדריכת הורים וראש התוכניות להכשרת מדריכי הורים ומדריכות הורים במכללת סמינר הקיבוצים. "ההורים מאוד משמעותיים להשפעות ולהשלכות שיש על להיות ילד יחיד, לכן הם צריכים לפעול באופן שלוקח את זה בחשבון".
בתור התחלה היא ממליצה לתווך לילד את הסיבה שבגללה אין לו אחים: "בגלל שהוא יכול להיות חריג בקבוצת השווים לו, צריך שתהיה לו הבנה, כי אנחנו יודעים שלילדים יש דמיון מפותח ואנחנו לא רוצים שיעלו לו ספקולציות. אז מהרגע שהילד מתחיל לשאול, חשוב שהוא יגדל עם סיפור שיעשה לו שכל וסדר ושהוא יוכל לחיות איתו, ושזה לא יהיה איזה סוד".
איך עוד את ממליצה להורים לפעול?
"בעצם אצל ילדים יחידים, כל היתרונות הם גם החסרונות. הרי אפשר להגיד שהחיים של ילד יחיד יחסית נוחים, אין לו קונפליקטים עם אחים, הוא לא צריך לחלוק צעצועים, והוא מקבל את כל תשומת הלב ואת כל המשאבים. מצד שני, אין לו מריבות בין אחים ואז הוא לא מפתח מיומנויות חשובות כמו לוותר או לעמוד על שלו, לחלוק, לנהל משא ומתן".
זה לא משהו שאפשר ללמוד גם בגן?
"בגן יש כללים אחרים, יש את הגננת שנמצאת שם, הצעצועים שייכים לגן וזה לא משחק שקיבלתי ליום הולדת ועכשיו אני צריכה לחלוק. לכן אחד הדברים שנמליץ זה להיפגש כמה שיותר עם חברים, כדי שכן יהיו את כל המריבות ואת הפיוסים. אנחנו גם רואים שילדים שמבלים יותר עם מבוגרים לפעמים מתבגרים מהר, וגם מתחברים יותר למבוגרים מאשר לילדים. לכן ההורים צריכים לאפשר את ההתנהגויות הילדותיות, לעשות איתם יותר צחוקים ושטויות, לזכור שאין בבית עוד ילד שמתנהג כמו ילד, אז לאפשר לו להיות ילד.
"כל ההתנסות בבית עם האחים היא גם המקום שבו אנחנו מתנסים בלחיות ביחד, זה כמו שיעור ראשון בזוגיות. מכיוון שלילדים יחידים אין את זה, הייתי ממליצה להורים שלהם לשים גבולות, להרגיל את הילד לשמוע לא, לאפשר לו להתנסות גם בתסכול, כי אנחנו רוצים להכין אותו לעולם שבחוץ, שבו הוא ממש לא ילד יחיד".
עוד נקודה ששביב ממליצה לשים לב אליה היא הציפיות הרבות שהורים עלולים להפיל על ילדים יחידים. "כתוצאה מהשקעה ותשומת לב ומשאבים שההורים משקיעים בילד, אנחנו רואים אותם מאוד בוגרים, הישגיים, מנהיגים, אינטליגנטיים. הם יכולים מאוד להצליח. אבל אז גם יש את החשש מהציפיות הגדולות. הם מרגישים שכל ההשקעה של ההורים מופנית אליהם, וזה יכול לעורר לחץ וחרדה. אנחנו רוצים שהם לא ירגישו שאנחנו שמים עליהם תיק כבד מדי, וגם לשים לב שאנחנו לא מגוננים מדי, שאנחנו מאפשרים, משחררים ומעודדים עצמאות. להתנהג אליהם כילד ולא כילד היחיד שיש לי, שאני חייבת לשמור עליו מכל משמר".
את חושבת שלילדים יחידים קשה לחיות עם הידיעה שהם יחידים?
"אני לא חושבת שאני מכירה מישהו שכילד לא רצה אח או אחות, אבל הקבלה של זה תלויה באמת בתיווך של ההורים, והם יכולים גם לגרום לילדים להרגיש שהם מרוויחים. דרך אגב, כל הילדים עם האחים מקנאים בילד היחיד".
לקראת סיום העבודה על הכתבה הלכתי לבקר את דודה נעמי. בין התעמלות הבוקר שבבית האבות לארוחת הצהריים, היא סיפרה לי על בני הזוג שהיו לה, על ההפלות שעברה, ועל ההיריון שהגיע באמצע שנות ה-40 לחייה, ואיתו ההכרה שזה יכול להיות ההיריון האחרון. היא החליטה לשמור עליו - "ואיך אני שמחה שעשיתי את זה. איזו ילדה יצאה לי", היא התמוגגה. "גם היא תמיד אומרת לי 'אמא, איזה מזל שילדת אותי'".
קצת מיותר לשאול את דודה נעמי על חרטה, כי מאז ומתמיד ברור לי שאין בה חרטות, והיא אכן ישר נפנפה את השאלה. "מה שכן", אמרה, "לפי בני הזוג שהיו לי, היו יכולים לצאת לי ילדים מאוד מוצלחים, כמעט כמו הבת שיצאה לי". עוד יותר מצחיק לשאול אותה אם היא קיבלה הערות מהסביבה, כי גם אם היו – היא לא שמעה אותן. "כולם מאוד שמחו בשבילי שילדתי", היא סיכמה, ואז הסתכלה אליי ואמרה: "גם הילד שלך משהו. הוא אולי אחד, אבל הוא שווה עשרה".
