מהצפון או מהדרום. מהקיבוץ, מהעיר או מהכפר. מפונים מבתיהם, או לא. מוסלמים או יהודים. חילונים או חרדים. כבר חודש לתחילת המלחמה והם עדיין לא מתחילים לעכל. הם כן מבולבלים, שבורים, מרוסקים, מוצפים, אי שם בין שכול לכאב. הם משותקים, קפואים, מדחיקים, לפעמים מאמינים באלוהים, לפעמים ממש לא. ככה פגשתי אותם בתחילת השבוע, בקבוצות או כיחידים – ילדים כל כך ישראלים, בני כל הגילים, מכל המגזרים והעדות, בשיח מורכב על המצב.
"אלו היו רגעים שאי־אפשר לשכוח בחיים", מספרת אורן שרעבי (13), שפונתה מקיבוץ בארי למלון בים המלח. "המחבלים הצליחו להיכנס לבית שלנו. הם הוציאו אותנו עם עוד משפחה לדשא. חטפו את יוסי, אבא שלי, ואת אופיר אנגל, בן הזוג של יובל אחותי, לעזה. בנות הדודה שלי, יעל ונויה שרעבי, נרצחו עם אמא שלהן, ליאן. את אבא שלהן, אלי שרעבי, גם חטפו. כשהייתי שם בדשא חשבתי שהם אמורים לחטוף גם אותי, כי נשארתי עם עוד מחבל. ואז כנראה קרה נס. אני ממש לא יודעת למה לא חטפו אותי בסוף".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בזמן ההשתלטות על הקיבוץ, יעל חברה שלנו הודיעה לנו בווטסאפ שמחבלים נכנסו אליה הביתה והולכים להרוג אותה. היא כתבה לנו: 'עזרה! עזרה! עזרה! דחוף! דחוף! דחוף!' בסוף היא באמת נרצחה עם אמא שלה ואחותה. בכינו וקפאנו במקום", מספרת טבע אלון (13), חברתה של אורן, גם היא ילדת קיבוץ בארי. "אנחנו מרגישות עדיין חסרות אונים. הגוף שלנו לא מסוגל לעכל שום דבר. חטפו גם שתי חברות שלנו מהכיתה. את גלי טרשנסקי ואת עלמה אור".
קרן וזיו (9) מקיבוץ בארי - "תאומות המלחמה" - נולדו לחגית וגולן אביטבול בעיצומו של מבצע צוק איתן. זו הייתה שנת 2014 ורפי רשף זיכה את המשפחה באייטם חגיגי בתוכניתו, כשראיין את האם המחזיקה בשתי הפעוטות תחת הכותרת: "חגית, תושבת בארי אם לארבעה, בחרה ללדת במרכז הארץ - תחזור בקרוב לביתה". עברו ימים אחדים, חגית והתאומות קרן וזיו אכן חזרו לביתן בקיבוץ בארי, אותו תיארו עד אותה שבת שחורה כ"בית חלומות במרחב שמורכב מ־95 אחוז גן עדן וחמישה אחוזי גיהינום". "היום", הן אומרות לי מהמלון שאליו פונו בים המלח, "נשארו לנו מאה אחוז גיהינום, אולי אפילו יותר".
15 צפייה בגלריה
טבע אלון, בת 13 , מבארי. שתי בנות כיתתה, גלי טרשנסקי ועלמה אור, חטופות
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
קרן: "בשבת ההיא היה סיוט גדול, חוויה מאוד קשה. אמא ואבא צעקו לכולם לבוא לממ"ד, שזה החדר שלי ושל זיו. הדודים שלנו באו להצטרף, בזמן שאבא עמד עם הנשק בחוץ. בהתחלה חשבנו שזה רק מעט מחבלים, אבל אז הבנו שיש המון. שיחררו אותנו משם רק בלילה. כשיצאנו אחרי המון שעות, אמא ואבא עצמו לנו את העיניים כדי שלא נראה את כל הגופות על הרצפה, אבל אני ראיתי אחת. זה היה נורא ואיום. ברקע הייתה אזעקה. צעדנו לעבר משאית החיילים שפינתה אותנו מהקיבוץ, שבינתיים נשרף. הרגשתי בתוך סיוט שאני לא יודעת איך לתאר אותו במילים. לא הבנתי, למה זה מגיע לנו? אני עוד מחכה שיעירו אותי מהסיוט הזה, ואף אחד לא בא".
קרן, אחרי כל הזוועות האלה יש מצב שעוד תחזרו הביתה לקיבוץ בארי?
"אולי בעוד שנתיים, אם בכלל".
לאותו קיבוץ, באותו מקום?
"לאו דווקא. שמעתי שהמבוגרים מדברים על להקים קיבוץ בארי חדש, בחלקת אדמה בתוך קיבוץ קדמה. אמא אומרת שהיא הייתה שם היום ושהיה מדהים, אבל שבינתיים צריך לחכות להצבעה של כל החברים, שתהיה רק בשבוע הבא. בינתיים יש כאן במלון בים המלח הרבה 'ישיבות קינה' כמו שאמא אומרת, אבל זה בלי ילדים, זה רק למבוגרים. היא אומרת שישיבות קינה זה ישיבות של חברי הקיבוץ, שקוראים בהן את שמות ההרוגים והחטופים ואז מחלקים מלא־מלא טישו לכולם. אמא אומרת שכל הגדולים בטוח ייצאו שרוטים מהמלחמה הזאת, אבל שלנו, הקטנים, עוד יש סיכוי לשרוד ולהינצל. היא חושבת שאנחנו צריכים לדעת הכול, ושהכול צריך וחייב להיות גלוי, כי רק אם נסתכל לפחד בלבן של העיניים, נצליח להתמודד עם האמת".
אז איך אתן מתמודדות עם האמת ומסתכלות לפחד בלבן של העיניים?
"אנחנו עושות טיפול פסיכולוגי בלי להתבייש, אמא אומרת שזה כמו תרופה שתעזור לנו להחלים מהכאב הנורא הזה".
15 צפייה בגלריה
קרן וזיו אביטבול, בנות תשע, מבארי, עם תמונת חברתן אמילי קורנברג הנד, החטופה
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
מעט צפונית מבארי, יעל סקנדריון (10) מקיבוץ מפלסים, מספרת: "בן דוד שלי נפצע, לבנת מבית המלאכה נרצחה וגם כל המשפחה שלה. גם לילי תמרי שהייתה המורה שלנו נרצחה. יש הרבה שאני מכירה שכבר לא איתנו".
"הרגע הכי מפחיד שחוויתי", מספר גל רוזנברג (10), גם הוא מקיבוץ מפלסים, "היה כששמעתי את אבא שלי יורה ומנהל קרב. פחדתי עליו כל כך עד שהעדפתי להיות שם למעלה במקומו. בנס לא קרה לו כלום".
רננה כהן (8), מפלסים: "לי כל כך עצוב כי אלָה, חברה שלי, לא איתי. היא נחטפה לעזה ואני מרגישה שמשהו כל כך חסר לי בחיים, יש לי חור ענק בלב. כל הכיף שהיינו עושות יחד נעלם. היא גרה בנחל עוז. אבא שלה וחברה של אבא שלה נהרגו שם, אמא שלה נשארה כאן בחיים והיא כל כך דואגת לה, אז אני מרחמת עליה, אבל האמת שאני גם מרחמת על עצמי".
"גם אני ממש מתגעגעת, לגל גולדשטיין, ילד מהכיתה שלי שנחטף לעזה עם כל המשפחה שלו", מצטרפת הגר רייס (8) ממפלסים, "אני כל כך רוצה שהוא כבר יחזור".
שיר גיני (10) ממפלסים: “אני נורא רוצה לחזור לקיבוץ, אבל גם אם ברגע זה תיגמר המלחמה לא נראה לי שזה יהיה אפשרי. אנחנו צריכים להיות בטוחים שבטוח לנו שמה”.
ילדי העוטף ספגו אולי את המכה האכזרית ביותר, אבל ילדים בכל הארץ מרגישים מחוררי נשמה. "אני כועסת על הערבים. הם לקחו את החיים שלי, עצרו אותם באמצע והפכו אותם לשואה", אומרת תמרי שטיינברגר (11), ילדה חרדית מרחביה. "הרי בדיוק ציינו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, הערבים רצו להחזיר את ההיסטוריה, בהתחלה הם קצת הצליחו, אבל עכשיו המצב נוטה לכיוון ישראל. אל תשכח שאנחנו עדיין חזקים והערבים עדיין רעים. פשוט מאוד, אף אחד לא ציפה לזה, היה שמחת תורה, לא היו הרבה חיילים בבסיס והיה להם את אלמנט ההפתעה. אני חושבת שזה אסון הרבה יותר גדול אפילו מהשואה, כי בארץ שלנו אסור לפגוע בנו, בארץ שלנו אנחנו צריכים להיות שמורים ומוגנים".
באותה שבת ארורה גם האלה האני אלהואשלה (10) מהיישוב אלע'רא קמה משנתה בבהלה עם אזעקה. הלב הרגיש שמשהו נורא קרה. גם כשהוריה ניסו להרגיע אותה בכל דרך אפשרית, הראש של האלה כבר ידע בבירור - זו מלחמה של ממש, ופחד אלוהים. "רק הרס, שנאה, דם, הרג, פחד, רשע ואכזריות טהורה", היא כמו מדקלמת מספר שירה וממשיכה, "מלחמה כזו שאין בה צד מנצח, רק מפסידים, חטופים, הרוגים, פשעים ואסונות".
זה כנראה הדור הראשון בישראל שנאלץ להרהר בסוגיה התיאורטית־מורבידית, מה עדיף: להירצח או להיחטף. קרן אביטבול: "אני זוכרת שאמא אמרה לי שהחברה הטובה שלי, אמילי, מתה באותה שבת. בהתחלה צרחתי מכאב, ואז אמרתי לעצמי בלב שהיא בטח תפגוש עכשיו בשמיים את אמא שלה שמתה לפני כמה שנים ממחלה, ושהן בטח מתחבקות עכשיו. בכיתי בלי הפסקה. ואז, אחרי כמה זמן, אמא באה ואמרה לי שהייתה טעות ושאמילי בסוף לא מתה, אלא רק חטופה בעזה. אתה יודע, בדיוק ביום שישי הזה יש לאמילי יום הולדת תשע. בגלל שאני מאמינה שאולי היא תחזור, קניתי לה חולצה של מכבי חיפה כי היא אוהדת שרופה. אני חולמת כל לילה שהיא חוזרת, ואני מחבקת אותה כל כך חזק. יש עוד ילד שגר בקיבוץ, בשם נווה, שהיה איתי בגן וחטפו אותו ואת כל המשפחה שלו. אתה יודע, אני כל הזמן חושבת מה הייתי מעדיפה, למות או להיחטף, ובסוף חושבת שהייתי מעדיפה להיחטף, כי מה זה למות? אני לא רוצה לגמור ככה את החיים שלי”.
"אני הייתי מעדיפה להירצח על פני להיות חטופה עכשיו בעזה", מצטרפת שירה שרף (13) ממושב גן חיים, נכדתו של שלמה שרף, שאיבדה את בת דודתה מאי נעים ז"ל שנרצחה באכזריות במסיבת הטבע ההיא. "אחרי המוות אין כלום, בשבי אצל המפלצות האכזריות האלה אין לדעת. הייתי רוצה למות, רק לא להיות בשבי".
"אני הייתי מעדיפה להיות בשבי מאשר למות", אומרת מעיין שטיינדל דרור (10) מקריית־אתא, "כי בשבי אני בטח אכיר אנשים נחמדים, ואני גם יודעת שבסוף אבא יציל אותי".
נינה קומפלר (10) מרעננה: "אם אני הייתי שם והייתי חטופה, הייתי מעדיפה שכבר יבוא הסוף שלי ושיהרגו אותי. אני באמת מעדיפה למות ולהגיע לגן עדן, כי אם אני אהיה חטופה יתעללו בי. אם אני אמות, פשוט הכול יהיה יותר טוב".
חיים שטיינברג (12), מהמדרשה החסידית בביתר־עילית, איזה מסר היית רוצה להעביר לילדים החטופים?
“שיישארו חזקים, שיזכרו ויידעו שאנחנו איתם וחושבים עליהם כל הזמן. למרות שאנחנו ישיבה חסידית, אנחנו מכירים בצה”ל וממש סומכים עליו. רקדנו עם חיילים ודיברנו איתם. אתה יודע, יש ישיבות חסידיות שאין בהן סולידריות והן לא מכירות בצה”ל. הן בעיניי צריכות להתבייש. אח שלך נלחם למענך, ואתה לא בעדו? זה נורא בעיניי”.
אורן: "אבא שלי חטוף. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל הדבר היחיד שטוב בכל הדבר הנורא הזה שקורה כאן, שאיפשהו יש לי צל של תקווה שהוא יחזור. אני כל לילה כותבת במחברת לאבא שלי הודעות, וגם בווטסאפ, בתקווה שבקרוב הוא יראה את זה. אני כותבת לו: ‘יום לפני שנחטפת אני זוכרת שביקשתי ממך שתשחק איתי מחר כדורגל, ואז נעלמת. הגעגועים שלי לא עוזבים אותי לרגע’. וגם: ‘חודש להעדרותך ואתה עדיין לא נמצא, בלי הפרצוף היפה שלך והחיוך היפה שלך’. ‘כשלקחו אותך לא ידעת אם אנחנו בחיים או לא, אז שתדע שאנחנו בחיים’".
אז יש אלוהים? האלה האני אלהואשלה היא מוסלמית אדוקה שלומדת עברית בבית הספר, אבל בעיקר מההורים. "המלחמה הזו היא נגד כל הישראלים", היא מדגישה. "לא היהודים - הישראלים. ואני מרגישה הכי ישראלית שיש".
את רואה בעצמך יותר ישראלית, או יותר מוסלמית?
"אני רואה בעצמי גם וגם. ישראלית ומוסלמית באותה מידה. ערבים ויהודים זה אותו דבר. כולנו בני אדם. כולנו רוצים לחיות, ולחיות בשלום. כולנו נגד מלחמות ומתפללים שהמלחמה הזו כבר תיגמר והימים השקטים יחזרו ונחזור לשגרה שבה כל ישראל אחים. ואלוהים", היא אומרת, "תמיד היה ויהיה ויעזור לנו גם עכשיו, כי אלוהים לא אוהב מלחמות. רק אנשים רעים ואכזריים כמו חמאס והג'יהאד מעזה, שלא מאמינים שיש אלוהים, אוהבים מלחמות, אבל הם כבר יקבלו את העונש שלהם מאלוהים אחרי המוות".
האלה, יכול להיות שבמציאות אחרת או בעולם מקביל, היית חיה היום בעזה?
"ממש לא! אני ישראלית וגרה כאן. אני ישראלית שמאמינה באלוהים".
את חושבת שאלוהים היה איתנו באותה שבת ארורה?
"בהחלט. אלוהים תמיד איתנו, עם ישראל, והוא יעזור לנו, כי הוא לא אוהב מלחמות".
את חושבת שאלוהים מרחם על הילדים שנטבחו ונחטפו על ידי חמאס?
"כן, אלוהים מרחם על כולם. הייתי רוצה להגיד לכל הילדים החטופים שלא יפחדו, כי יש אלוהים והוא יעזור להם והם יחזרו לבית שלהם ולמשפחות שלהם בריאים ושלמים. אני גם רוצה להגיד תודה רבה לכל החיילים של צבא ההגנה לישראל, אתם מגינים עלינו ושומרים עלינו. כשאהיה גדולה גם אני אתגייס. אתה יודע, גיל, בעוד שבוע בדיוק יש לי יום הולדת ואני מתפללת שאני אקום בבוקר יום ההולדת שלי ויגידו לי שהמלחמה הסתיימה והחטופים חזרו בריאים למשפחות שלהם. זה מה שאני הכי רוצה בתור מתנה. הכי בעולם".
"מה קרה לך, גיל? אין בכלל אלוהים!" חורצת שירה כשהיא יושבת מזרחית על הדשא הירוק במושב גן חיים ובוהה בלא נודע, באישונים כהים מאינסוף צער ובכי.
את בטוחה, שירה?
"ברור שאני בטוחה, ואם הוא קיים אז שיוכיח. אני אוהבת דברים שנשמעים הגיוניים, ואין שום דבר הגיוני במצב שבו אנחנו נמצאים בחודש האחרון. גם מאי, בת דודה שלי שנרצחה, לא האמינה באלוהים. אני מכירה את כל המאמינים האלו, שאומרים, 'אלוהים אהב את מאי לכן הוא רצה אותה קרוב לעצמו', אבל אני אומרת ראבק, אם הוא היה קיים והוא היה כל כך אוהב אותה, בדוק שהוא היה משאיר אותה אצלנו".
אז את לא מאמינה בכלל.
"לא. באופן עקרוני אני חושבת שאמונה זו הסחת דעת מכאב, ואני מעדיפה לכאוב אותו. כילדה זה מטורף לקלוט ולראות את כל השנאה נגדנו, והכול רק בגלל שאנחנו יהודים. אם מאי, בת דודה שלי, לא הייתה נרצחת, הייתי מרגישה את אותם רגשות בדיוק, רק שהמוות שלה העצים אותם".
מעיין, את מאמינה באלוהים?
"כן, אני מאמינה באלוהים, אבל אני יודעת שהוא לא שולט על הכול. הוא ברא את העולם, אבל הוא לא שולט על כל האנשים שבעולם. הוא כן אוהב את כולם, אבל כל אחד צריך לשמור על הילדים שלו, זה לא רק התפקיד של אלוהים".
נינה: "אלוהים לצידנו, יש מלא פסוקים בתנ"ך שמספרים על זה. וגם פעם אחת אבא שלי אמר לי שאם אני אבקש משהו חזק־חזק ואקבל אותו, אז אני אדע שיש אלוהים. וזה באמת קרה: הייתי נורא עצובה וביקשתי שתהיה לי חברה, וזה ממש עבד. אני חושבת שאלוהים יודע מה הוא עושה, אבל הוא לא מרחם על הילדים, הרי הוא יכול גם לעשות שהמלחמה לא תהיה. אני חושבת שהוא בחר שתהיה מלחמה, רק כדי שנתחזק".
סהר גורן (12), קריית־ביאליק: “זו ממש לא מלחמה רגילה, היא אפילו עקפה את מלחמת יום כיפור. מה זה להרוג אזרחים ישראלים, להרוג ילדים תמימים ותינוקות? כזה דבר עוד לא היה לנו מאז השואה, וזה עובר כל גבול".
שירה: "מפחיד אותי לחיות במציאות כזו. זה לא משהו שהתכוונתי, קיוויתי או רציתי להתרגל אליו. להיות ילד בישראל זה ממש כפוי טובה. זה בחיים לא היה להיט, אבל עכשיו זו ממש קטסטרופה. איך יכול להיות שיש כזו אנטישמיות בעולם ואנשים כל כך עיוורים? לא האמנתי שבכלל קיימים כאלה בני אדם אכזריים, אני לא מחשיבה אותם כבני אדם, אלא כחיות, מפלצות, כי איזה אדם היה חושב לעשות כזה דבר? להרוג ילדים חפים מפשע? חשבתי שילדים הם מחוץ לתחום, מחוץ למשחק, ושבאמת יש מי שמרחם עליהם, אבל הנה, עובדה, הם יורים גם בילדים. ואין אלוהים. פשוט אין".
יעל סקנדריון: "אני לא יודעת איפה אלוהים היה בכל הסיפור הזה. מי שניצל, ניצל בזכות כיתת הכוננות. אם כבר יש אלוהים בסיפור של מפלסים, קוראים לו משה קפלן, הרבש"ץ"
כמו שירה, גם יעל, שפונתה למלון דן אכדיה בהרצליה מקיבוץ מפלסים, לא מאמינה באלוהים. "באופן כללי אני לא יודעת איפה הוא היה בכל הסיפור הזה. מי שניצל, ניצל בזכות כיתת הכוננות. תראה איזה אסון נגרם לכולנו. אני חושבת שאם כבר יש אלוהים בסיפור של מפלסים, קוראים לו משה קפלן, הרבש”ץ שהגן עלינו".
"גם אני כבר לא מאמינה באלוהים", מצטרפת עלמא ששי (11), מפונה נוספת ממפלסים לשיח: "ונגיד שהוא כן קיים, מישהו יכול להסביר לי איפה הוא היה באירוע הזה? אני חושבת שניצלנו ממש בזכות עצמנו ולא בזכותו". ועומר גולדרינג (11), ממפלסים מסכם בנחרצות: "אם אלוהים היה קיים, כנראה שהוא היה במקלחת באותו זמן, או פשוט לא שם לב. ההצלחה היחסית הייתה בזכות כיתות הכוננות והצבא".
בניגוד לשלישייה שהתאחדה נגד האמונה באלוהים, גל רוזנברג, חבר נוסף ממפלסים, בטוח "שאלוהים היה מעלינו ושמר עלינו. אני ממש מאמין בו". כמוהו גם ינאי סיאורנו (10) מאותו קיבוץ: "אני יודע שכשירו עליי, אלוהים היה איתי. אני ממש הרגשתי אותו. אחרת איך תסביר את זה שאף כדור לא פגע בי? יכולתי למות הרי".
"אלוהים שמר עליי ועל המשפחה שלי", אומרת טבע מקיבוץ בארי, שספג הכי הרבה אבידות באותה שבת ארורה, ומודה, "הוא בחר להוציא אותנו מהתופת הזה בחיים, עובדה".
תמרי שטיינברגר מרחביה, כמו שאר הילדים שהתראיינו לכתבה, אומרת שזו התקופה הכי קשה שעברה על ישראל בכלל ועליה בפרט, ולמרות זאת היא בטוחה שיש אלוהים ושהוא עוד יגרום לנו לנצח.
איך את כל כך בטוחה בזה?
"אין פה שאלה, השם איתנו אני אומרת לך. במשפחה שלנו כל אחד אימץ שם של חטוף ואנחנו מתפללים לאלוהים ואומרים תהילים עבורו. אני אימצתי את יהל שוהם, ראיתי בכרזת חטופים שהיא חמודה ומזכירה לי את אחותי הקטנה. אני מתפללת לשלומה ויודעת שחד־משמעית אנחנו ננצח".
ואיפה אלוהים היה ב־7 באוקטובר, לדעתך?
“גם איתנו. ברור".
את לא חושבת שאם אלוהים היה איתנו באותה שבת, כל האסון הנורא הזה היה נמנע?
"אני חושבת שהוא היה חייב ללמד אותנו לקח, והשם נתן לנו משהו שקוראים לו בחירה. יכול להיות שגם כאן זה בסתר, כמו במגילת אסתר, כשרק בסוף ייראו את הנס הגלוי שקרה".
תמרי שטיינברגר: "במשפחה שלנו כל אחד אימץ חטוף ואנחנו מתפללים לאלוהים ואומרים תהלים עבורו. אני בחרתי ביהל שוהם, כי היא חמודה ומזכירה לי את אחותי הקטנה"
"הרי גם בשואה שאלו, איפה אלוהים היה? ולמה הוא לא הציל את ישראל מהאסון הכי נורא", מצטרף חיים שטיינברג לשיחה הערה, "אבל יש לזה הסבר מצוין: בשואה הייתה התבוללות נוראית, והיינו צריכים לשלם על זה מחיר. גם כאן, היינו צריכים להתחזק כעם אחד לפני שהכול התחיל. הרי היו פה פילוג רציני ושנאת חינם גדולה. תראה מה זה, דווקא המלחמה הזו לימדה אותנו אחדות. כרגע לא מעניין את חמאס שמאלנים־ימנים, מעניין אותם יהודים, וכיהודים, אנחנו מוכרחים לשמור על אחדות ועל אהבת חינם, רק ככה אפשר לשמור על המדינה. זה שיעור ענק בשבילנו וצריך לעשות חשבון נפש".
מה אומרים לכם בישיבה על המצב?
"לראש הישיבה, הרב בומבך, יש תואר בפסיכולוגיה, אז הוא מרגיע אותנו ואומר שהכול בסדר, שצריך להישאר חזקים. אני חושב שצריך גם כמה שיותר להתנתק. כמובן שלכל אחד יש שבירות כי בסך הכול אנחנו ילדים, אבל גם בני אדם. אז אנחנו מתפרקים. מרגישים לחץ גדול על הכתפיים. אנחנו שרים בישיבה בבית המדרש למען אחינו ורעינו שנמצאים בשבי בצרה. שואגים את זה בקולי קולות. יש תחושות חזקות מאוד באוויר".
של מה?
"הייתה תחושה שמשהו גדול עומד לקרות, ואז באמת השתחררה החטופה אורי מגידיש. הרב שלנו מגויס. הוא הגיע עם המדים ועם הנשק ואמר שבגלל שהוא מכבד אותנו ואת המקום הוא לבש חולצה לבנה מעל, יש בזה מסר מאוד מרגיע ומאוד מרים. תחושת השייכות באה לידי ביטוי בזה שגם הציבור החרדי נותן יד, כמו הצד השני. בישיבה התחלקנו לפלוגות שכל אחת עושה משהו. פלוגה אחת הולכת לסופר להביא מצרכים, משחקים וספרים למשפחות בדרום, ויש פלוגה שעוסקת בתהלים, שתולה כרזות ומכוונת בתפילה. כמובן שזה מחזק את כוחנו ואת תחושת השייכות".
יש לכם הצעות לסדר?
מעיין: "אני רוצה להגיד לממשלה שיתחילו כבר להתאפס על עצמם".
תמרי: "אני דווקא רוצה להסביר לממשלה שזו לא אשמתם, זו אשמת הערבים, ושעכשיו יעשו כל מה שביכולתם".
האלה: "אני תמיד שומעת אזעקות ומפחדת. אין לי מקלט או ממ"ד כי אני גרה בכפר לא מוסדר, אז אני רק הייתי רוצה לבקש מנתניהו שיעזור לי ולילדים שגרים בכפר עם מקלטים או מיגוניות".
קרן: "אני חושבת שזו בושה איך שהתנהגו אלינו, ושראש הממשלה לא עשה שום דבר. ציפינו גם שהחיילים יבואו יותר מהר".
סהר: "המסר שלי לממשלה, אתם לא עושים עבודה טובה בכלל! כל השרים מושחתים. ויש לי גם משהו להגיד לביבי: אתה אמרת באחת ההצהרות שלך שתיתן לנו תשובות בעוד כמה ימים ולא רואה שזה קורה, אז יש לי דבר אחד להגיד לך - תתפטר עכשיו ומיד! גיל, אני כל כך מאוכזב ממנו".
טבע: "הצבא צריך לעשות הכול בשביל שלא יהיה דבר כזה שוב. מדינת ישראל חייבת להבין שאם עזה תישאר, לא יהיו יישובים בעוטף עזה. אף אחד לא יחזור לחיות בפחד הזה".
אורן: "אני חושבת שקודם כל המדינה צריכה להחזיר את כל החטופים לפני שמפציצים את עזה. עד עכשיו ריחמתי על התושבים בעזה, עכשיו לא אכפת לי שיהרגו אותם. הם באמת חפים מפשע, אבל גם אנחנו חפים מפשע, לא?"
נינה: "על הממשלה אני ממש לא סומכת, כי היא לא עושה כלום, ממש כלום, בזמן שאנחנו במלחמה. אני לא מבינה את זה? אני הייתי שמה את ביבי בכלא, אני לא אוהבת אותו. הייתי מעדיפה שראש העיר שלנו, חיים ברוידא, יהיה ראש הממשלה. אני אוהבת אותו".
שירה: "מכעיס בצורה שאני לא יכולה לתאר כמה שאי־אפשר בעצם לסמוך על ההנהגה. אני מתביישת בזה שנתניהו מנהל את המדינה הזו. לקח שלושה ימים עד שידענו שמאי נרצחה ולא נחטפה, היינו צריכים לגלות את זה דרך חברה של המשפחה. נציג של הממשלה אפילו לא בא להודיע לנו על זה רשמית עד עכשיו, ועבר כבר מעל חודש. אתה קולט?"
סהר: "אני יודע שיש את כל החרדים והדתיים שאומרים שכל המצב הזה הגיע לנו כי לא התנהגנו יפה. אני לא חושב ככה. אני חושב שמבחינה הגיונית, חמאס ראו שאנחנו לא מאוחדים וזה זמן מושלם לעשות את זה, כי גם הממשלה לא מאופסת. אני מרגיש שהחטופים מהשבת הנוראה זו השואה 2 והממשלה לא עשתה בינתיים כלום בכל מה שנוגע לזה, וזה מה שמאוד מבאס אותי בממשלה. לדעתי, כל מי שנרצח מאז שהחלה הלחימה, זה על מצפון הממשלה. הבעיה היא שאחרי שנכבוש את עזה ונשתלט על חמאס, יש לנו את חיזבאללה על הראש".
מעיין: "כשהייתי בסלון שמעתי שאבא לוחש לאמא במטבח, שיכול להיות שכשתיגמר המלחמה הזו תהיה גם מלחמה עם לבנון, ואז כל המדינה תהיה במלחמה. אתה יודע שאפילו הכלבה שלנו, מוקה, מפחדת? באופן רגיל, כשאין מלחמה, אני לא אוהבת לישון. במלחמה הזאת אני בעיקר לא אוהבת להתעורר".
