ארבל הייתה רק בת חודשיים כשהמלחמה פרצה, ואמא שלה, ל’, שהיא גם רמ”ד צפון של חטיבת המבצעים, חזרה לצבא. גם אבא של ארבל גויס ב־7 באוקטובר לאוגדה 252, ועכשיו התינוקת שנשארה עם סבתא עושה המון דברים בפעם הראשונה - לצחוק, למשל - הרחק מהעיניים האוהבות של הוריה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
“המלחמה תפסה אותי עדיין בחופשת לידה”, מספרת רס”ן ל’, כשאנחנו נפגשות בלב הקריה, “בהתחלה הכול היה לא ברור, מה היקף האירוע בדרום, מה ההשלכות על הצפון, איך כל הדבר הזה מתחבר יחד אם בכלל. היו טלפונים מהצבא להבין אם אני חוזרת ומה אני עושה עם עצמי. גל עזב מיד, ואני הייתי צריכה להבין מה עושים עם ארבל. כשהמפקד שלי התקשר הבנתי שאני לא יכולה להישאר בבית, ארזתי לארבל תיק לכמה ימים ולקחתי אותה לאמא שלי. בשעה עשר בבוקר כבר הייתי כאן, בבור”.
היו התלבטויות?
“כקצינים היה לגל ולי ברור מיד שזה מה שצריך לעשות. הבנו את גודל השעה למרות הבלבול וההפתעה. המלחמה אולי נקשה לנו בדלת לא בתזמון שרצינו ולא בדרך שבה תיכננו, אבל בכלל לא היה ספק שאנחנו צריכים להתגייס. היה לי מאוד קשה לעזוב את ארבל, ועוד בפתאומיות כזו. אני חוזרת הביתה מאוד מאוחר, ולא בכל יום. בימים שבהם אני פה אני בלי קליטה. אבל זה המצב, ואני מתנהלת מיום ליום”.
4 צפייה בגלריה
''כשהמפקד שלי התקשר הבנתי שאני לא יכולה להישאר בבבית''. ל' ובתה ארבל
(צילום: דובר צה"ל)
את המחויבות העמוקה לצבא ל’ ספגה מהבית. "גם אבא שלי משרת במילואים", היא מספרת בגאווה לא מוסתרת, "ואמא שלי משרתת בעורף - היא אחראית על ארבל. אבא שלי היה איש צבא, אז המסלול שלי בצה"ל היה די טבעי. התחלתי כמדריכת צלפים, והתקדמתי עד לתפקיד הנוכחי - רמ"ד צפון. בגדול התפקיד שלי זה לחבר בין פיקוד צפון לתפיסת ההגנה הכוללת של צה"ל, להבין את המאמץ ההתקפי כרגע ואיך מנצלים הזדמנויות בכל הגזרות. זו מערכה רב־זירתית, ויש חשיבות גדולה לחיבור בין הגזרות, לייצר סינרגיה. אני משתתפת בהרבה דיונים ואנחנו מקדישים הרבה מחשבה לאיך ייראו יישובי הצפון ביום שאחרי. ברור שצריך להביא למצב שבו התושבים יוכלו לחיות בשלווה ובביטחון, מהדרום למדנו באיזו קלות הקערה מתהפכת על פיה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לצידה של ל' יושבת ר' (27), רמ"ד מבצעים בענף עומק. מאז הלידה והמלחמה שוררת בינה לבין ל' אחוות לוחמות, וגם אחוות אמהות טריות. שתיהן מתאפקות מלפרוץ בבכי כאשר הן מדברות על התינוקות שלהן, שתיהן מוצאות את עצמן שואבות חלב באמצע החמ"ל, כי אין ברירה אחרת.
את בעלה הכירה ר' בצבא, בקורס מ"פים. "בקורס מחלקים לכל החניכים רכבים לפי מגורים, שייסעו יחד, ואותנו שיבצו באותו רכב. שם הכול התחיל. אחרי הקורס כל אחד מאיתנו סיים מסלול עם הטירונים שלו - והחלטנו להתחתן".
תארי את בוקר שבת 7 באוקטובר.
"אנחנו מקבלים טלפון מהמפקד של איתן בעלי, שהוא רמ"ד השתתפות במחלקת המבצעים של חיל הים. אנחנו דתיים, שומרים שבת, אבל איכשהו אני שכחתי לשים את הטלפון על שקט, והמפקד התקשר אליי לחפש את איתן ולהגיד לו שהוא חייב להתייצב בבסיס. בינתיים אני נשארת בבית עם עברי בן השנה ועשרה חודשים ועם התינוקת אוריה, בת שלושה חודשים. מאותו רגע איתן מנתק מגע מהבית.
ר': "אנחנו יושבים במקום שבו אין פרטיות, אז לא ממש אכפת לי מי בסביבה - אני מוציאה את המשאבה ושואבת. לפעמים אנשים סביב שומעים את הרעש של המשאבה ולא יודעים מאיפה זה. כי זו הדרך שלי לתת לאוריה את המזון הכי טוב שאני יכולה לתת"
"התקשרתי למפקד שלי להבין מה קורה, וסיכמנו שברגע שההורים שלי חוזרים מהטיול שלהם בחו"ל - אני חוזרת לשירות. וזה מה שהיה. הם חזרו לארץ תוך כמה ימים וגויסו בצו 8 לפקד על הילדים", היא מחייכת, "אני מקבלת עזרה גם מחמותי, ואנחנו מתגלגלים משבוע לשבוע. ברור לנו שהדבר הזה לא הולך להיגמר בקרוב".
מתי את מגיעה הביתה?
"פעם ב־24 או 36 שעות אני מגיעה הביתה לכמה שעות. בהתחלה התעסקנו רק בלהחזיק את הראש מעל המים ואחרי זה צה"ל הוציא מסמך מעניין שנקרא השהיית חופשת לידה. המסמך הזה קובע שהחופשה נעצרת בהסכמה ומאפשר לשמר את הזכויות שלנו כאמהות טריות להמשך. הצבא זוכר שיש אנשים שעשו התאמה כדי להיות נוכחים בעת הזו".
המחשבה על הילדים גורמת לכן לפעמים פחות להתרכז במשימה?
ל': "כשאני נמצאת פה אני חושבת רק על הצפון, איך לממש הזדמנויות שנוצרו במצב המבצעי הנתון, וכשאני בבית - אני בבית על מלא. חושבת האם ארבל עשתה מספיק 'זמן בטן', האם היא בהישגים הנדרשים לפי הגיל. האם היא בכשירות". שתיהן צוחקות. "אין ספק שהמצב מלמד אותי שיעור חשוב מאוד בלדעת לשחרר. למשל, אין לי מושג איך נראה היומיום של ארבל, פעם זה היה קשה, אבל היום זה בסדר. תמיד ידעתי שאחזור לצבא לתפקידים בעצימות גבוהה, אני גם קצינה וגם אמא.
"אז נכון, התוכנית הייתה לחזור לתקופת הסתגלות, להיות שלושה ימים בצבא ושאר השבוע בבית, וזה פחות קרה. אבל אלו החיים בצבא ולומדים לעשות התאמות. בילד הבא אחווה הכול מההתחלה, כי עם ארבל - הילדה הראשונה שלי - פיספסתי המון דברים".
ר': "לי יש המון רגשות אשם. זה כבר התחיל בילד הבכור. יצא לי לחוות שגרה שהיא לא מלחמה עם ילד בבית. הייתי חוזרת ב־11 בלילה, בוכה כל הדרך בדרמה על מה אני עושה ולמה. היום אני מרגישה שזה היה הדבר הנכון עבורי, שלא הייתה סיבה לדרמה, ועדיין רגשות האשם לא מרפים בכל משימה שאני עושה. אני יודעת שהילדים בידיים טובות, אבל אין תחליף לאמא".
איך מתמודדים עם רגשות האשם האלו?
"אחת הדרכים היא הסוגיה של חלב האם. אני יודעת שעל זה אני לא מוותרת וזה מנחם אותי. וזה חתיכת דבר - אנחנו יושבים במקום שבו אין פרטיות, אז לא ממש אכפת לי מי בסביבה - אני מוציאה את המשאבה ושואבת. לפעמים אנשים סביב שומעים את הרעש של המשאבה ולא יודעים מאיפה זה. אבל לא אכפת לי, כי זו הדרך שלי לתת לאוריה את המזון הכי טוב שאני יכולה לתת".
4 צפייה בגלריה
''הצבא זוכר שיש אנשים שעשו התאמה כדי להיות נוכחים''. ר' (מימין) ו־ל', בבסיס
(צילום: יובל שמואלי)
למה את הכי מתגעגעת בשגרה?
"מאז המלחמה בעלי לא נמצא בכלל. בשגרה אנחנו ישנים כולנו במיטה שלנו - בעלי, הבן שלי, התינוקת ואני ופתאום החלק שלו במיטה ריק. עכשיו התחלנו נוהל כזה שהוא מצלם סרטונים שלו מקריא סיפור לילד. הוא בלחץ שעברי ישכח אותו - זה גיל רך שמי שנמצא הוא מי שקיים. אז הוא מקריא לו סיפורים. ואנחנו משתדלים גם לא לקנא שהם רוצים את ההורים שלי יותר מאיתנו, מבינים שזה מה שטוב להם כרגע".
ל': "בגלל שאנחנו משרתים בבור, אסור לשמור תמונות אוטומטית, אז אנחנו מקבלים סרטונים ותמונות של הילדים וזה לא נשמר בטלפון. כשאני עולה למעלה הדבר הראשון שאני עושה זה להוריד את כל הצילומים של ארבל לטלפון. וכבר חודש שלא יצא לי לצלם בעצמי תמונה של ארבל עושה משהו, הכול קורה כשאני לא לידה. היא תינוקת מאוד חייכנית, ואני בכלל לא יודעת אם היא מחייכת אלינו כי היא מזהה אותנו".
ר': "כמובן שבעלי אלוף בהכול, אבל אבא זה לא אמא. אני מרגישה שאני מחזיקה שתי משימות, גם העבודה פה וגם לנהל את הבית מרחוק. לאמא יש פשוט אחריות אחרת. זה מעמיק אצלי את הדילמה לגבי איפה נכון שאני אהיה".
את מי שאתן משתפות בדילמות, בקשיים?
ל': "לגברים שאיתנו בבור יש מנעד רגשי ששואף לאפס", היא צוחקת, "אז אני בעיקר מדברת על זה עם אמא שלי. היא מאוד משתדלת לחזק אותי שזה בסדר, שלא נורא שפיספסתי את הפעם הראשונה ושארבל תצחק עוד מיליון פעמים. גם את ר' אני משתפת".
ל’ ור’ לא לבד. המלחמה, וגיוס המילואים הנרחב שהגיע בעקבותיה, הביאו רבים מאזרחי ישראל לשים את חייהם האישיים בהמתנה ולעלות על מדים מתוך תחושת מחויבות ואהבת המולדת. אבל מקום מיוחד של כבוד שמור לקצינות וללוחמות שהאירועים תפסו אותן בעיצומה של חופשת לידה. חלקן התלבטו לפני שעזבו בבית תינוקות רכים, לאחרות היה ברור מהשנייה הראשונה שאין ברירה. אבל כולן משוכנעות שהן קיבלו את ההחלטה הנכונה, שהמדינה זקוקה להן יותר מתמיד, ושיבוא יום שגם הילדים שלהן יתגאו באמא, שעצרה את חייה למען המשימה הלאומית - לנצח במלחמה.
בעלה של נווטת הקרב רס”ן נ’, בעצמו טייס תובלה בחיל האוויר, אמור היה להשתחרר מהשירות ביום שלמחרת פרוץ המלחמה, 8 באוקטובר. נ’ הייתה עדיין בעיצומה של חופשת הלידה שלה, שבעה חודשים אחרי לידתו של בנם הבכור אדם. משפחה צעירה שעדיין מתרגלת להיות משפחה.
“השבת הזו תפסה אותי לא מוכנה בשום צורה”, מודה נ’ (30). הזמן שלנו לריאיון קצוב - היא רק ירדה מטיסה אחת ובהפוגה הקצרה עד לטיסה הבאה היא צריכה גם לאכול ארוחת צהריים וגם להתראיין. “זה התחיל עם אזעקה, שזה כבר אירוע חריג באזור המרכז. בזכות העובדה שאנחנו טייסים, שנינו גם מאוד מעורבים בהחלטות מבצעיות ויודעים מה קורה בשטח ומה קורה מודיעינית. פה לא ידענו כלום. הופתענו”.
נ': "קצב הטיסות היה מטורף, ומהר מאוד נשאבתי חזרה לשגרה מבצעית. במקביל כל הזמן הזה אני חייבת להקפיד לשאוב חלב ולארגן שמישהו ייקח הביתה. ובינתיים אמא שלי בבית, מאמנת את אדם לאכול מבקבוק, לראשונה בחייו"
נ’ וג’ הכירו בקורס הטיס, כאשר הוא היה מדריך והיא חניכה. אבל רק כאשר היא קיבלה את כנפי הטיס (“וכבר לא היו יחסי מרות”, היא מדגישה), החל סיפור האהבה ביניהם. הם התחתנו לפני כשנה, וחודשים ספורים לאחר מכן הגיע אדם.
לא עברה שעה מרגע האזעקה עד שג’ הוקפץ לטייסת שבה שניהם משרתים. “אני הבנתי מהר מאוד שהוא לא חוזר הביתה בקרוב, אבל הוא לא הבין את גודל האירוע. הכרחתי אותו לארוז תיק - שמתי לו תחתונים, גרביים, ציוד לשבוע. הכול על סמך אינטואיציה. הוא לקח אותי לאמא שלי עם אדם ונסע לטייסת. שבוע וחצי לא התראינו בכלל”.
ומה קורה איתך בזמן הזה, אחרי שהוא הוקפץ?
“אני בינתיים בבית, אמא שלי עוזרת לי עם התינוק. ועולה אצלי הדילמה. אני עדיין מיניקה, אדם לא אוכל שום תחליף חלב בגלל אלרגיה קשה, ואין לי שום סטוק של חלב קפוא אם אני צריכה לעזוב. אז מצד אחד היה לי ברור שאני חייבת להישאר איתו ומצד שני אני רואה מה שקורה, היום הולך ומתפתח מהר ואני כבר מבינה את גודל האירוע ורוצה להיות עם החברים שלי מהטייסת.
“בנוסף, לא ידעתי לאן אני חוזרת בכלל. בנקודת הזמן הזו לא טסתי כבר שמונה חודשים, אז לא הייתי כשירה לטוס. אז אני יודעת יש לי ידע ויכולות ואני יודעת שאני יכולה לעזור בטירוף, אבל לא יודעת באיזה כובע אני יכולה לחזור”.
הדילמה של נ’ נפתרה לבסוף בזכות הודעה בקבוצת ווטסאפ. “ראיתי שמד”א מגייס תרומות של חלב אם. זו החלטה לא פשוטה לתת לתינוק שלך חלב של אמא אחרת, אבל הבנתי שזה הפתרון בשבילנו. שאבתי כמה שיכולתי כל יום שבת, ולמחרת קיבלתי את התרומה, ארזתי משאבת חלב, עליתי על מדים וחזרתי לצבא. שמתי את אדם אצל אמא שלי שממש תפסה פיקוד מלא. למרות שהיא עורכת דין פעילה היא הקריבה הכול כדי להיות איתו. כמובן שגייסנו גם את הסבתא השנייה”.
ומרגע שנפרדתם, כמה זמן לא ראית את אדם?
“בשבוע הראשון ג’ ואני לא ראינו את אדם בכלל, רק שלחתי לו חלב. קצב הטיסות היה מטורף, ומהר מאוד נשאבתי חזרה לשגרה מבצעית. במקביל כל הזמן הזה אני חייבת להקפיד לשאוב חלב ולארגן שמישהו ייקח אותו הביתה בתנאי קירור. ובינתיים אמא שלי בבית, מאמנת את אדם לאכול מבקבוק, לראשונה בחייו”.
והדברים הסתדרו?
“כן, אבל זה מאוד מאתגר. אני עדיין נלחמת על להמשיך לשאוב. בטיסה האחרונה שהייתה לי לגרמניה שאבתי במטוס. פשוט אמרתי לכל מי ששם לא להסתכל”.
בשבוע הראשון של המלחמה נ’ מילאה תפקיד על הקרקע, אבל היה ברור לה שזה ישתנה. “רציתי נורא לחזור לטייסת והם גם היו צריכים כל מי שיכול להגיע. כל מי שאני מכירה הגיע בשבת ובקושי יצא הביתה, ואני רציתי מאוד לעזור. אחרי שבוע ראיתי שאני כבר לא חייבת להעביר אספקת חלב יומית, וחזרתי לטוס”.
איך הייתה ההרגשה?
“מטורפת. ממש חששתי מה יהיה כי הטייסת מתחדשת כל הזמן וכולם מתמקצעים. בדרך כלל לא מחזירים לכשירות כל כך מהר, אבל אני קראתי ביום אחד את כל מה שאני יכולה, עשיתי טיסת סימולטור ומיד עליתי לטוס. תוך יומיים חזרתי לכשירות. מאז אני בשמיים. בהתחלה הטייסת שלי עשתה טיסות לאירופה להביא את כל מי שרצה להגיע למילואים ולא יכל. הבאנו גם ציוד, אפודים קרמיים, תחמושות. אבל לאחרונה אני טסה מעל עזה, מטיסה המון כוחות ממקום למקום בארץ, ועוד מגוון של משימות”.
התלבטת באיזשהו שלב אם לעצור הכול ולחזור לאדם?
“לא, לא הייתה לי התלבטות, אבל היה מאוד מאתגר. זו הפעם הראשונה שאני בלעדיו. מאז שהוא נולד אני איתו 24/7. ואז הניתוק היה בבום. אבל היה לי ברור שזה מה שאני צריכה לעשות. ברגע שקיבלתי החלטה וביקשתי מאמא שלי שתשמור עליו, עלה לי חיוך ענקי על הפנים, הקלה על זה שקיבלתי החלטה. היה מאוד קשה לשבת בבית ב־7 באוקטובר ולא לדעת איך לעזור.
“אני כן חייבת להגיד שבכל טיסה אני חושבת על אדם. זה גיל שבו הוא גדל כל כך מהר, מגלה עולם, מתקשר ונקשר. בשבוע שעבר טסתי לגרמניה, 16 שעות שבהן לא הייתי יכולה להיות בקשר איתו, והיו לי תחושות לא פשוטות, הוא כל הזמן במחשבות שלי - מה חדש אצלו, האם הוא אוכל ישן טוב, מה הוא עושה, איך הוא מרגיש. ואז את שומעת שהייתה אזעקה איפה שהוא נמצא, וחושבת: לקחו אותו לממ”ד? איפה זה תפס אותו? אולי בגן השעשועים?
“אבל בסוף, יותר קל להיות בטייסת ולסמוך על מי ששומר עליו מאשר להיות מחוץ לטייסת ולהרגיש רגשות אשם שאת לא עושה כל מה שאת יכולה”.
שלי: "אם הייתה שאלה על מחויבות נשים למילואים לפני המלחמה, אז אחרי המלחמה התשובה היא חד–משמעית. בימינו אין הבדל בין אבא במילואים לאמא במילואים, ואני מקווה שהשוויון הזה יזלוג לעוד מקומות ותחומים בחיים. אני שמחה שהצבא הוא חלוץ בעניין"
רס"ן שלי (36) מכפר סאלד היא אמא לשלושה: איתן בן שמונה וחצי, נטע בן ארבע ואורון, בת חמישה חודשים. בשגרה היא עובדת במשרד אדריכלות, בצבא קמש"גית (קצינת משאבי אנוש) גדוד תותחנים בפיקוד הצפון. כשקיבלה צו 8 - כשאורון על הידיים - היא ידעה מיד שהיא לא יכולה לנטוש את הגדוד שהיה לה למשפחה במשך 15 שנה, היא פשוט לא ידעה איך היא עושה את זה.
"הגעתי לגדוד הזה צעירה קלולסית בת 21, רווקה, והיום אני גרושה, בזוגיות שנייה עם אישה, פלוס שלושה ילדים. בגדוד אני מנהלת את כל כוח האדם, משלב התכנון עד להוצאה של פרויקטים ארוכי טווח לפועל. המשימה שלי היא לוודא שהגדוד מוכן ללחימה בצורה הכי טובה שיש".
בבוקר שבת השחורה, שלי התעוררה למציאות בלתי נתפסת. "בת הזוג שלי, אדווה, מהעוטף, מהנגב המערבי - כל המשפחה שלה בנירים, עין הבשור, ניר עוז. התעוררנו לתוך הסיוט הזה וזה הדבר הראשון שעלה לנו לראש. לצד כל הטירוף הזה הייתי חייבת להריץ את הגיוסים בגדוד שלי, כי ידעתי שהגזרה הצפונית חשובה, ושזה יתגלגל גם אלינו.
"היינו בסערת רגשות בכל החזיתות. גם עם שלושה ילדים בבית אחרי חופש ארוך, גם אדווה רואה התכתבויות מחרידות בווטסאפ המשפחתי – 'תיזהרו, יש פה יריות'. ובזמן שהיא בתוך הסרט הזה אני מנסה לחשוב מה קורה בצבא, ברור לי שצריך להכין גדוד שלם לגיוס וזו נקודת הזמן שבה אני הכי משמעותית. הבנתי שפיזית לא אוכל להיות שם, יש לי תינוקת יונקת סרבנית בקבוקים ואי־אפשר לקחת אותה איתי בזמן מלחמה. להשאיר אותה לבד זה לייצר טראומה שתשפיע עליה כשתגדל.
"דיברתי עם המג"ד שלי ואמרתי לו שאני לא יודעת מה לעשות. 15 שנה התאמנתי לזה, וברגע האמתי לא אגיע? זה שבר אותי. התחלנו לחשוב מה עושים והחלטנו שאני מתגייסת אבל מהבית. תידרכתי את האנשים שלי, חילקתי תפקידים ווידאתי שהם מגיעים לחפות עליי. ולמרות זאת, אין תחליף להיכרות עם אנשים ולהבנה עמוקה של מצב הכוח. חייבים להכיר את הגדוד, את האנשים והמשימה. לא יכולתי להעביר את זה לאף אחד אחר".
את גם גרה ביישוב שנמצא תחת איום.
"בדיוק. אנחנו שישה קילומטרים מהגבול, וקיבלנו המלצה להתפנות בלי שום פיצוי. נענינו לקריאת ראש המועצה והתפנינו, התגלגלנו בארץ בכל מיני מקומות שהסכימו לארח אותנו באדיבות של אנשים טובים. ובמהלך כל השבוע הראשון לא ישנתי, הייתי פול־טיים במילואים, עם המחשב שלי שבו אני מנהלת את כל הגדוד, מתדרכת, נותנת תמונת מצב.
"ותוך כדי אני עם תינוקת יונקת שלא רואה אותי בכלל, רק בהנקות. בשבוע הבא כבר אגיע לעורף, לבסיסים, לישיבות, אבל עם התינוקת שלי. כבר עשיתי את זה בעבר, לפני המלחמה".
את מצליחה להיות מפוקסת ובשליטה מרחוק?
"בהחלט. אדווה התגייסה להיות אמא במשרה מלאה, ואני כמעט ולא מדברת איתם או רואה אותם, נעולה בחדר. עד כמה שזה צובט לי בלב. אדווה מבינה את הסיטואציה למרות שלא פשוט לה בכלל - גם המשפחה שלה צריכה אותה - אבל מהרגע הראשון שהכרנו, היא ידעה כמה זה חשוב לי. לפגישה הראשונה שלנו הגעתי על מדים".
הוויכוח על חשיבותן של נשים בלחימה כנראה יחזור גם אחרי המלחמה, על אף סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים, ולמרות ההקרבה והמחויבות שמוכיחות גיבורות הכתבה הזו.
מה תגידו לכל אלו שחושבים שנשים לא מתאימות להיות לוחמות ומפקדות בצה"ל?
ל': "אני חושבת שיש לנו יכולות להחזיק עולמות שונים, גם עולמות ארגוניים וגם עולמות ביצועיים ופיקודיים. אנחנו מביאות גם רגש, זה נכון, אבל רגש נכון לצבא שבו אנחנו משרתות היום. דור המגויסים עכשיו שונה מאוד מלפני עשור, וגם המפקדים שלהם צריכים להיות שונים, רגישים יותר. אני כן חושבת שהשיח על שילוב מפקדות הולך ופוחת, כי זה כבר מובן מאליו. יש מפקדות בכל מקום, יש לוחמות שמוכיחות את עצמן".
ר': "כמ"פ לוחמת אני יכולה להגיד שזה מורכב. אין לי ספק שנשים צריכות להיות בצבא, יש להן יתרון יחסי בחלק מהדברים, אבל האדם שיושב בבית וקורא את הכתבה שואל: 'למה הן צריכות את זה?' אז שוב, בתור אמא אני בדילמה גדולה, אני מרגישה שהמשימה שלי כאמא היא לא פחות חשובה, אבל אני בחרתי להיות פה כי כרגע זה הדבר הנכון לעשות".
שלי: "אם הייתה שאלה על מחויבות נשים למילואים לפני המלחמה, אז אחרי המלחמה התשובה היא חד־משמעית. אין לי שום ספק לגבי נשים לוחמות בחזית. פעם אמהות במילואים היה דבר נדיר, היו מסתכלים עליי בהלם, היום זה כבר דבר רגיל. בימינו אין הבדל בין אבא במילואים לאמא במילואים, ואני מקווה שהשוויון הזה יזלוג לעוד מקומות ותחומים בחיים. אני שמחה שהצבא הוא חלוץ בעניין".
בתור מפקדות, איך אתן מרגישות לגבי הכישלון של הצבא בתחילת המלחמה?
ל': "בסופו של דבר באותו יום שבת הצבא נכשל במשימתו, במשימת ההגנה על האזרחים. כן ביצענו כמה פעולות מהירות שאיפשרו לנו להחזיר שליטה במצב, אבל החובה שלנו לייצר מצב שבו תושבינו בכל הגזרות חיים בביטחון אמיתי בבית שלהם - בזה נכשלנו. עכשיו זה משתנה, וחשוב שיידעו שהצבא ישמור, יגן ויממש את המשימה שלו מעתה ועד הסוף".
ר': "זכותם של אזרחי מדינת ישראל לכעוס על הצבא, כי אנחנו בתור מערכת נכשלנו במשימה וכולנו צריכים לספק תשובות. לא הגנו על תושבי מדינת ישראל, נקודה. אבל היום ידנו על העליונה, התעשתנו ואנחנו עושים הכול כדי להגן על תושבי מדינת ישראל ועל זכותנו להיות כאן".
לסיום, מה עם מסר לילדים שיגדלו ויראו מה האמהות שלהם עשו במלחמה ששינתה את ההיסטוריה של מדינת ישראל
נ': "אני אמסור לאדם שהוא יכול להיות גאה באמא ואבא שלו שעשו כל מה שהם יכולים כדי שהוא יגדל במדינה טובה, בלי מלחמות, ושהוא לא יעבור את מה שאנחנו עוברים עכשיו. אגיד לו גם שהייתה לו משפחה מדהימה ותומכת, סבתות שלא עוזבות אותו לשנייה, שהוא היה מוקף בהמון אהבה, ושהוא קיבל כל מה שהיה צריך".
ל': "יש ערך ענק להורה שמגשים את עצמו, שמרגיש שהוא נחוץ ותורם. אני מקווה שאספר לארבל איפה הייתי כשהיא הייתה בת שלושה חודשים וצחקה בפעם ראשונה, ושהיא תהיה גאה בי ולא תתבאס עליי. אני בהחלט חושבת שיש קשר בין הקצינים שאנחנו להורים שאנחנו, ושתי המשימות הן לאומיות - גידול ילדים ושירות צבאי משמעותי".
ר': "המיקוד שלנו הוא בעיקר להבין שאנחנו פה במשימה לאומית, בלייצר עולם שהוא אחר. שהילדים לא יהיו שוב בחוויה שהיינו בה לפני חודש אף פעם. זה בעיקר מה שמשאיר אותי פה, גם כשיש רגעי שבירה".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
