שני (37) ואהוד (41) אופיר מקיבוץ מעיין ברוך. הורים ליונתן, בן חמש וחצי, עומר, בת שלוש וחצי, וארבל, בן חודשיים וחצי. אהוד הוא מהנדס מכונות, מנהל צוות ב"נטפים", ושני יועצת ארגונית, מלווה יישובים במועצה האזורית גליל עליון.
מפונים לכינר גליל, מלון בדרום הגולן.
7 באוקטובר: "כל המשפחה שלי, כולל אחי שהגיע מאמסטרדם, התארחה אצלי", מספרת שני. "אנחנו קמים בבוקר לתוך התופת בדרום, מבינים שכרגע אנחנו במקום הכי בטוח בארץ, אבל אם תהיה הסלמה, זה עלול להתפתח גם אצלנו מאפס למאה. בעשר בבוקר אנחנו יוצאים בשיירה דרומה, כל אחד עם סכין ברכב. תוך כדי נסיעה אני, בעלי והילדים מחליטים לעצור אצל חברים בציפורי, שם נשארנו שבוע. רק ב־17 באוקטובר חברנו שוב לקהילה שלנו ממעיין ברוך, אחרי הודעת המועצה שאיפשרה פינוי למלונות".
החלום ושברו: "את עומר, האמצעית שלי, ילדתי בקורונה ולא הייתה לי אפשרות לבלות חופשת לידה עם אמהות כמוני. עכשיו דמיינתי לי תיקון: חופשת לידה מחבקת, שכונתית, שבה אני כבר מכירה את האנשים בקהילה ויכולה ללכת לחוגים של שחיית תינוקות. דמיינתי לי את סירי הלידה שיגיעו אליי, כמו שמביאים פה לכל היולדות הטריות. בפינוי צחקנו על זה שבסוף יביאו לי לחדר חמגשיות במקום. בסופו של דבר, בגלל שנשים לא יכולות לעבוד ונמצאות פה כל הזמן יחד, זה היה כאילו כולן יצאו איתי לחופשת לידה, בלי ללדת".
עוד כתבות למנויים:
סטטוס ‑ מפונה: "שמתי לב שכאשר עולה המילה 'מפונה', כולם, במטרה להיות אמפתיים, שואלים ומתעניינים בשלומך, אבל זה תמיד בא עם כזו תנועת ראש הצידה, של רחמים, ומציב מראה שהיא לא נעימה. פה, בכינר, אנו בבועה. זה אזור מלא טבע, על שפת הכנרת, אנחנו בקהילה וכולנו באותו טייטל. אבל ברגע שיוצאים החוצה - זו חוויה מטלטלת.
"לא נעים לי, למשל, שאמנים באים אלינו בהתנדבות. אביב גפן, או הופעות גדולות אחרות, שאתה יודע שאחראית התרבות במעיין ברוך לא הייתה מצליחה להביא, כי זה לא בתקציב. זה מציב אותך במקום שמישהו עושה משהו בשבילך, בגלל שאתה מסכן. או בגדים; יצאתי מהבית עם תיק, לא היו לי בגדי היריון. אני זוכרת שכשקיבלתי כמה חולצות התחלתי לבכות, כי זה נותן מיד תחושה שאת נזקקת, צריכה עזרה. או כשמנקים לי את החדר. אני לא בחופשה, אני גרה כאן. זו סיטואציה מוזרה, אז אני דואגת לתת מתנה למנקה למרות שמשלמים לה.
6 צפייה בגלריה
משפחת אופיר. ''כשקיבלתי כמה חולצות התחלתי לבכות, כי זה נותן מיד תחושה שאת נזקקת''
(צילום: אביהו שפירא)
"אתמול הייתי בחנות בגדים, שאלתי על מכנסיים לבן שלי והמוכרת אמרה: 'אל תשאלי, כל המפונים הגיעו וגמרו את כל הבגדים'. כשאמרתי לה שגם אני מפונה, היא התנצלה והוסיפה: 'זה לא בקטע רע', אבל התחושה היא שאת חלק מקבוצה של מסכנים בהגדרה. אני צריכה למשל טרמפולינה ואוניברסיטה לתינוק. אם אני מבקשת בפייסבוק ומוסיפה סטטוס 'מפונה', אקבל אותן מיד, אבל לא בא לי, כי יש לי כאלה בבית רק שאי־אפשר להגיע עכשיו הביתה. עם הנפילות, זו סכנת נפשות.
מה יהיה: "העצב שמעוררת בי המילה 'מפונה' הוא לאו דווקא על התינוק שלי, שנולד כזה, אלא על כל ילדיי. אם פעם אמרנו לילדים שלנו 'כשתגדל יהיה שלום', או 'לא נצטרך צבא', עכשיו כבר יש פה בהירות שכולנו נחיה על חרבנו עוד שנים ארוכות".
ניר (37) ואוראל (27) וקנין משדרות. הורים לארייה, בת שנה ותשעה חודשים, וליהונתן אברהם, בן שבועיים וחצי. אוראל עובדת סוציאלית, ניר איש שיווק דיגיטלי לזמרים ולעסקים המתחזק עמוד פייסבוק חדשותי ומפתח אפליקציית ההתרעות "צבע אדום" לטלוויזיות חכמות. מפונים לרויאל גארדן, אילת.
7 באוקטובר: "בגלל שאנחנו שומרי שבת", משחזר ניר, "הבנו מה קורה רק כשאחי, גם הוא תושב שדרות, התקשר. הוא אומר לי, 'יש מחבלים בשדרות, אל תצא לשום מקום, נסה לחסום את הדירה'. ברגעים האלו אני כבר מודע לסרטון המחבלים בטויוטה, לוקח את הספה ודוחף לדלת.
"בינתיים, כאיש חדשות, אני מסתכל בערוצי טלגרם של רשתות ערביות, ורואה חטופים שמועלים לטנדרים ואופנועים. יש פחד מוות שאנחנו מנסים לא לשדר לילדה. ברגע מסוים השכנה מדירת הגן מתקשרת, בוכה והיסטרית, ואומרת לי: 'אני לבד בבית, צריכה שתעזור לי לעלות אליכם עם הילדים'. ואתה בדילמה, כי אולי מצמידים לה נשק לראש, כדי להיכנס ולטבוח את כל הבניין. ובסוף, כשהיא אומרת לך: 'עזוב, אני אסתדר', ומנתקת, אתה נשאר עם רגשות אשמה קשים.
"אתה מרגיש כמו אנה פרנק, רק עם טלפון. היינו נצורים בממ"ד עד יום למחרת. עשרה אנשים שאני מכיר, נרצחו. כל תחנת שדרות שנמחקה, אלו אנשים שהתנדבתי איתם".
תוכנית לידה: "רק שבוע אחרי שהגענו לאילת", משחזרת אשתו אוראל, "התחלתי לעכל מה עברתי. להיות בממ"ד עם ילדה זוחלת, בחודש שישי להיריון, זה חוסר אונים נורא. לפני 7 באוקטובר הכנתי הכול לתינוק. העברנו את הקטנה למיטת מעבר, שהתינוק יישן במיטה שלה, התחלנו לחשוב על הברית. קנינו בגדים להתחלה, חיתולים, שמיכה. הייתי צריכה ללדת בברזילי, בסוף ילדתי ביוספטל, שלא הכרתי ולא קיבלתי עליו שום המלצות".
6 צפייה בגלריה
משפחת וקנין. ''עבדנו קשה בשביל הבית שלנו, עכשיו אני מפחדת להיות בו''
(צילום: עזרא ארבלי)
סטטוס ‑ מפונה: "כשאומרים לי, 'את מפונה', זה מעליב. כי מה זה מפונה? מי שאין לה מקום משלה. ולי יש. לא סתם קנינו דירת חמישה חדרים חדשה. הכול בשביל הילדים. ניר ואני עבדנו קשה בשביל הבית שלנו, עכשיו אני מפחדת להיות בו. רצינו את החיים הכי טובים בעבור הילדים, ובסוף התינוק נולד לחיים לא יציבים. בעיניי, נכשלתי".
החלום ושברו: "בתור מפונים אנחנו תלויים באחרים. בעולם האמיתי אני וניר אקטיביים, פה מישהו מחליט עליך. בחיים לא האמנתי שחופשת הלידה שלי תהיה פה באילת, שלברית של הילד שכל כך חיכינו לו יוזמנו 25 איש, למלון שלא בחרנו, שעכשיו אומר לנו 'לכו'. מה, לא מגיע לילד שלי לחגוג עם כל המשפחה שלו?
"אני מדריכת הורים ומטפלת רגשית. עד המלחמה טיפלתי בהורים מאשקלון, ופתאום לא יכולתי ללוות אותם, כי הייתי חייבת לטפל בעצמי. זה שבר אותי. איפה כל הכלים שלמדתי? למה אני לא מצליחה להשתמש בהם? וזה חוץ מרגשות האשמה שיש לי בכמויות, על זה שהבאתי ילד למציאות לא נורמלית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
תינוקייה בלובי: "הכנתי ליהונתן שטיח פעילות ומשחקים, ופה אין לו הרבה מקום. למרות שהחדר סבבה וגדול, זה עדיין חדר אחד. אין לי גם פרטיות. אם אני שואבת בלילה, ניר שומע. אם הילדה, שהיא תינוקת בעצמה, בוכה - זה מעיר את התינוק, ולהפך.
"בבית את גם בוחרת למי להראות את הילד, פה באים עשרות אנשים לחדר האוכל, חלקם חולים או סתם מקוררים, ואת לא יכולה להגיד להם לרחוץ ידיים לפני שהם נוגעים בתינוק, כמו שהיית עושה בבית. עם ארייה למשל, היה לי המון חלב. פה, עם יהונתן, אני מנסה להניק, שואבת, אבל אין חלב. האחות בטיפת חלב אמרה שזה בגלל הלחץ, מה שעושה לי עוד יותר רגשות אשמה. את רוצה לתת לו דווקא עכשיו את הכי טוב, ולא יכולה".
נטלי (32), ויונתן (34) שמריז, מכפר עזה. הורים ליהלי, בת שנתיים וארבעה חודשים, ולביא, בן שבעה שבועות. שניהם עובדים בעסק המשפחתי ליבוא עץ ופתרונות אריזה לתעשייה. מפונים לשפיים. יונתן הוא אחיו של החטוף אלון שמריז ז"ל, אשר נורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל כשנמלט משבי חמאס. בנו לביא נולד כשלושה שבועות אחר כך. בימים אלה עסוקה המשפחה בהגשת בג"ץ, בתביעה להכיר באח, אלון, כחלל צה"ל.
7 באוקטובר: חג שמחת תורה התחיל אצל משפחת שמריז בציפייה ובהתרגשות. נטלי הייתה אז באמצע הריונה השני, ויהלי הבכורה הייתה אמורה לחגוג יום הולדת שנתיים. "הבית היה מוכן עם בלונים עוד מהלילה", משחזרת נטלי, "וכל המשפחות היו אמורות לבוא אלינו לחגוג". אבל לחיים היו תוכניות אחרות. "בשש וחצי בבוקר כולם רצו לממ"ד: יונתן, יהלי, אני ושתי הכלבות. אנחנו גרים בהרחבה. הבנו שיש משהו חריג כשהתחלנו לקבל הודעות בקבוצות, 'הם אצלי בבית', 'ירו בי', 'הצילו'.
"הממ"ד הוא חדר המשחקים של יהלי, ואת מתחילה לחשוב: איפה אני מחביאה אותה, בשידה? בכוננית? אולי צריך לזרוק אותה מהחלון? יונתן ישב על הדלת ושמר ואני עם יהלי והטלפון, שומעת יריות, טנקים וצעקות בערבית. היינו נעולים 22 שעות עד שחולצנו. את זה שאלון נחטף ידענו רק אחרי עשרה ימים. הוא כתב ליונתן בעשר בבוקר שהמחבלים אצלו בבית ומאז לא שמענו ממנו כלום. באותו הזמן הייתי בשבוע 26, בשמירת היריון משבוע 24 ומאושפזת פעמיים. הגוף, מתברר, הוא חכם, ויודע שבכזה מתח אין תנאים טובים ללידה. אני באמת לא יודעת איך לא קיבלתי צירים וילדתי".
סטטוס ‑ מפונה: "להיות מפונה זה אומר להרגיש מחנק וצפיפות, להרגיש שאתה לא שייך לשום מקום. אתה גם לא יודע מה יהיה איתך עוד חודש, או אפילו מחר. אתה לא של אף אחד. הבן שלי לא שייך לשום מקום, וזו תחושה לא פשוטה. אין מקום שהוא הבית שלו. ומה זה בית? המקום הבטוח, השקט, הפינה שהיא פשוט שלך.
“בתוך שפיים כולנו אותו דבר, קהילה. אבל כשיוצאים החוצה ושומעים שאני מכפר עזה, ישר מסתכלים עליי בעיניים רחמניות ועצובות, מכוונה טובה, אבל אני מרגישה כמו עב"ם. 'היית בשבת השחורה?', 'נכנסו אליכם מחבלים?', זה לדוש בזה ארבעה חודשים.
החלום ושברו: "כל הזמן אמרנו שדקלה, אמא של יונתן, תעשה את החמין המפורסם שלה כשאלון יחזור. אבל הוא לא חזר. חלק מהפנטזיה שלנו הייתה שלביא יאכל את החמין של סבתא שלו. עכשיו אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, כי לא רק שטכנית אי־אפשר לבשל בשפיים, אז גם נפשית, המשפחה כולה עסוקה בתביעה שהגשנו לבג"ץ כדי שאלון יקבל את הכבוד שמגיע לו וזה לוקח מאיתנו אנרגיות".
בין שמחה לאבל: "כולם שמחים ואוהבים את לביא, זה היה רגע מאושר כשהוא נולד, אבל הוא יכול היה להיות יותר מאושר. את הברית עשינו בבית הקפה בשפיים. בכל מקרה חשבנו לעשות אירוע מצומצם, רק למשפחה, אבל עם האוכל שלנו והחברים בחצר. כולנו די בהדחקה. נרצחו לנו מלא חברים טובים, כמו משפחה, ועוד לא הצלחנו להתאבל עליהם. בהתחלה היינו עסוקים בלהחזיר את אלון ואז באבל עליו, ובסוף את לא מתמודדת עם הטראומה שלך, אלא מתפקדת כמו על אוטומט, והמצב של להיות מפונה לא עוזר".
תינוקייה בלובי: "ברור שיש לי המון ייסורי מצפון: לאן הבאתי את לביא, לאיזה עולם? להיות פליט, לגור בחדר במלון פיצי? עם הבכורה גרנו בבית גדול עם חצר, חדר משחקים, ופה אין לנו כלום ואין צפי לחזרה הביתה. אנחנו צפויים לעבור לקרווילות, אבל גם זה די קטן. מתישהו נעבור לרוחמה. יש כאלו שרוצים לחזור לכפר עזה, אנחנו לא. בגלל מה שקרה לאלון אנחנו מרגישים שאנחנו, את שלנו שילמנו, ואני לא רוצה שילדיי יעברו שוב דבר כזה. הבת שלי רק בת שנתיים וכבר חוותה שלושה מבצעונים, מלחמה ואין־סוף כניסות לממ"ד".
עפרי וגיא (30) אביגדור־בצר מכפר עזה. הורים לדיה, בת שנתיים, וליערה, בת שלושה חודשים. עפרי עוסקת בחינוך. גיא עבד באינטל בקריית־גת לפני 7 באוקטובר, עכשיו הוא הרבש"ץ החדש של הקיבוץ. מפונים לשפיים.
החלום ושברו: "לפני שיערה נולדה", משחזרת עפרי, "חשבתי שהיא ודיה יהיו החברות הכי טובות בעולם. שיהיה להן כיף יחד, ושלי יהיה כיף איתן. דמיינתי איך גיא ואני יוצאים יחד לטיולי אופניים, במרחבים ליד כפר עזה. איך אנחנו מבלים ביער אסף שמחוני, הסמוך לסעד, שזו שמורה שמפוצצת בכלניות, עם משטח דמוי דק לילדים. אני הייתי יוצאת לרוץ בשבתות בבוקר כשהגדר צמודה אליי, וביני לבינה רק שדה".
7 באוקטובר: "אנחנו גרים בהרחבה אליה מוביל הכביש ההיקפי של הקיבוץ", מספרת עפרי. "באותה שבת היינו הראשונים שכתבו בווטסאפ השכונתי: 'הם פה, נכנסו אלינו'. המחבלים ניהלו קרב שלם בבית שלנו, התבצרו, ירו וזרקו רימונים. בדיעבד אנחנו יודעים שהם גם נחו אצלנו, אכלו, שתו וישנו לנו במיטה.
"בהריונות אני סובלת מהקאות יתר, ולכן הייתי בשמירת היריון, אבל באותו היום הגוף נכנס למצב הישרדותי. מעשר הקאות ביום - לכלום. הייתי בשבוע 35 ומהלחץ התחילו לי צירים בממ"ד. הייתי עם הבת שלנו עליי, כי גיא תופס את הדלת וכמות הכדורים והפיצוצים שהיו בבית הייתה לא תיאמן. למרות הכול, הרגשתי הכי קלה בעולם, שאלחם לא משנה מה. לא זכרתי בכלל את ההיריון באותם רגעים. אפילו ניסיתי לצאת מהחלון. בסוף כוחות הביטחון חילצו אותנו אחרי 12 שעות בממ"ד".
מפונים קטנים: "ילדתי את יערה באסף הרופא, כמתוכנן, כי אבא של בעלי הוא מנהל מחלקת יולדות. אבל מבאס אותי מאוד שהבת שלי נולדה למצב הזה. עבדתי כל כך קשה כל החיים. אמרתי שאביא ילדים לעולם כשיהיו לי בית ומקום בטוח לתת להם, כשלא אצטרך לטלטל אותם, והשגנו את זה. ולדעת שהתאמצת כל כך בשביל משהו שהיה לך כל כך חשוב, ושבן־רגע נלקח ממך, זה קשה.
"בית זה מעבר לארבעה קירות. זה כל החיים. החפצים האישיים של הילדות, שאין להן: שמיכה, בובה. דיה יצאה מהממ"ד עם חיתול, וכשיערה נולדה לא היה לי שום דבר לתת לה מלבד חום ואהבה. במקור הכנתי לה חדר, שמנו לה מיטת תינוק עם מצעים חדשים. אני אוהבת שלכל ילד יש את המצעים שלו. לדיה לא הייתה עריסה ומאוד התבאסתי מזה. אז לקראת הלידה של יערה קניתי עריסה, שלא הספקנו להרכיב, ובסוף היא זו שחסמה מבחוץ את דלת הממ"ד. קניתי שידת החתלה שתתאים לחדר החדש, ושטיח. דיה עברה למיטת מעבר שלושה שבועות לפני, ומיטת התינוק חיכתה ליערה".
חופשת לידה בלובי: "היום אנחנו בשפיים, כולנו באותה המיטה. בניגוד לכפר עזה, יש פה מלא גשם ואי־אפשר לטייל הרבה בחוץ. בקיבוץ יש מקום ששמו 'המכלול', עם ספרייה וקפה שכל אמא מכינה לעצמה, ומשחקייה קטנה, וכולם באים לשם בחורף, ואתה הולך לחברים ולבתים. אפילו בבית שלך יש חדר משחקים, סלון, מטבח וחדר אוכל. פה, כל ערב אני צריכה לצאת איתה בגשם לחדר האוכל. אני כל הזמן צוחקת ש'מגיע לנו כי אנחנו פליטים', ואז מדייקת: 'לא, אני ניצולה, זה מעל פליטה'. אני גם לא משתמשת במילה מפונה, אני אומרת 'אני לא בבית', 'אני במלון כרגע', 'אין לנו כרגע בית'. אולי זה כי בתת־המודע שלי, בלהיות מפונה יש משהו מסכן. אולי זו הכחשה כיפית. פחות מזכיר לך מחדש את הבית".
חדר משלי: "אני כבר רוצה את המקום שלנו. ילד לא צריך יותר מדי, אבל גם לילד בן חודשיים או שנתיים כיף לאכול רק עם ההורים שלו בבית, או להיות בחדר לבד. מצד שני, אני לא חושבת שתהיה לה טראומה כי אנחנו מבליטים את הדברים הטובים, 'איזה כיף לך שאת ישנה עם אמא', גם סבא וסבתא דאגו לפנק אותה ויש לה המון משחקים. ומעל לכל אני רוצה להגיד שאנחנו מחכים לאמילי, דורון, גלי, זיוי וקית', ומקווים שיחזירו אותם היום הביתה. כולם כאן אומרים שלמרות שהם מפונים, הכי חשוב זה להחזיר את החטופים. זה לגמרי שם הכול בפרופורציות".
ליז (32) ואבישי (42) פרץ, ממושב בצת (ליד נהריה). הורים לידידיה־יעקב, בן שש וחצי, זוהר־יוכבד, בת חמש, אביתר־שמעון, בן שלוש, ונריה־מאיר בן החודשיים. ליז מורה ואבישי עורך דין. מפונים ללאונרדו פלאזה טבריה מרשת פתאל.
תינוקייה בלובי: נריה־מאיר רק בן חודשיים אבל כבר יש לו כינוי חיבה: "ילד לובי". "החבר'ה במלון", צוחק אביו, "קוראים לו כך, כי מבית החולים הוא הגיע ישר ללובי של לאונרדו, שם הוא זוכה להרבה אהבה וחיבוקים. גם בחדר האוכל הוא מחליף ידיים כל הזמן. אם אני משווה אותו לאחים שלו, אז הוא גדל עם אנשים סביבו כל הזמן".
סטטוס ‑ מפונה: "מפונה", מרצין אבישי, "זה טייטל שמאוד קשה להתרגל אליו. אנחנו ארבעה חודשים בתוך זה ועדיין קשה לי לקרוא כך לעצמי. כל הסיטואציה קשה. לא פשוט להתרגל למציאות שבה אנחנו חיים. טבריה עבורי זה מקום שבאים אליו בדרך לכנרת, משתכשכים וחוזרים הביתה, ועכשיו אני נוסע לטבריה כאילו היא הבית שלי".
החלום ושברו: בשנים האחרונות גרו אבישי וליז בעכו, ובמקביל בנו את בית חלומותיהם במושב בצת, הסמוך לנהריה. בספטמבר האחרון סוף־סוף החליפו כתובת, רשמו את הילדים למוסדות החינוך של המושב ונערכו למעבר הרשמי, כשבפתח עוד התחלה חדשה: הלידה של ליז, שהייתה בחודש השביעי להריונה.
7 באוקטובר: "הטלפון צילצל פעם, פעמיים ושלוש. אנחנו שומרי שבת, אבל אחרי כל הצלצולים נבהלתי ועניתי. זו הייתה אחות של אבישי: 'שמעתם?' היא שואלת, 'יש מלחמה, תדליקו טלוויזיה'. חשבתי שהיא מגזימה. כשהבנתי שזה נכון, נבהלתי בעצמי. בכל זאת, אני בהיריון ובעלי בבית הכנסת. היה קשה לעכל. לקח כמה ימים טובים עד שהבנו מה קורה, ועוד כמה עד שהתפנינו למלון. כשהגענו, כולם אמרו לי: 'וואי, את תלדי פה', ואני עניתי: 'בבקשה לא לדבר איתי על זה'''.
תוכנית לידה: "בשבילי זה היה ייהרג ובל יעבור, אני פה לא יולדת. מי חשב שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן? המצב הזה הכניס אותי לחרדה. עברתי שלוש לידות ואף פעם לא חוויתי צירים מוקדמים, תמיד סוחבת עד שבוע 40. הפעם כנראה שהייתי בלחץ, וכל חודש שמיני הייתי בשמירת היריון עם סוכרת וצירים מוקדמים. הייתי מאושפזת וילדתי בפוריה, בעוד שתוכנן לי בנהריה. הברית הייתה מצומצמת יותר, בנוכחות משפחה וחברים חדשים שהכרנו פה, מבצת ומראש הנקרה. הרבה מהם עזבו, כשהבינו שהמצב יימשך עוד זמן רב".
סטטוס ‑ מפונה: "התגובות הן תמיד: 'מאיפה את?' ו'מה, אין לך בית? איך את מסתדרת?'. לפני שילדתי הייתה במלון קבוצה מכפר יהושע שעזרו לנו עם הכביסה. יצא שדיברנו וסיפרתי שאין לי את הבגדים שלי, כי הכול ארוז בבצת. דברים ששמרתי מהילדים הקודמים, ומבאס לקנות חדש. אז הם הביאו לי בגדים, ואפילו רצו לקנות לי סלקל. זה חימם לי את הלב.
"למילה 'מפונים' יש תדמית לא כל כך טובה. אני, למשל, נמצאת בקבוצות פייסבוק של טבריה. עכשיו פתחו משחקייה ליד המלון, בעיקר למפונים, אבל גם לתושבי טבריה, ומישהו כתב: 'אנחנו מחכים שנים שיפתחו לנו, אלה רק באו - וכבר עשו להם משחקייה', זה כאב לי, כי לא ביקשנו כלום. אנשים לא מבינים שעם כל האהבה שאנחנו מקבלים, כל אחד בסוף רוצה לחזור הביתה, לחיים שלו''.
