הדירה בקומה השישית בבניין בעיר מודיעין, נראית כמו כל דירה משפחתית ממוצעת: מטבח גדוש, כביסה תלויה, מיטה סתורה, קצת יותר מדי בקבוקי שמפו באמבטיה. שום דבר שמעיד על מה שעבר על ששת דייריה ב־7 באוקטובר, אסון מחריד שמתוך שבריו הולכת וצומחת עכשיו משפחה חדשה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רומי אליהו ברנט בת ה־38, שנרצחה בפסטיבל נובה, הותירה אחריה ארבעה ילדים. שלושה ממוטי אליהו, הגרוש שלה, ופעוטה אחת מבת זוגה, סוזי סורפרייז (את שם המשפחה שאיתו נולדה היא שינתה באופן רשמי). כאשר הסתיימה השבעה, קיבלו השניים החלטה יוצאת דופן: לאחד כתובות ולגדל יחד את ארבעת ילדיה של רומי. "לא דיברנו על זה אפילו, זה קרה באופן טבעי", אומרת סוזי, ומוטי מחזק: "אמרתי לה 'הבית שלי הוא גם שלך'".
מה רומי הייתה אומרת על הסידור הזה?
"היא הייתה מאושרת ממנו", קובעת סוזי בביטחון. "הרי זה מה שהיא רצתה", מוסיף מוטי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפרק החדש והמפתיע שנכתב עכשיו לאחר מותה, מצטרף לסיפור החיים של רומי, שתמיד היה יוצא דופן. היא נולדה למשפחה חרדית, התייתמה מאמה בגיל תשע, וכאשר אביה התקשה לגדל אותה ואת אחותה, הן אומצו על ידי משפחת אומנה במודיעין־עילית. רומי נישאה למוטי בגיל צעיר, הפכה לאם ואז חזרה בשאלה, התגרשה ויצאה מהארון.
עכשיו הם יושבים בסלון דירתם המשותפת - מוטי (43), עובד חברת אינטל ובעל תואר שלישי בפיזיקה גרעינית, וסוזי (38), שהייתה בעבר הבעלים של מאפייה ובית קפה, אך לא עובדת מאז האסון. כשניכר שקשה לו לדבר, היא מניחה עליו יד. בתורו הוא עושה אותו דבר. לפעמים הם משלימים זה לזה משפטים. "רומי הגשימה את עצמה, חיה בדיוק כפי שרצתה לחיות", אומר מוטי. "יותר מכל היא רצתה להיות אמא".
במרכז הסלון תלויה תמונה ענקית של רומי עם ארבעת ילדיה, כולם מחייכים ולבושים לבן: אריאל (19), חייל בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, שירה (17), ליאם (9) והפעוטה אֵמה (שנה ושמונה חודשים).
לפני האסון הם גרו בדירות נפרדות במודיעין. מוטי לבדו, ורומי עם סוזי והילדים. כבר באוקטובר החליטו לשכור דירה אחת משותפת, שבה יהיה מספיק מקום לכולם. מוטי מתנצל על הבלגן, וסוזי - שלא נחה לרגע - מתנדבת לערוך סיור בדירה. באגף אחד נמצא החדר של מוטי. באגף השני חדרי השינה האחרים.
מעל המיטה של ליאם מודבקות תמונות של אמו המנוחה. "הוא מדבר עליה כל הזמן", אומרת סוזי, "עדיין שולח לה הודעות בוואטסאפ". בהמשך המסדרון, חדר נוסף ובו ישן אריאל החייל. "הוא בא לחופש", לוחשת סוזי. בסוף המסדרון נמצא החדר רחב הידיים של המתבגרת, שירה. טלוויזיה גדולה תלויה מול המיטה, נעליים ממותגות בארון, שירותים ומקלחת צמודים. "היא הנסיכה של הבית, וזאת הממלכה שלה".
החדר של סוזי ושל בתה התינוקת קצת יותר גדול. על השידה ליד מיטתה תמונה שצולמה זמן קצר לפני 7 באוקטובר, אבל נראית עכשיו מימים רחוקים כל כך. רומי צועדת ברחוב, מחזיקה את אֵמה בין זרועותיה. "אתמול ישבתי בסלון ואמה הייתה עם ליאם בחדר. פתאום שמעתי אותה קוראת 'מאמא' ובוכה. ניגשתי וליאם אמר לי, 'היא קוראת לאמא השנייה שלה'. זה שבר אותי. רומי והיא היו כל כך מחוברות".
למסיבה ברעים, שבה מצאה את מותה, הגיעה רומי עם חברתה הטובה גילי, במטרה להציג ולמכור את ליין בגדי המסיבות שהתחילו לשווק זמן קצר קודם לכן. בסרטון הטיקטוק האחרון שהעלתה רומי, היא נראית בבגדי המסיבה שלה, מצלמת את היירוטים בשמיים הוורודים־כחולים, מסתתרת מאחורי דלת הרכב ואומרת: "איזה פחד, יש פה יריות בכל מקום".
גם סוזי הגיעה למסיבה, עם חברה אחרת. "לא ידעתי בכלל שזה על גבול עזה. אמרו לי שזה חצי שעה נסיעה מאשדוד. לא הייתי הולכת לשם אם הייתי יודעת. יצאנו לדרך בארבע וחצי בבוקר והגענו חצי שעה לפני שהבלגן התחיל. התמקמנו והלכנו לראות את הרחבה, בשלב הזה הכל היה מושלם.
"ואז פתאום מלא אזעקות, יירוטים. רחפנים על רקע של הזריחה. זה היה כל כך יפה, שבהתחלה חשבנו שזה חלק מהמסיבה. לא ידענו שכל התפאורה הזאת היא התחלה של יום כל כך שחור. בשלב מסוים, השוטרים אמרו שהמסיבה סגורה ושצריך לשכב על הרצפה. נשכבנו ואז הגיע שוטר וביקש מכולם לקחת את הרכבים ולהתפנות, כי יש כנראה חדירת מחבלים".
אימה.
"נורא. ואז נפל פצמ"ר על מכונית לידנו, והיא התפוצצה. שמענו יריות. נסענו לכיוון הגבעות, ראינו אנשים רצים בניסיון לברוח, נורים, נופלים ומדממים למוות. אי־אפשר היה לזוז עם הרכב בלי לעלות על פצועים. הבנו שלהישאר ברכב זה מסוכן. אמרתי לחברה שלי, 'אנחנו לא מתות היום. אין מצב'".
סוזי וחברתה נטשו את הרכב ורצו. בשלב מסוים, עצר מולן טנדר. "חשבנו שזה הסוף שלנו, אבל אז יצא הנהג ושמענו שאין לו מבטא, אז נכנסו לאוטו עם עוד המון אנשים. חלק ממש נתלו על הרכב מבחוץ. כשהגענו לנתיבות, הנהג עצר ואמר לנו שכל אחד ילך לדרכו, לגורלו, כי יש מחבלים בשכונות. דפקנו על דלתות של בתים, התחננו, אמרנו שיש לנו ילדים. בסוף מישהו צעק 'פתחו!' וכולם נכנסו למקלט והתחילו לבכות. אחרי ארבע שעות באו מהצבא ולקחו אותנו הביתה. יש לי מהאירוע הזה הרבה נתקים, רגעים שנמחקו לי מהזיכרון. עד היום אני לא זוכרת חלקים גדולים מהיום ההוא".
את מוטי תפסה השבת השחורה בשגרה נעימה. "הייתי עם הילדים בקמפינג באזור ים המלח", הוא נזכר. כולם, מלבד הבן הגדול אריאל שהיה בצבא, ובשלב מסוים אפילו הוקפץ לאבטח את אזור רעים, שבו נערך פסטיבל נובה. בשעה שמונה וחצי בבוקר קיבל מוטי הודעה מגילי. "היא כתבה לי 'ירו ברומי', ושלחה לי מיקום מדויק", הוא משחזר, "לקחתי את הילדים והתחלנו לנסוע לשם. בשעה 12:00 גילי התקשרה שוב ואמרה שכנראה פינו את רומי לסורוקה, מה שלא היה נכון. וככה נסעתי עם הילדים בין בתי החולים, אבל לא מצאנו אותה. התקשרתי לסוזי כדי להשאיר אצלה את ליאם. לא ידעתי שגם היא הייתה בנובה".
סוזי: "טוב שמוטי הביא אליי את ליאם. הוא היה התרופה שלי באותו יום".
במשך ארבעה ימים נחשבה רומי לנעדרת. "הימים עברו והתכוננו לרע מכל", מספרת סוזי, "אני מכירה את רומי. היא רזה ולא כל כך חזקה. ידעתי שאם כדור פגע בה, היא איננה".
מוטי: "בגלל שגילי הייתה איתה אנחנו יודעים בדיוק מה קרה לה ולא נשארו לנו קצוות פתוחים".
מה אתם יודעים?
"גילי והיא נכנסו לרכב וניסו לברוח, אבל לא הצליחו. הן יצאו מהאוטו וכל אחת מהן התחבאה בתוך שיח. ואז גילי שמעה שיורים ברומי, וראתה אותה שוכבת, ירויה. החבר של גילי בא לאסוף אותה משם, והיא אמרה לו שהיא לא יוצאת עד שהיא מביאה את רומי. אבל אז הם פגשו מחלץ, שאמר לפי התיאור שגילי מסרה שהוא פינה את רומי לבית החולים. למחרת דיברתי עם אותו מחלץ, והוא הראה לי סרטון וידיאו של האישה שהוא חילץ. זאת לא הייתה רומי.
"למחרת לבשתי מדים ויצאתי לחפש אותה. עברתי מחסומים, עד שהגעתי למיקום המדויק שגילי שלחה לי, אבל רומי לא הייתה שם. חודשיים אחר כך הלכנו עם הילדים לאותו מקום ומצאנו שם את הצמות המלאכותיות שהדביקה לשיער לכבוד המסיבה, ואת העגילים שלה".
מרגע שהבינה שרומי לא תחזור, סוזי ידעה שהיא חייבת להישאר נוכחת ומשמעותית בחיי הילדים. "לא הייתי מוותרת על הקשר עם הילדים בחיים, בעיקר עם ליאם, שהיה ממש תינוק כשהכרנו".
מוטי: "גם לא הייתי מונע את הקשר הזה".
איך אמה הגיבה לשינוי הזה, לגבר שנכנס לחייה?
סוזי: "היא קיבלה לא רק אחים שגרים איתה בבית כל הזמן, אלא גם אבא במשרה מלאה. היא מחוברת למוטי מאוד, קוראת לו 'אבא', ומתייחסת אליו כאל אבא שלה לכל דבר. הוא מצידו מאוד מפנק אותה".
מוטי: "לפנק זה קל. קיבלתי ילדה בחינם".
איך הגיבו יתר הילדים להחלטה שלכם לגור יחד?
"הם מאוד רצו את זה והכי שמחו. התגובה הראשונית של ליאם כשהוא שמע את זה הייתה חיבוק לי ולסוזי. הוא ביקש שתמיד נישאר יחד. מבחינתם אני אבא שלהם והיא אמא, כמו שהיא הייתה בחמש השנים האחרונות, אין שאלה בכלל".
והמשפחות שלכם, החרדיות, קיבלו את זה?
"הרבה אנשים שואלים אותנו את השאלה הזו. כשאתה הססן, מתנצל, אז אנשים יכולים להגיד כל מיני דברים. אבל כשאתה עושה משהו ממקום חזק ואתה שלם איתו – מי יעז להתווכח איתך? אמא שלי למשל, מאוד מתרגשת מזה. כשהיא שואלת אותי איך אני מסתדר עם הילדים, אני עונה לה שסוזי עוזרת לי בכל. היא אפילו מזמינה את סוזי לבוא בשבת".
בימים אלו סוזי נמצאת בתחילתה של זוגיות חדשה. "הילדים מאוד קשורים אליה", מעידה סוזי, "היא באה לפה, עוזרת מאוד, מבשלת".
איך היא מקבלת את העובדה שאת ומוטי גרים יחד?
סוזי: "בהתחלה היא קיבלה שוק, זה לא נשמע לה הגיוני, אבל היא גם קיבלה את זה. היום היא אומרת שאנחנו המשפחה הכי מדהימה שיש. היא מתה על הילדים ומתה גם על מוטי".
גורלם של רומי ומוטי נקשר כבר לפני 20 שנה, כאשר הכירו בשידוך. "הייתי תלמיד ישיבה בן 21 והיא הייתה בת 18", הוא מספר, "אחרי חמש פגישות סגרנו 'וורט', הסכם אירוסים. אריאל נולד כשהיא הייתה רק בת 19 ושנתיים אחר כך הבאנו לעולם את שירה".
במקביל להולדת הילדים, אליהו השלים את מבחני הבגרות ופנה ללימודים אקדמיים. "באותה תקופה התחלתי לצאת בשאלה. עוד לפני כן היו לי מחשבות, אבל ככל שנהייתי יותר עצמאי ובוגר, התחלתי לחיות כמו שאני בוחר ולא כמו שגדלתי. אחרי שנה־שנתיים, רומי באה אחריי. לקח לה קצת זמן, אבל באופי היא תמיד ידעה לפרוץ גבולות. כשהיא הבינה שככה נכון לחיות, היא עשתה את זה - ולא הסתכלה אחורה".
גם כשהיו עמוק בתוך תהליך החזרה בשאלה, בני הזוג המשיכו לחיות בקרב הקהילה החרדית במודיעין־עילית. "כלפי חוץ עוד היינו דתיים, בעיקר כי לא הכרנו אף אחד מחוץ לקהילה. עם המשפחות שלנו היה קשה בהתחלה, אבל בהמשך זה הסתדר. אנחנו 15 אחים במשפחה שלי, רובם יצאו בשאלה. כשהייתי בן 30, עברנו ממודיעין־עילית למודיעין והעברנו את הילדים למסגרות חילוניות.
"ליאם כבר נולד במודיעין, בהפרש גדול משני אחיו הגדולים. שני הגדולים נולדו כי כך היה נהוג, ליאם בא לעולם מתוך החלטה ורצון להביא עוד ילדים. בלי קשר לדת, רומי רצתה הרבה ילדים. האימהות הייתה המהות שלה. אני זה שעצרתי אותה, כי היא רצתה שמונה".
בשנים הבאות, בני הזוג התחילו להתוודע לעולם החילוני. "היא טרפה אותו בלי למצמץ", נזכר מוטי בחיוך, "בזכותה, גם אני התברגתי במעגלים חברתיים חדשים. היא הייתה יפה, כריזמטית, חברותית. מאוד אותנטית. רק בשבעה שלה הבנתי עד כמה היא הייתה משמעותית בחייהם של כל כך הרבה אנשים".
בשנתיים האחרונות לנישואים, התהליכים שעברו החלו להפריד ביניהם. "רומי הבינה שהיא נמשכת לנשים. זה למעשה תמיד היה שם, אבל בגלל שהיא גדלה בבית חרדי, היא אפילו לא חשבה על זה כאפשרות. לא הייתה מודעת למיניות שלה בכלל. ההבנה הזו הגיעה כששנינו התחלנו לבלות. נהנינו מאורח החיים הזה, כי התחתנו ממש כשהיינו ילדים ולא הספקנו לחוות כלום. זאת הייתה הזדמנות בשבילנו לגלות את העולם, להכיר אנשים חדשים. ואז סוזי נכנסה לתמונה".
למעשה מוטי היה הראשון שהכיר את סוזי. "מוטי יצא עם חברה טובה שלי, ונעשינו חברים", מספרת סוזי, "דרכו הכרתי את רומי. בהתחלה לא היה בינינו כלום, כי הייתי בזוגיות, אבל היה שם משהו שקשה להסביר במילים. לפני חמש שנים, כשרומי ומוטי נפרדו, מימשנו את הדבר הזה".
והמהלך הזה לווה בכעסים?
מוטי: "לא, רומי ואני נפרדנו בטוב. לכל אורך תקופת הזוגיות שלהן שלחתי לסוזי מסרים של הערכה. היא הייתה טובה מאוד עם הילדים. יכולתי לחיות בראש שקט, הילדים שלי היו עם שתי אמהות מדהימות, שנותנות להם הכל. הילדים גרו איתן, ואני לקחתי אותם כל סוף שבוע שני - לרוב לטיול מחוץ לבית".
איך תיווכתם לילדים את היציאה מהארון, את בת הזוג החדשה של אמא?
סוזי: "לא היינו צריכים לספר להם. ילדים מרגישים הכל. הילדים של רומי קיבלו אותי בזרועות פתוחות. נכון, הפרידה של ההורים לא הייתה קלה להם, אבל רומי תמיד אמרה שחשוב לה להראות לילדים שהיא הגשימה את עצמה. שהילדים צריכים לראות אמא מאושרת וחזקה".
מוטי: "אני שומע סיפורים על ילדים שכועסים על הורה שיוצא מהארון. אצלנו זה בכלל לא היה ככה. כולם כיבדו אותה על זה. כשאדם עושה מעשה מתוך ביטחון ושלמות, הוא משדר את זה החוצה".
אחרי שלוש שנים יחד, החליטו רומי וסוזי שהן רוצות ילד משותף. "הרגשתי שזה הזמן שלי", משתפת סוזי, "והתלבטנו איך לעשות את זה. רומי רצתה בהתחלה שמוטי יהיה האבא. בדיעבד, אולי זאת הייתה טעות לא לעשות את זה. תראו לאן החיים הביאו אותנו".
בסופו של דבר השתיים בחרו במסלול של תרומת זרע. בפוסט שהעלתה רומי באינסטגרם ביום שבו נולדה אמה, היא נראית מחזיקה את התינוקת בין זרועותיה עם הכיתוב: "נולדה לי ילדה, נסיכה מושלמת. אולי היא לא בתי מהבטן, אבל היא בתי מהלב. ברוכה הבאה לעולם Emma, הנס הפרטי, היקר ביותר שיכולנו לבקש".
"אני זו שהייתי בהיריון, אבל היא הייתה דמות האמא בינינו", אומרת סוזי, "עברתי לידה טראומטית, עם ניתוח חירום, כך שהדבר הראשון שאמה פגשה כשהיא נולדה היו הידיים של רומי. זה חיבור שאי־אפשר לקחת מהן. עכשיו אני נלחמת להגשים את החלום של רומי, לרשום אותה בתעודת הזהות כאמא של אֵמה. אני לא אוכל לישון בשקט עד שזה יקרה.
"האמת היא שזה היה נושא למריבות שהיו לנו בתקופה האחרונה. רומי רצתה שיהיה לה את הביטחון הזה, שהיא תהיה רשומה כאמא. לצערי לא עשינו את זה לפני שהיא מתה, הייתי בטוחה שיש לנו עוד המון זמן".
עד לא מזמן ניהלה סוזי בית קפה ומאפייה בהרצליה. "מאז האירוע אני לא מסוגלת לעבוד. אני נטו מגדלת את הילדים. גם הייתי שחקנית כדורגל, אבל מאז נובה אני לא מסוגלת לרוץ, זה מחזיר אותי לשם, לבריחה". על זרועה השמאלית מקועקע התאריך 7 באוקטובר, ומעליו כתוב באנגלית "שרדתי את נובה". "עשיתי את הקעקוע ביום של הלוויה של רומי", היא מספרת.
עכשיו מתנהלת בסלון שיחה על חינוך הילדים, ולרגע הכל נראה כל כך שגרתי - זוג הורים לארבעה ילדים, מנסים לנווט דרך שגרת היומיום. "סוזי אומרת שאני מפנק את הילדים יותר מדי", מוטי מחייך.
יש לכם תוכנית מסודרת, מה יהיה עכשיו?
סוזי: "בחרנו גם ללכת להדרכת הורים כדי להיות יותר טובים לילדים, כדי שנבין אותם טוב יותר ונראה אותם יותר, שנדע איך לגשת. התקשורת ביני ובין מוטי טובה, ואני יודעת שיהיה טוב".
וכשאמה תגדל?
סוזי: "היא תשמע את כל הסיפור. אבא זה לא רק מי שמביא את הילד לעולם, והיא לגמרי הבת של מוטי. אין שום הבדל ביחס שהוא מעניק לה לבין שאר הילדים שלו".
מוטי: "למרות האובדן, אני רוצה שלא יהיה חסר לה כלום, גם ללימודים. אני רוצה לדאוג לה. היא לא שונה מהילדים האחרים שלי. אחרי הכל, היא הבת של רומי ואחות של הילדים שלי. בתקשורת פורסם שרומי 'הניחה אחריה שלושה ילדים', אבל זה לא נכון. יש לה ארבעה".
אתה מחפש זוגיות?
מוטי: "אני רוצה. המצב שלי עולה עוד לפני הדייט הראשון, כבר בשלב ההתכתבות. אני מעדיף כמובן לדחות, אבל כשזה עולה אני מספר. אם תהיה לי בת זוג רווקה, היא תבוא לגור איתי ועם סוזי. אם היא תהיה עם ילדים, נראה".
סוזי: "אז נעבור לגור קרוב, הילדים ימשיכו להיות במשמורת משותפת. אנחנו מחוברים".
אז אפשר לומר שיש חיים אחרי אסון כזה?
סוזי: "לא באמת. זאת תפאורה שצריך להציג לילדים. בתוך תוכי החיים עדיין באותו מקום, לא יצאתי משם. אבל יש את הילדים, ואני צריכה להיות לביאה עבורם. יש לי אחריות. אני יודעת שרומי הייתה עושה אותו הדבר בשבילי".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.03.24
