בשמחת תורה, האחרון בשרשרת חגי תשרי, קפצו תומר ואיילת כהן־זוהר לסופ"ש קצרצר באתונה. קצת טברנות ועתיקות לנשמה, לפני שחוזרים לשגרה. הם לא תיארו לעצמם שבתום חופשת ההתאווררות, שתהפוך לסיוט, חייהם יתהפכו. בוודאי שלא העלו בדעתם שבקרוב יתווסף לביתם עוד אח קטן, אריאל בן ה־13, אחיינה של איילת והשריד היחיד ממשפחתו, אחרי שהוריו ‑ יניב ויסמין זוהר ‑ ושתי אחיותיו ‑ קשת ותכלת ‑ נטבחו בקיבוץ נחל עוז ב־7 באוקטובר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"יום קודם עוד התכתבנו עם יניב ויסמין בוואטסאפ", מספרת איילת. "יניב, שהיה צלם של רשת 13 ו'ישראל היום', המליץ לי לבקר בשוק מסוים באתונה, כי הוא צילם שם. אמרתי לו תודה על הטיפ וחג שמח, והוא סיפר לי שהוא הולך לצלם את החזרה האחרונה של חג המשק, שהיו אמורים לחגוג למחרת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשבת בבוקר התעוררה איילת במלון והבינה מיד שמשפחתו של אחיה נקלעה לאירוע קיצון. "אני מתכתבת עם יסמין גיסתי וקשת הבת שלה, ומבינה שיש אצלם קטסטרופה, שמשהו גדול מאוד מתחולל".
גם שובל, בתם של איילת ותומר, שהייתה בטיול בצפון הארץ, בדקה מה שלום הדודים בעוטף. "שאלתי את יסמין: 'יניב יצא לצלם?' כי ידענו שבמקרים כאלו הוא ישר תופס את המצלמה ויוצא לשטח", היא מספרת. "יסמין כתבה שהיא לא מרשה לו. אחר כך נודע לנו שיניב, שהיה קשור מאוד לאופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה, שלח לו הודעה בסביבות שמונה וחצי בבוקר: 'אופיר, תדבר איתי מה קורה, שאשלח עדכון ואזהיר בתא הכתבים'. הוא לא ידע כמובן שאופיר כבר נרצח. יניב ניסה להתקשר גם לרועי עידן ז"ל, הצלם של ynet, שהיה חבר שלו. רועי הספיק לשלוח לו את הסרטון עם הבקאי, הרחפנים של חמאס, אבל לא ענה לו יותר. יניב לא ידע שגם הוא נרצח".
בשעה 9:50 בבוקר מעדכנת האחיינית קשת את איילת: "אבא ביקש לסגור טלפונים". מאותו רגע ניתק הקשר עם המשפחה. "אבל משיחה עם אמא שלי אני מבינה שהם בחיים, כי יסמין שולחת לה אימוג'י של יד עם אצבע למעלה, כאילו הכל בסדר. בדיעבד אנחנו יודעים שהיו להם מחבלים בבית".
"ב־10:30 בבוקר", מוסיפה שובל, "יסמין שלחה המון הודעות לאילן פיורנטינו ז"ל, הרבש"ץ של הקיבוץ, וכשהוא לא עונה, כי גם הוא נרצח, עברה לסגן שלו. 'יש אצלנו מחבלים בתוך הבית', ואחרי כמה זמן: 'הם הלכו, יש יותר שקט', ואז: 'הם חזרו'. ב־12:30 יניב שולח הודעה לחבר צלם, שהיה לוחם בדובדבן: 'אחי, יש אצלי מחבלים בתוך הבית, תשלח כוחות דחוף!!!' וזהו. זו ההודעה האחרונה. הקטע העצוב הוא שהם כבר נרגעו, שהמחבלים היו אצלם והלכו, אבל אז המחבלים חזרו".
15 נרצחים ושבעה חטופים, חמישה מהם חזרו מאז, נמנו בתום הפלישה האכזרית של מחבלי חמאס לקיבוץ נחל עוז בשבת השחורה. זכורה מתוכם גם משפחת אליקים־ערבה, ששתי בנותיה, אלה ודפנה אליקים, נחטפו ושבו, והבן, תומר ערבה ז"ל, אולץ להסתובב בין בתי החברים ולשדלם לפתוח את הדלת, עד שנרצח לבסוף. בין השבים הייתה גם אלמה אברהם, בת ה־84, שחזרה לארץ במצב קשה ומתאוששת מאז. בשבי חמאס נמצאים עדיין צחי עידן בן ה־49 ועמרי מירן בן ה־46, שנחטפו יחד. בתו הגדולה של צחי, מעיין בת ה־18, נרצחה.
אבל כשהתפזר ערפל הקרב, התברר כי משפחת זוהר הייתה זו שספגה את המכה הקשה מכל, עם חמישה נרצחים ‑ יניב, בן 53, צלם; אשתו יסמין, 49, יועצת אדמיניסטרטיבית במכללת ספיר, שהייתה לקראת סיום הדוקטורט שלה בחינוך באוניברסיטת בן־גוריון; קשת, 20, בתם הבכורה שנולדה עם עיכוב התפתחותי ובכל זאת עשתה חיל, ולמדה בעת האסון בישול ומלונאות במכללת הנרי רונסון; תכלת, 18, שעברה את המיונים לטיס אך בחרה לדחות את גיוסה ולהתנדב לשנת שירות בפנימיית רבדים בירושלים; והסבא חיים ליבנה, בן ה־87, אביה של יסמין, אגרונום מוערך שהיה בין מפתחי ההמצאה שכל ישראלי מכיר: אבטיח ללא גרעינים, ועליה גם זכה בפרס הנשיא עם צוות הפיתוח הקיבוצי. תכלת הייתה אמורה להישאר באותה שבת בפנימייה, אבל בגלל חג המשק, שחל באותו סופ"ש, שוחררה הביתה.
סיפורו של אריאל זוהר, הניצול היחיד, הוא מיוחד במינו. יש רק עוד משפחה אחת מכל נפגעי טבח 7 באוקטובר שנמחקה כמעט לחלוטין, והותירה אחריה נצר אחד בלבד. כל האחרים התייתמו אמנם מהוריהם, אך נותרו להם אחים. במשפחת כהן־זוהר, שאימצה את אריאל כבר ביום ראשון, השתבללו. לא דיברו ולא התראיינו, כדי לא להפוך את אריאל לסמל ולנסות להעניק לו חיים של ילד רגיל, ככל שרק ניתן. רק השבוע, ארבעה חודשים וחצי מיום האסון, הם מתפנים לדבר. "רציתי שיהיו לי את הכוחות לספר את הסיפור שלנו", אומרת דודתו איילת, בראיון ראשון ובלעדי. "והבנתי שזה לא פייר שלא לדבר על המשפחה שלנו. אם ניקח מכל אחד מהם קצת, הכל פה במדינה יהיה יותר יפה. כי הם היו ישראל היפה".
כשאיילת, תומר וילדיהם, נבו, שובל ואוריה, מספרים את סיפורה של המשפחה שהייתה ואינה, אריאל נמצא באימון כדורסל. "הספורט הציל אותו ב־7 באוקטובר והספורט ממשיך להציל אותו", אומרת איילת. כרגע, הם מעדיפים שלא יתראיין, אבל כשהוא חוזר הביתה, אומרת שובל: "הנה, תכף הוא ייכנס בשירה וריקודים", ומתכוונת לכל מילה. אריאל יפה התואר והגבוה חוזר ומיד מפזר בדיחות בכל הבית. "כולם מצפים למישהו שבור, בוכה", אומרת שובל, "אבל הוא עושה פה בית ספר לכולם. יש פה 'שירותי הסעות אריאל' 24/7: 'קחי אותי למשחק כדורסל', 'תחזירי אותי ממשחק כדורסל', 'קחי אותי לחבר ההוא', 'קחי אותי לחבר אחר'.
"לפני 7 באוקטובר הוא קנה לו ולאבא שלו כרטיס למשחק כדורגל של ליברפול. בסוף אבא שלי נסע איתו, ומאז הוא לא מפסיק להזכיר לו: 'אני שילמתי עליך'".
"אמרתי לו שאני מעדיף ריאל מדריד", צוחק תומר, "אבל מילא".
את מה שקרה עם אריאל באותו בוקר גורלי, דקה אחרי דקה, תרכיב איילת כמו פאזל רק בדיעבד. "אריאל דיבר רק בימים הראשונים", היא מעידה, "ומאז, שתיקה. הוא לא מדבר על מה שקרה בכלל. זה כואב מדי. הוא סגר את זה והמטפלים חושבים שזה לא נכון לשאול. אז אנחנו לא לוחצים".
סיפור ההצלה שלו מתחיל בלילה הקודם, היא משחזרת. "אריאל סיפר לנו שהוא שיחק כל הלילה עם חברים באקס בוקס, כל אחד בבית שלו, והם קבעו לקום לרוץ בבוקר. אבל מכולם רק הוא יצא לרוץ, כי השאר הלכו לישון, והוא הבין שאם ילך לישון, כבר לא יקום לריצה. ומה שמעניין", היא עוצרת את שטף דיבורה, "שאריאל לא רץ בדרך כלל".
"היה פה טיימינג מטורף", מנסחת שובל. "אם הוא היה יוצא לרוץ טיפה אחרי, היו אזעקות והוא היה נשאר בבית. אם היה יוצא טיפה לפני, המחבלים אולי היו תופסים אותו בתוך הקיבוץ. זה היה טיימינג מדויק. אמרו לנו שכבר ב־6:45 כל המחבלים היו בתוך הקיבוץ".
"אריאל רצה לרוץ בשדות", ממשיכה איילת. "הוא התקשר ליסמין בסביבות 6:30 וביקש ממנה לפתוח לו את השער האחורי של הקיבוץ, אלא שהייתה תקלה באפליקציה, השער לא נפתח והוא החליט לרוץ בתוך הקיבוץ. ואז התחילו אזעקות, הוא נבהל ושוב התקשר לאמא שלו, שהתקשרה לרבש"ץ אילן פיורנטינו ואמרה לו: 'אריאל ליד השער, אתה יכול לצאת לאסוף אותו?' אילן יצא והכניס אותו אליו לממ"ד, יצא שוב ונהרג מחילופי האש, ממש מוקדם. אריאל נשאר עם שרון, אשתו של אילן, והבנות שלהם, ובגלל שלא ישן כל הלילה, פשוט נרדם ולא היה מודע לדרמה שבחוץ. אילן ושרון הצילו את אריאל. פשוט כך. מישהו למעלה החליט שאריאל יישאר בחיים".
בינתיים באתונה, מנסה איילת להבין מה עלה בגורלם של בני משפחתה. עד הטיסה הביתה, שהייתה אמורה להיות רק בשתיים בלילה, נותרו עוד שעות ארוכות ומייסרות. "אני עם התקפי בכי, רעידות בלתי נשלטות וצעקות של 'הלכה לי המשפחה'. וכולם, כולל אחות של יסמין, אומרים לי: 'איילת, די'. ואני בשלי, מרגישה בכל נים בגוף שלי שהם לא בחיים. כי אני פניתי לכולם בטלפון, ואין דבר כזה שאף אחד לא עונה כשהם יודעים שאנחנו לחוצים. עפו לגיסתי מרגמות בחצר והיא ענתה לי. אז עכשיו לא? אין מצב".
תומר עוד קיווה שמדובר אולי במיסוך שהטיל הצבא על הודעות, אבל איילת נותרה פסימית. "שמענו את תמיר סטיינמן ודני קושמרו והתחלנו להבין שאזרחים זועקים לעזרה ואף אחד לא נמצא שם. להיות באירוע כזה ממרחק, זה גיהינום, אבל גם המזל שלנו. כי אם הייתי בארץ, הייתי נוסעת לשם בעצמי להביא אותם".
אות החיים הראשון הגיע רק בשש בערב. גם אריאל, מתברר, התקשר להוריו, וכשאלה לא ענו, התקשר לנבו, בנם הבכור של איילת ותומר. "ונבו", מספרת שובל, "אמר: 'וואי, תודה לאל', ודיבר איתו רגיל: 'יופי, אז הכל בסדר', ונרגע. אבל ניצן, החברה של נבו, אמרה לו: 'תדובב אותו. משהו לא נשמע לי הגיוני'. ואז נבו מבין שאריאל בכלל לא עם המשפחה שלו, ומנסה להבין איפה ההורים, ואריאל אומר לו: 'כן, גם לי הם לא עונים מהצהריים'".
איילת: "כשנבו התקשר ואמר 'אמא, דיברתי עם אריאל אבל ההורים לא איתו', קיבלתי את החותמת הרשמית שהנורא מכל קרה לנו. תוך צווחות ובכי אין־סופי אני מבינה שהסיפור גמור, שהוא הניצול היחיד מכל המשפחה שלי ועכשיו אני צריכה לעשות הכל, אבל הכל כדי להוציא אותו משם מהר, כדי לא לצלק לו את הנפש עוד יותר.
"אני עולה מול גורמים בקיבוץ ושואגת את חיי: 'אתם מוציאים אותו עכשיו מהקיבוץ', והם אומרים לי: 'אי־אפשר, יש אש', ואני בשלי: 'לא מעניין אותי! מצידי שביבי יבוא עכשיו על טנק ויוציא את הילד הזה'. בסוף הוא באמת היה בין המחולצים הראשונים של הקיבוץ. לא ברור אם בגלל הצעקות שלי, או בגלל שהשכונה שבה גרו אילן ושרון הייתה הכי נוחה לפינוי מיידי".
תושבי נחל עוז עברו לילה של טלטלות. מהקיבוץ פונו לאסם ששייך למפעל, משם הועברו במשוריינים לשער הנגב, ובסוף למשמר העמק בעמק יזרעאל, שם הם נמצאים עד היום. "אריאל", אומרת שובל, "היה בטוח שהכל טוב ותכף הוא פוגש את ההורים. לעצמו הוא מסביר שהחשמל נפל, שאין קליטה, שנגמרה הסוללה. הרי גם הוא היה מנותק קשר".
בינתיים, שעות ספורות לפני שעלתה לטיסה, הראש של איילת לא מפסיק לעבוד. "התקשרתי לבועז, האח הגדול של יסמין שגר בגדרות, קרוב, ואמרתי לו: 'אתה חייב לנסוע לקבל אותו במשמר הנגב. הילד הזה יורד מהאוטובוס, והפרצוף הראשון שהוא יראה יהיה שלך'. בועז רץ לשם וב־23:00, כשאני עוד באתונה, שלחו לי תמונה שלו. הוא היה מבועת. לפעמים אני מסתכלת עליו ואומרת, 'מה שהוא עבר, הילד הזה'. באותו רגע כולם היו בהלם. אף אחד לא הבין את גודל הלבד שלו. שרון המדהימה, שהצילה אותו, כן אמרה לי שבממ"ד הוא היה מחובק. יד אחת עליו, והשנייה על הילדות שלה".
אריאל, מספרים במשפחה בסיפוק, הוא ילד דעתן, שאוהב לעמוד על שלו, "לא ילד מרצה". איילת נוכחה בזה גם באותו לילה. "אחרי שבועז אסף אותו, אריאל אמר לי שהוא רוצה לנסוע עם כל הקיבוץ למשמר העמק, לחכות שם להורים, ואני אומרת לו: 'שום משמר העמק, אתה נוסע לסבא וסבתא. אני נוחתת בחמש בבוקר, ורק אז אתה נוסע לשם', כשבליבי אני יודעת שאין הורים".
עד שאיילת ותומר עולים על הטיסה בחזרה לארץ, הם מספיקים להתעדכן בהודעה שהוציא הקיבוץ: "משפחת זוהר נעדרים". "קיווינו שאולי הם נחטפו", משחזר תומר.
כל הלילה עבר בועז, אחיה של יסמין, בין בתי החולים ולא מצא את המשפחה. בבוקר ביקשו ממנו להגיע למשמר העמק, שם התבשר שאחותו, בעלה ושתי בנותיהם נרצחו.
בינתיים נחתה איילת בארץ ונסעה מיד לבית הוריה. היא הניחה לאריאל לישון, וכשהתעורר נכנסה לחדר עם נבו, בנה הבכור, ואמה ז'קלין. "אמרתי לו: 'קרה לנו אסון, המשפחה שלנו נרצחה, גם אמא ואבא'. והוא שאל: 'גם קשת ותכלת?' ועניתי: 'כן, גם קשת ותכלת'".
בתגובה, מספר נבו, כיסה אריאל את פניו בחולצה והתחיל לבכות. "אמרתי לו 'אתה לא צריך לכסות את הפנים, מותר לך לבכות'. הרמתי לו את הראש ובכיתי ביחד איתו".
ההחלטה על אימוצו לחיק משפחת כהן־זוהר נחתמה עוד בשדה התעופה של אתונה. "פשוט קבעתי לכולם עובדה", אומרת איילת. "הסתכלתי על תומר ואמרתי לו: 'אני יודעת שהמשפחה שלי לא בחיים, ואם כך, תבטיח לי שאנחנו נגדל את אריאל'".
אריאל שאל אותך ברגע מסוים, "מי יאמץ אותי"?
"כשבישרתי לו על האסון, הוא אמר לאמא שלי: 'סבתא, נשארתי לבד בעולם', אבל אני קטעתי אותו מיד. אמרתי לו: 'תסתכל לי בעיניים, אתה לא לבד בעולם. יש סביבך דודים ובני דודים ותמיד יהיו סביבך אנשים'. ביום השלישי או השני שמתי לו את זה על השולחן: 'אתה תגדל אצלנו'".
נבו: "סבא שלי הוא ניצול שואה. וכשזה קרה, אני זוכר את זעקות השבר שלו. הוא בכה 'לקחו לי את המשפחה', ואני חושב לעצמי, זו הפעם השנייה שלוקחים לו את המשפחה, כי המשפחה המורחבת נרצחה בשואה. שלוש דקות מרגע שהודיעו לו, הוא בא לאמא שלי בדמעות, מסתכל עליה ואומר: ‘הילד יגדל אצלך. הילד יגדל רק אצלך”.
שובל: "וזה גם הגיוני. אנחנו הכי קרובים לו בגיל, וכולנו עדיין גרים בבית". אריאל קיבל את החדר רחב הידיים של נבו, שנמצא בקומה העליונה של הבית הפרטי, ונבו עבר ליחידת דיור מפנקת בקומת המרתף. איילת השביעה את כולם שהם לא עוזבים את הבית בשנתיים הקרובות, גם אם יינשאו ויביאו ילדים. הכל כדי שאריאל יחוש לצידו תנועה של משפחה גדולה ומחבקת.
"כבר בשבוע הראשון", מספרת שובל, "הוא שאל 'למה אני לא בקבוצת הווטסאפ של המשפחה? תוסיפו אותי'".
איילת: "הוא שאל אותי, 'איך אני רשום אצלך בטלפון?' הילדים שלי רשומים כ'שובלי אהובת ליבי', 'נבו אהוב ליבי' ו'אוריה אהוב ליבי', והוא היה: 'אריאלי' עם לב. אבל ביום שהוא הגיע אלינו שיניתי ל'אריאל אהוב ליבי', והוא בדק אותי. אחר כך הייתה לו עוד שאלה: 'לכולם פה יש שמות חיבה. איך תקראי לי?' עניתי לו: 'ללוש'. והוא אמר 'בסדר, רק לא ליד החברים'".
עם הצטרפותו של אריאל לבית שבו הדודים איילת ותומר להיות הורים צעירים. "בספטמבר עוד ישבנו מבסוטים, אמרנו: ‘זהו, סיימנו עם מערכת החינוך’", מחייכת איילת, "שלום לטקסים, למורים, למחלות, לסנדוויצ'ים בבוקר, ופתאום בום, זה חזר".
בניגוד אולי לאינסטינקט הראשוני, כבר בתום השבעה היה חשוב מאוד לתומר להכניס את אריאל לשגרה. "ראש העירייה רז קינסטליך", הוא אומר, "התגייס מיד לאירוע וניטרל עבורנו כל בירוקרטיה אפשרית. למרות שאריאל ספורטאי מצטיין, ויש בראשל"צ תיכונים עם מגמות כאלו, בחרנו שימשיך ללמוד בכיתת מופ"ת, כמו קודם". את שם בית הספר הם מעדיפים לא לחשוף, אבל הוא כבר השתלב בו היטב. "הוא סוג של כוכב בבית הספר. המורות מתות עליו ברמה שאיילת אמרה: 'אתן חייבות לכעוס עליו. הוא ילד רגיל'".
איך באמת עוברים מפאזת הדודים המגניבים, לפאזה של הורים?
"מציבים גבולות", אומרת איילת, "חייבים. כשהכל קרה היה סביבו באזז מטורף. כולם חיבקו אותנו, ראינו את העם במלוא תפארתו. מהשבעה הוא יצא עם שקיות מפוצצות במתנות, ואז דיברנו ואמרנו, אנחנו פוחדים שזה ישחית אותו, שהוא יתקלקל. כי הוא בא מבית מאוד צנוע. אתה מבין שצריך להשאיר את הרגליים שלו על הקרקע, כדי שלא יתבלבל. וקיבלנו החלטה שאנחנו מתייחסים אליו כמו לילד רגיל".
ואז ערן זהבי מתייצב אצלכם בסלון, לראות עם אריאל משחק כדורגל. לא קורה לכל ילד.
תומר: "מהרגע שנודע שאריאל אוהד מכבי תל־אביב, וגם אבא שלו יניב היה אוהד של הקבוצה, ערן נכנס לתמונה ונוצר ביניהם חיבור מטורף. הם כבר מתכתבים עצמאית, ערן הגיע אלינו הביתה לראות משחק ונוצר גם חיבור בין המשפחות. בשבת היה משחק בבלומפילד, אנחנו מגיעים לתא שבו יושבת המשפחה של ערן והבנות שלו קופצות על אריאל. ויש את עומרי כספי, שבודק כל הזמן מה שלומו, מביא לו חולצות חתומות של שחקני NBA ואפילו הגיע לאימון כדורסל של אריאל, או עומר אדם שבא לבר־המצווה, וכמובן הרב לאו".
איילת: "גם אותו הדודים אימצו, אחרי השואה. אני התלבטתי אם לעשות לאריאל בר־מצווה בכלל. למי יהיו את הכוחות? אבל תומר התעקש. אמרנו: משהו מצומצם, למשפחה. פתאום זה התפתח לאירוע המוני, ואריאל שלא רצה לחגוג בהתחלה מזמין את כל השכבה".
תומר: "אמרנו לו 'תזמין את הכיתה מנחל עוז ואת הכיתה החדשה שלך מראשון־לציון, 50־60 ילדים, בטח יבואו 40'. מגיעות שיירות של ילדים, 150 מוזמנים. מהכדורסל, מהשכבה החדש והישנה. כולם חייבים לעשות לו שמח".
"לא ניתקנו אותו מנחל עוז", מדגישה איילת. "הם כמו אחים שלו. עבורם עשינו לו גם יום הולדת בבאולינג, רק להם, עמדנו בצד ודמענו. כולם גם מוזמנים אלינו. לאריאל אני לא נותנת לישון במקום אחר. בשבועיים הראשונים הוא ישן לצידי בחדר השינה, על מזרן זוגי".
ובתוך כל ההתאקלמות הטובה הזו, אסור לשכוח, היה גם אבל גדול, חמש הלוויות וגם שבעות. "אריאל קבר שלושה דורות", אומרת איילת. "את סבא שלו חיים, אבא של יסמין, אדם משכמו ומעלה. הגר, הבת שלו, ביקשה שייכנס לממ"ד והוא סירב. אנשים מבוגרים חושבים שהם גיבורים. גם בין אריאל לתכלת היה חיבור מטורף. היא הייתה אשת סודו. כולם גם נרצחו בחדר שלו, שהיה הממ"ד. במהלך האירוע תכלת כתבה לחברה: 'אנחנו בסדר, יש מנעול', והוסיפה: 'תשמרי על אריאל'".
ארבעה ילדים נולדו לז'קלין ומייק (מרקו) זוהר. יניב היה הבכור. אחריו נולדו איילת, 52, קרן, 51, וסיון, 41. יניב, מספרת אחותו ללא שמץ קנאה, היה הילד המועדף. אחרי מסלול ישראלי־ערכי קלאסי של הדרכה בצופים, שירות צבאי בנח"ל וטיול למזרח, פנה ללימודי קולנוע ותקשורת במכללת ספיר. במהלך הלימודים שכר דירה בקיבוץ נחל עוז, שם הכיר את יסמין, בת המשק שהוריה, חיים וישראלה, היו ממקימיו.
איילת אחותו נישאה לתומר, יבואן של מתנות וכלי בית לוועדי עובדים, ועד השנה האחרונה עסקה במכירות בתחום ההייטק. גם להם נולדו שלושה ילדים. "אם יניב רואה אותי עכשיו מלמעלה", אומרת איילת, "הוא בטח צוחק ביג טיים, שמכולם דווקא אני זו שמגדלת את הילד שלו. כי הם היו הכי הפוכים ממני. אני אמא לחוצה ומגוננת, ויסמין הייתה אמא הכי מאפשרת בעולם. היה להם בית מאוד שמח. ישראלה, אמא של יסמין, הייתה גורו בעולם הרוחניות. הייתה להם בקיבוץ חנות של פיות ופסלים ופנג שווי. יניב נורא רצה בן וביקר במערת המכפלה, שם נדר שאם זה יקרה, הוא יקרא לו על שם אברהם".
"בברית כל הזמן אמרנו: 'מעניין איזה שם הם ייתנו לילד עכשיו, אחרי קשת ותכלת – אולי ענן?'" נזכרת שובל, "כשהוא אמר אריאל אברהם היינו בשוק".
"אחרי האסון", אומרת איילת, "תומר הלך לבית שלהם עם חבר, והחבר כתב לי: 'איילת, הדבר שהכי קופץ לך לעין שזה בית של אהבה. משחקי קופסה, סל בחצר, אופניים זרוקים’. עד היום לא הלכתי ולא אלך לשם. זה מאוד קשה. אם יניב, יסמין והבנות לא שם, אין לי מה לחפש במקום".
יניב, מספרת אחותו, אהב את הדרום, הכיר שם כל רגב אדמה. "אחרי צוק איתן היה שבר מאוד גדול. דניאל טרגרמן ז"ל, בן הארבע שנהרג ממרגמה שנפלה בסלון ביתו, למד באותו גן עם אריאל וההורים היו חברים טובים. הם עזבו את הקיבוץ לשנה, וכל המשפחה נשמה לרווחה. אבל הבנות לא רצו להישאר, והם חזרו לקיבוץ. מאוד התבאסנו, אבל אי־אפשר היה להילחם בזה. הם אהבו את הקיבוץ ואת הקהילה".
הבית של יניב ויסמין היה הקיצוני ביותר בקיבוץ, ממש על הגדר. "כשדאגנו להם, בגלל המצב הביטחוני", משחזר תומר, "יניב היה מרגיע אותנו: 'יותר בטוח פה מאשר אצלכם. תראו כמה צבא יש לנו פה'. ותכלס, זה נכון. יש שם בסיס צבאי, נחל עוז. הבעיה שברגע האמת הוא לא תיפקד. משם הרי נחטפו התצפיתניות".
"כמה ימים לפני החג הייתי אצל יניב בקיבוץ", היא ממשיכה, "אמרתי לו 'אתה חייב להתקין פה סורגים ופלדלת', והוא ענה 'אוחתי', ככה הוא קרא לי, 'יאללה כבר עם הלחץ שלך'. הוא תמיד היה צוחק עליי שאני לחוצה והוא קול. בדיעבד, אולי זה היה מציל להם את החיים, כי המחבלים נכנסו לבית מהחלון. בהרחבה לא הצליחו להיכנס, כי איפה שהיו תריסי גלילה, לא התעסקו. כל השורה של יניב ניזוקה".
"כשהוא עצוב, הוא עולה למעלה ומתנתק. אם הוא בוחר לחיות כל בוקר מחדש, מי אנחנו שנגז'דר על החיים? הוא איבד הכל ובכל זאת במקום אחר. וזה מרגש ונותן כוחות"
ופתאום הם חוזרים ומשחזרים כל שביב של זיכרון. איך ביום שני, בחול המועד, התכנסה כל המשפחה אצל סיון, האחות הצעירה. ואיך ברביעי, שלושה ימים לפני האסון, יניב עשה פגישת מחזור לכל החברים מהילדות, אחרי שנים שלא נפגשו, ובחמישי קפץ לקפה אצל הוריו. בשישי ובשבת תוכננו בקיבוץ חגיגות גדולות לרגל 70 שנה לעלייתו על הקרקע. אחותה של יסמין הגיעה לחגיגות ביום שישי, אך החליטה לא להישאר לשבת, החלטה שהצילה את חייה.
את נסיבות המוות המדויקות של משפחת זוהר איילת מעדיפה שלא לפרט. "אני יודעת שהם נרצחו בממ"ד בערך בשעה אחת בצהריים, ושזה קרה מאוד מהר. בשבעה הגיע אלינו הלל, החייל שפינה את גופותיהם. ביקשנו ממנו להגיד לנו הכל, וקיווינו שלא התעללו בהם. 'אתם יכולים להיות רגועים', ככה הוא אמר לנו, וסיפר שיסמין חיבקה את הבנות וגוננה עליהן, ושיניב נמצא לידן".
איילת לא ביקרה במקום מאז הטבח. גם אריאל לא. "הוא לא מוכן להתקרב לקיבוץ", אומר תומר, "וגם אם היה מבקש, אין מצב. רצחו אותם בחדר שלו, במיטה שלו, הכל שם חורים של כדורים".
תומר חזר לנחל עוז כדי להוציא חפצים בעלי ערך סנטימנטלי. "אריאל ביקש שנאסוף עבורו חולצה של אבא, משחקים ואת היוקלילי של קשת. הבית היה שלם, מסודר. לא בזזו, לא שרפו, לא ריססו על קירות ולא הוציאו דברים מהמקרר. פשוט נכנסו, רצחו והלכו.
"כשהבחור מזק"א בא לקחת את התפילין של יניב לבר־המצווה, הוא שאל אותי: 'היה להם כלב?' עניתי שכן וחיפשנו אותו כמה שבועות, ואז הוא אמר לי שהכלב נמצא ירוי מתחת למיטה. את הכלב הזה, שנקרא 'חביבי', הביא להם רועי עידן. אחרי שאביגיל נולדה, הם לא יכלו לטפל בו והוא העביר אותו ליניב".
אתם כועסים על המדינה?
איילת: "אני כועסת על הצבא, על ההנהגה, על אלו שלא הסתכלו עלינו. מכולם, רק יואב קיש הגיע לשבעה ושאלתי אותו שאלות קשות. כן, היו ימים שרציתי לצרוח על איך קרה דבר כזה במדינה שלי? איך הילד הזה נשאר לבד?! והאחיות שלו, ילדה מושלמת בת 18 שרק מחברת נשארה ממנה, שכתבה בה שהיא רוצה לתרום לביטחון ישראל; וילדה בת 20 מדהימה, ניפצה כל תקרת זכוכית. אבל אם אתחרבש בזה, אכנס למיטה עם השמיכה מעל הראש ולא אתפקד. ואני לא רוצה. אני רוצה לתת לאריאל בית נורמלי, מגיע לו שיהיו לו חיים טובים".
לפי נתוני משרד הרווחה, 21 ילדים וילדות, כולם מתחת לגיל 18, נותרו יתומים ממכת האש הראשונה של אסון 7 באוקטובר. 16 מתוכם, כמו אריאל, התייתמו משני הוריהם. לא לכולם יש גב משפחתי חזק כמו המשפחה של איילת ותומר. מיד לאחר האסון התגייסה עבורם קבוצת יזמי הייטק ומנהיגי הקהילה העסקית בישראל, בהם אייל ולדמן, תומר לוי, מודי כידון ואחרים, והקימה את ״עטופים באהבה״ - Israeli Children’s Fund, קרן חברתית ופילנטרופית שמטרתה לתמוך בילדים, לתת להם מענקים כספיים משמעותיים שיהיו זמינים עבורם מגיל 18, והזדמנויות לצמיחה אישית לצד קהילה של מנטורים. "עטופים באהבה", בשיתוף פעולה עם ארגון האלמנות והיתומים של צה״ל, תצא בקמפיין מימון המונים לתמיכה בילדים ב־17.3. תרומות ייאספו בקופות של מגוון רשתות קמעונאיות מובילות (כגון: שופרסל, קבוצת פוקס). גם איילת ותומר מתנדבים בקרן ומרצים על סיפורם.
במשפחת כהן־זוהר מקפידים אמנם להרחיק את אריאל מהחדשות, אך הסכימו לחרוג מהכלל כשהחטופים חזרו. שובל: "אריאל מכיר המון ילדים שנחטפו וחזרו, כי ילדי נחל עוז לומדים עם ילדי כפר עזה. דפנה אליקים, למשל, היא חברה טובה שלו, הם גרו בית מולו והיו משחקים יחד. אריאל גם שיחק כדורגל עם גל גולדשטיין־אלמוג. אחר כך היינו במשחק של מכבי תל־אביב, והם גם הוזמנו, אז גל קפץ עליו וקרא לו: 'אריאל, אחי'".
בסרטונים ותמונות של בני המשפחה – יניב, יסמין, תכלת וקשת, הם צופים ללא הגבלה. "בשבוע שעבר היה יום הולדת לקשת, הלכנו לבית העלמין, התפרקתי ואריאל שם עליי יד, ניגב לי את הדמעות. אני מרשה לעצמי להתפרק לידו".
הוא עצמו בוכה?
"לא. זה קטע עם הילדים האלו. הבנתי שגם אמילי הנד, שנחטפה ושבה, לא בוכה. אבל כשהוא עצוב, הוא עולה למעלה ומתנתק. אם הוא בוחר לחיות כל בוקר מחדש, מי אנחנו שנגז'דר על החיים? הוא איבד הכל ובכל זאת במקום אחר. וזה מרגש ונותן כוחות".
מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול?
נבו: "מנתח מוח וטייס, בתקווה שאמא תחתום לו, וכדורסלן כתחביב. עד סוף י"ב הוא רוצה לסיים תואר ראשון במתמטיקה, ועד גיל 21 להתחתן ולהפוך לאבא".
