אם אתם לא יודעים מי זאת הלנה מ"כראמל" זה לא פחות מחור בהשכלה, אבל אם אתם לא יודעים מה שמה של השחקנית שמגלמת על המסך (כאן חינוכית) את הלנה מ"כראמל" — אתם לא לבד. מאי קורץ (23), שנה ג' ביורם לוינשטיין, לא נעלבת מהעובדה שרוב מעריצי סדרת הדרמה־פנטזיה שוברת הלבבות והשיאים בכלל לא יודעים מה שמה הפרטי. בשבילה זו מחמאה.
ע
"בפסטיבל 'כראמל' בדיזנגוף סנטר הצמידו לנו מאבטחים והסתובבנו עם התלבושת שלנו, מדי בית הספר של הסדרה", היא שולפת דוגמה מהחיים. "בסוף האירוע החלפתי לבגדים שלי ונכנסתי למעלית. היו בה שלוש ילדות שאמרו זו לזו 'תראי, הצטלמתי עם הלנה, איזו חמודה הלנה' ולא קלטו שהן עומדות מולי. זה קטע, הן סירבו להאמין שאני בשר ודם, לא נסיכה מהאגדות".
4 צפייה בגלריה
מאי קורץ
מאי קורץ
מאי קורץ
(צילום: טל שחר)
"נסיכה מהאגדות" הוא הטייטל הראשון שקופץ לי לראש כשקורץ, בראיון הבכורה שלה, מגוללת סיפור על ילדה מבאר-שבע שנמשכה לעיר הגדולה שבה תוכל להגשים את חלום חייה, לשחק, ועל הדרך קפצה לבולגריה ויוון, שם הצטלמה לסרט הוליוודי בתפקיד חטופה אפגנית. "אם החטופים שלנו בעזה עוברים את מה שאני חוויתי בצילומים, כשהייתי כלואה במערה", היא אומרת, "זה לא אנושי וזה בלתי נתפס".
נתחיל בבאר-שבע? "יאללה. אמא ואבא. הילה וערן קורץ. יועצת ארגונית ומנכ"ל בחברת פארמה. אנשים דידקטיים ופרקטיים שגידלו אותי על ברכי 'תלמדי, תעבדי כשכירה בשביל הביטחון הכלכלי', אבל מאז שאני זוכרת את עצמי לא היה לי שום חלום חוץ מלשחק. המשחק נתן לי מהות ומשמעות והוא היה הכוח היחיד שהניע אותי, יום אחרי יום. זה התחיל בהצגות ביתיות, להורים, אבל לא ברמה של תחביב, מושקעות. במשך חודש כתבתי את המחזה, הכנתי תפאורה והכרחתי את רומי, אחותי הקטנה, להשתתף. מסכנה, כשהייתי בת 12 היא הייתה בת שש, בקושי קוראת. התעצבנתי עליה כשהיא לא למדה את הטקסט. ממש קידשתי את התיאטרון. הוריי הפחידו אותי שזה מקצוע של תפרנים, אבל רציתי להיות שחקנית בכל מחיר והתמרדתי. מגיל עשר ישבתי להוריי על הווריד: 'תנו לי ללכת לסוכנות', והם אמרו שוב ושוב: 'לא, את צעירה מדי'. זה התחיל בהתנגדויות ועבר למלחמה".
לדבריה, גם בתיכון בבאר-שבע ולימים במיתר, היישוב שאליו עברה משפחתה, לא ידעו איך לאכול אותה. "אמרו לי 'את חיה בסרט, מה קשור באר-שבע לשחקנית? לא יקרה, לא מתאים'. אף אחד לא האמין שאצליח. זה לא כמו היום, שכל אחת פותחת טיקטוק ומקבלת חשיפה. למדתי בצעירי תיאטרון באר-שבע וגם אצל גל אמיתי, כשהיה לו סטודיו בעומר, הרגשתי שאני חייבת לממש את החלום הזה ויהי מה".
בגיל 14 הוריה הרימו דגל לבן. "אמא ואני נסענו לסוכנות של זהר יעקובסון, אמא חתמה על החוזה ולרגע הייתי מאושרת. לרגע! לא העליתי בדעתי שזה יהיה הספתח לשבע שנים רעות. פעמיים בשבוע קמתי מוקדם, לקחתי 30 שקל לאוטובוס ולרכבת לתל-אביב וחזרה לבאר-שבע. שעה וחצי כל צד. בלילות השלמתי את החומר. 'את חייבת בגרות טובה', זה היה התנאי של הוריי, אז הייתי תלמידה מצטיינת. חמש יחידות מתמטיקה ואנגלית וכימיה ותיאטרון. הייתי חייבת להביא ציונים גבוהים כדי שהם יאפשרו לי להמשיך את המסע שלי לעבר החלום. במשך שבע שנים עשיתי מלא אודישנים ולא קיבלתי כלום. שיגעתי את זהר ואת הבנות בסוכנות, לא הבנתי למה שום דבר לא קורה איתי למרות שאני כל כך משקיעה. ככל שחלפו השנים גברו ההערות של 'צאי מהסרט', אני באמת לא יודעת איך הצלחתי לשמור על התקווה".
גם השנתיים של שירותה בתיאטרון צה"ל עמדו בסימן דם, יזע ודמעות. "נפרדתי מבן זוג של שלוש שנים, הגעתי לתל-אביב בלי שום קשרים, המסגרת החדשה הפחידה אותי, לא הסתדרתי עם סמכות ומשמעת, וכיוון שעוד לא אישרו לי לינה בבית החייל, המדריכים ביקשו מחיילים תל-אביבים לארח אותי. הגעתי לישון אצל אנשים שלא רצו אותי! הרגשתי דחויה ונורא לבד. בכיתי את חיי. אבל לא הייתי קורבן של מפקדות מתעללות", היא מבהירה, "הייתי ברע, הייתי קשה ולא נעימה. אז שללו ממני את הזכות להיות חלק מהלהקה ושמו אותי בהצגת יחיד, נסעתי לבסיסים בכל הארץ לבד, עם עצמי. עצוב לי שהשירות הצבאי שלי היה חוויה שלילית. אילו יכולתי לחזור בזמן הייתי עושה דברים אחרת".
4 צפייה בגלריה
מאי קורץ
מאי קורץ
בתפקיד הלנה בסדרה ''כראמל''
(צילום: מתוך ''כאן חינוכית'')
בגיל 20, "כראמל" היה ה"כן" הראשון שלה. "לא קראתי את הספרים של מאירה ברנע-גולדברג, אבל ידעתי שזה משהו תקופתי והרגשתי שבהלנה יש בה משהו נסיכותי ואפל. בדרך כלל לובשים לאודישן ג'ינס, בגד ניטרלי, אבל אזרתי אומץ ובאתי לאודישן בשמלת תחרה שחורה וארוכה. יצא שקלעתי בול. רועי שגב, שכתב וביים את הסדרה, אמר לי שברגע שראה את השמלה הוא הבין שהבנתי את הדמות".
רגע אחרי סוף העונה השלישית, קורץ כבר לא ממררת על שבע שנות הבצורת. להפך. "היום אני מבינה שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר. כיוון ש'כראמל' היא סדרה תקופתית, הבמאי חיפש לדמויות הצעירים רק שחקנים אנונימיים שלא מזוהים עם שום דמות אחרת. אילו עשיתי משהו אחר לא הייתי מתקבלת ל'כראמל'. זה רק מראה כמה הכל מדויק, כל דבר בזמנו וכל עכבה לטובה".
כבר בהקרנת הבכורה היא קלטה את עוצמת המהפך שהחתול הזה יחולל בחייה. "נכנסנו לאולם אנונימיים, יחד עם הקהל, ויצאנו ממנו כוכבים, 400 ילדים צורחים את השמות שלנו ומתחננים לסלפי. כמי שגדלה על 'האי' ו'השמינייה', אני מתרגשת לגלות שגם בעידן של סדרות טיקטוק יש מקום למשהו תקופתי, יותר איטי, בלי סלנג ובשפה גבוהה. הדור הצעיר צמא לזה. מתברר שאנחנו לא כאלה שטחיים כמו שחשבו עלינו".
דקה אחרי 7 באוקטובר כל צוות "כראמל" הטלוויזיוני (השונה לגמרי מצוות ההצגה, "זה עניין של זכויות") יצא לדרך. "במשך חודשיים נסענו בכל הארץ, לכל מקום שבו היו ילדים אוהבי 'כראמל'. ניצולים ופליטים ומפונים שפתאום נתקעים בבית מלון ומחפשים משהו שיחזיר אותם למציאות שאבדה. כשפגשתי את ילדי בארי הרגשתי שזו חובתי כאדם ששרד. בבת אחת הרגשתי שחלום חיי, לשחק, הוא גם סוג של שליחות. היה מקרה מסוים שטילטל אותי במיוחד. פירסמו ברשת שמשפחתו של החייל ראם בטיטו, שנהרג בשבת הארורה, מבקשת שמפורסמים יבואו לשבעה. חברה שלי, יעל אלקנה, ביקשה שאבוא איתה, וכדי להתחמק טענתי 'אני כוכבת ילדים, הם לא מכירים אותי'. בסוף הלכתי עם יעל, ואחותו של ראם, בת השמונה, זיהתה אותי והתרגשה והתלהבה. כשחזרתי הביתה מצאתי הודעה בפייסבוק. מישהו כתב לי על ילדה בשם אדל שאחיה נהרג בשבת השחורה, ושהחלום שלה הוא שהלנה מ'כראמל' תבוא לבקר אותה. הוא שלח לי את התמונה של אדל. זו הייתה הילדה שאצלה ביקרתי בשבעה. זה כל כך מלמעלה".
למפגש הזה היו השלכות נוספות. "כשדקלה, אמו של ראם, סיפרה לי כמה הוא עשה ותרם ונתן לעולם, הרגשתי נורא. מה אני עשיתי בחיים שלי? כלום, רק רציתי להיות שחקנית. הוא נתן והוא לא כאן, אני לא נתתי ואני חיה. זה לא הגיוני. אני לא מבינה את חוקי היקום. הדרך היחידה לחזור לעצמי הייתה באמצעות נתינה. במקביל, אני לומדת את שיטת העבודה של קייטי ביירון, שהכניסה הרבה רוגע לשגרה שלי, ואני רוצה להפיץ אותה בסדנאות".
4 צפייה בגלריה
רב"ט ראם מאיר בטיטו
רב"ט ראם מאיר בטיטו
ראם בטיטו ז''ל. ''הוא נתן והוא לא כאן. אני לא נתתי ואני חיה''
(צילום: דובר צה"ל)
גם ההתחלה שלה אצל יורם לוינשטיין לא הייתה פשוטה. "הייתי מאוד מוכשרת, כל התרגילים שלי היו מצוינים, אבל היה לי קשה עם המשמעת והייתי מה זה חוצפנית. יורם איים עליי שוב ושוב, 'לא מעניין אותי כמה את טובה, אני אעיף אותך אם לא תתנהגי כמו תלמידה' וידעתי שהוא עושה את זה מאהבה. אמרתי לו תודה מפני שידעתי שבאף מקום אחר לא ילמדו אותי משמעת וגבולות. אתה יכול להיות שחקן אלוהי, אבל אם אתה לא בן אדם שיודע להסתדר זה לא שווה כלום. זה שיעור גדול שאני חייבת לו. הוריי, שכבר השלימו עם הבחירה שלי ומגיעים לכל ההצגות, אומרים ליורם שהוא היחיד שעשה את מה שלא הם ולא צה"ל הצליחו לעשות".
ועכשיו, מבאר־שבע לאפגניסטן. "מלאכים מלוכלכים" הוא שמו של סרט אקשן אמריקאי שיעלה בקיץ הקרוב. ביים אותו מרטין קמפבל, במאי סרטי "ג'יימס בונד". על הסט היו אווה גרין, מריה בקלובה, רובי רוז, רונה לי שמעון וגם מאי קורץ. היא לוקחת נשימה ויורה: "הסרט הזה מזכיר באופן מקריפ את השבת השחורה. הוא מספר על פעילי דאעש שיום אחד מתפרצים לבית ספר של נערות אפגניות, רובן נרצחות והם לוקחים בשבי 50 נערות אמריקאיות ונערה אפגנית אחת ששמה באדיה. אמא שלה היא שרת החינוך ולכן היא קלף מיקוח".
איך התגלגלת לחיג'אב? "בדם ויזע, אין דרך אחרת. בקיץ שעבר, אחרי עוד תקופת יובש מעצבנת, קיבלתי אודישן. לסרט הוליוודי מחפשים שחקנית מהמידל איסט לדמות של נערה אפגנית בעלת מבטא אפגני. נקרעתי מצחוק. מה הסיכוי שלי להתאים לדרישות הדמות? אפס. אני ישראלית, חצי רוסייה, אין קשר. אבל כיוון שהבטחתי לעצמי לתת את המאה אחוז שלי בכל אודישן הלכתי למורה פרטית להיגוי אפגני ולמורה שיעבוד איתי על משחק באנגלית, שמתי חיג'אב, צבעתי את הגבות בשחור, קשרו לי את הידיים מאחורי הגב וככה צילמתי סצנה של חטופה. אחרי שבועיים, בצהרי יום שישי, זהר צילצלה, 'את באדיה!' יאאאא!!! לימים התברר שהמלהקת והבמאי ראו את האודישן שלי בנפרד ושלחו אותו זה לזה וכך הוחלט שאני האחת".
בסרט ההוליוודי "החטופות מוחזקות מתחת לאדמה, במערות עם כלובים. אנחנו שומעות את קולות המלחמה שמעלינו ואנחנו יודעות שתמורת שחרורנו דורשים שייח' גדול. אני, באדיה, הופכת למנהיגת החטופות, אני מרדנית ועקשנית ופעיל דאעש מתאהב בי ומכריח אותי להתחתן איתו. בחודש וחצי של השבי שלנו, במערה, אנחנו מלוכלכות, מלאות אבק, השומרים נועצים בנו מבטים מחפיצים, לא תמיד נותנים לנו אוכל. מפחיד אותי לחשוב שיש אנשים שבאמת עוברים את מה שעברתי כדמות בסרט. אני כל כך מקווה שהחטופים שלנו יחזרו הביתה".
4 צפייה בגלריה
מאי קורץ
מאי קורץ
''היה לי קשה עם המשמעת בלימודי משחק''
(צילום: טל שחר)
גם במהלך הצילומים היא הרגישה כמו סינדרלה ("קיבלתי קרוואן פרטי, והמפיק משה דיאמנט אימץ אותי כמו בת, זה כיף לדעת שיש מישהו שמאמין בך"), וכצפוי, לא בקלות היא התחברה מחדש למציאות שכוללת דירת חדר ליד "יורם" בשכונת התקווה ("ההורים עוזרים לי בשכר דירה") וקורקינט ("חוש הניווט שלי שואף לאפס ואני כל הזמן נופלת") וחוגי משחק. "אין יום שבו אני לא שואלת את עצמי 'מי שמך ללמד?' מצד שני", היא מנתחת לעומק, "יש ביקוש, זו פרנסה ואני לוקחת את הילדים בשיא הרצינות. בילדותי חוגי המשחק די זילזלו בנו. אני עושה להם תרגילים של שנה ג', ויש שיעורי בית ומטלות וגם משמעת וגבולות".
איך, לדעתך, "מלאכים מלוכלכים" יתקבל בישראל? "לכאורה אין לו שום קשר אלינו, זה סיפור שמתרחש כשארצות-הברית יוצאת מאפגניסטן, אבל אני מאמינה שאחרי 7 באוקטובר הוא לא היה מצטלם. יש בו סצנות שמזכירות מאוד את מה שקורה בעזה. יהיו כאלה שיגידו שהסרט מעלה את המודעות לחטיפת בני ערובה ומצד שני יהיו כאלה שיגידו שהוא טריגרי וקשה. אני אצטער אם יוחלט להקרין אותו בכל העולם חוץ מאשר בישראל".