במקום הראשון במצעד ההשפלות שחוותה בראשית דרכה מדורגת חנות ספרים פרטית במרכז. מאירה ברנע-גולדברג הגישה למוכרת עותק מספר הביכורים שלה, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", ואמרה לה בנימוס ובמבוכה: "אשמח אם תקראי, ואם תאהבי אולי תמליצי". מבלי להסתכל לה בעיניים ענתה המוכרת: "שימי אותו בשירותים, אולי מישהו ייקח אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
יש את זה ביותר מעליב?
"אין. אמרתי לעצמי, 'וואו, כנראה לא כולם מתרגשים כמוני מזה שיצא לי ספר' ועד היום החוויה הזאת צרובה אצלי כטראומה. לפעמים, כשאני נזכרת במה שעברתי בתחילת הדרך, אני באמת לא מבינה איך הצלחתי להמשיך. רוב החוויות שצברתי מאז היו טובות, הספרים שלי הפכו לרבי-מכר בזכות מוכרים שהקשיבו לי, קראו ולפעמים אפילו שלפו את הספר מתחתית הערימה, אבל את מה אנחנו זוכרים? את הרגעים הרעים. מצד שני, למי אין? לפני יותר מ-20 שנה הביאו את מיטב סופרי ישראל לחנות של צומת ספרים שניהלתי. ישבתי מול הסופר הכי מוכר והכי נמכר בישראל ומי שחלף על פניו שאל אותו, 'סליחה, איפה השירותים?' התביישתי בשביל הסופרים ובשביל עם ישראל ואמרתי לעצמי, 'גם לך זה יקרה, זה קורה לטובים ביותר'. עובדה".
בימים אלה, עשר שנים אחרי שהביאה לעולם את הספר הראשון בסדרת "כראמל", מגה-להיט בספרות הילדים והנוער (התשיעי בדרך), היא משיקה את הקומיקס השלישי ואת "גברת בלום לא רוצה כלום" שנמצא כבר בצמרת המכירות. את יום ההולדת העגול לחתול המפורסם היא חוגגת במסגרת "בית חולים לספרים", פסטיבל שבוע הספר למשפחות שייערך ב-20.6-17.6 בבית אבי חי בירושלים. היא גם תשתתף באירועי "ימים של ספרים" באשדוד.
סדרת הספרים שלה עובדה לסדרת טלוויזיה מצליחה מאוד ומלאת קסם של "כאן חינוכית" בבימויו של רועי שגב, וגם להצגת תיאטרון ולערימות של מרצ'נדייז. אבל גם כל אלה לא הופכים את ברנע-גולדברג (45) למרוצה. "פעם הייתי בקטע של 'אני חייבת להצליח'. כולם הסתלבטו עליי, 'הנה הסופרת שבאה לחנויות עם אוזניים של חתול ומחלקת לילדים שוקולד כדי ללקק להם, עכשיו כולנו ניאלץ ללקק'. אולי נפגעתי, ברור שנפגעתי, בכיתי, התמרמרתי. היום אני במסלול של מה יקרה אם מחר בבוקר זה ייגמר. ככה התחילו החרדות, שהפכו אותי לאדם מאוד אומלל. פקעת של דרמות וסטרס. לצערי, אני אף פעם לא נהנית מהדרך, רק מהתוצאה".
"לפני עשר שנים לא ידעתי שאפשר לבקש מאלוהים עוד בקשות, כמו טלוויזיה ותיאטרון וקולקציה של גולף קידס. מותר לי לשאוף להיות רולינג הישראלית? זה הגיוני?"
טישו? דלי?
"לא, אני לא מסכנה, אני סופרת מאוד מצליחה, יש לי קהל ילדים שהולך אחריי לכל מקום ועוטף אותי באהבה, ואני גם חמודה, מעניינת ובעלת ערך, למרות החמישה קילו שהעליתי במלחמה, ו-400 ילדים עומדים במשך שעתיים-שלוש בתור לחתימה שלי, ואף אחד לא ממצמץ כשבא ילד עם פטור מתור, ועדיין, הלחץ להוכיח את עצמי לא מרפה ממני. אני מניחה שזה בגלל שבהתחלה של 'כראמל' לא הייתה לי שום דוגמה ישראלית לג'יי-קיי רולינג, שגם מוכרת וגם נהנית משבחי הביקורת. עכשיו אני הדוגמה לאחרים. וזה קשה להיות סמל. אני מרגישה את העיניים על העורף וזה מאוד מלחיץ. אם אפול, אם היום יבואו שלושה ילדים ליום חתימות שלי בקניון ואני אמות מבפנים, כולם יצחקו וישמחו לאידי. אם הייתי נופלת בתחילת הדרך כולם היו אומרים 'בואי, נעזור לך לקום'. לשמר את ההצלחה זה הרבה יותר קשה מלהצליח".
רגע לפני שקרסה בתוך קצב החיים המטורף ("אני יוצאת מהבית בחמש בבוקר ובעשר בלילה חוזרת הביתה מורעבת") היא אימצה מנהג חדש. בימי שישי היא מתמסרת לתחזוקת הגוף והנפש. "טיפול פיזיותרפיה לידיים - לאצבעות, לשורש כף היד ולכתף, במיוחד ליד שמאל שאיתה אני חותמת. יש לי שטפי דם מרוב חתימות. בכל שבוע אני פוגשת אלפי ילדים וחותמת לכל אחד עם משפט אחר ומתעקשת לא להשתמש בחותמת. בילדותי הוריי עבדו מאוד קשה ולא יכלו להסיע אותי מפתח-תקווה לתל-אביב, שבה התרחשו אירועי שבוע הספר. רק אחרי גיל 40 ניגשתי לסופרים שאהבתי כילדה - את, גלילה רון-פדר ואורי פינק - ונזכרתי איך זה להיות ילדה שאוהבת סופרת. לילדים, אגב, לא אכפת לעמוד ולחכות בתור, ההורים הם אלה שנוגעים לי בכתף, 'סליחה, את יכולה להזדרז?' אבל אני מגשימה את החלומות שלי דרך הילדים האלה".
באיזה מובן?
"הלוואי שיכולתי לחזור לגיל שמונה, עשר, לפגוש את הסופרות האהובות עליי ולשאול אותן שאלות. חשבתי שסופר זה אלוהים וככה התייחסתי לסופרים שאהבתי ועד היום אני מתייחסת אליהם ככה. כשהייתי בת עשר נסעתי לירושלים כדי לפגוש את הסופר האהוב עליי בלי לספר להורים, פשוט נעלמתי. כשהגעתי לירושלים גיליתי שהאירוע בוטל ולא היה איך להודיע. חזרתי הביתה וקיבלתי עונש גדול: במשך שבועיים נאסר עליי לראות טלוויזיה ולצאת מהבית. לימים הוא הגיע לחנות הספרים שניהלתי והיה מתנשא, האיש הכי לא נחמד. הזיכרונות האלה גורמים לי להיות סופרת מאוד נגישה שמגיעה לכל מקום בארץ גם כשרע לי ואין מיקרופון ואין מזגן. בדרך כלל אני נוהגת לבד, למקומות מסוכנים אני מבקשת נהג עם רכב ממוגן אבנים, ובעשר בלילה אני כבר במיטה כדי שיהיו לי שבע שעות שינה".
בחזית כראמל הראשון המו"ל שלה הדפיס את הספרה 1, "למרות שלא ביקשתי, ובאותה הנשימה יורם רוז אמר לי, 'אין לך מה לכתוב את 2'. אז התחלתי לנדוד בין בתי ספר, חינם, ובכל עיר שאליה הגעתי הילדים הלכו לספריות ולחנויות. הראשון מכר יותר ממאה אלף. גם כל האחרים עברו את הזהב והפלטינה ומתקרבים לשם. לפני עשר שנים לא ידעתי שאפשר לבקש מאלוהים עוד בקשות, כמו טלוויזיה ותיאטרון וקולקציה של גולף קידס. מותר לי לשאוף להיות רולינג הישראלית? זה הגיוני? כשפגשתי את מירב שמואלי, סוכנת המסחור של מאיר שלו ודויד גרוסמן, היא אמרה לי, 'את רוצה להיות הארי פוטר? תני לי יד ונעשה את זה'. בישראל מתלהבים ממרצ'נדייז מחו"ל ומזלזלים בכאלה שמבוססים על דמות ישראלית. כשהבן שלי היה קטן קניתי לו מצעים של 'כספיון' ופיג'מה של 'מעשה בחמישה בלונים' וזה היה כל כל יפה ומתוק".
כמה מעליב אותך לשמוע בדיחה על תעשיית "כראמל"?
"אין לי זמן להתייחס לזה, אני הולכת עם הלב שלי ועם החלומות שלי ובעקבות האהבה של הילדים שמבקשים מרצ'נדייז שונים. תחפושות, למשל. על בובת כראמל אני עובדת כבר חמש שנים, עם מיטב האנשים, ועוד לא מצאנו את כראמל המושלם. בסוף תהיה, אל דאגה. אני משתדלת להתעלם מרעשי הרקע שמתעצמים ככל שאת מצליחה. את האמונה שלי בעצמי כבר קשה מאוד לערער. לפני שש שנים גיליתי מה הערך שלי ומה הספרים שלי עושים".
מה קרה לפני שש שנים?
"צירפתי לסדרה את ויש, שמבוססת על הבן שלי, אבישי (14) שהוא ילד על הרצף, ומאז, ילדים שלא יודעים לומר אוטיסט קוראים ואומרים לי, 'אני ויש'. מהרגע שהתחלתי להבין את הבן שלי ולכתוב את הדמות עליו ברור לי שגם אני על הרצף. החלטתי שבספטמבר, אחרי הלחץ של הקיץ, אגש לאבחון. 'כראמל' הוא הניצחון שלי בתור ילדה שדיברה נורא מהר בגלל בעיות שמיעה, רשמו אותה לבית ספר רחוק מהבית, לא היו לה חברים וכל המורים אמרו לה שלא ייצא ממנה שום דבר. אני בטוחה שאני על הרצף כי אני מזהה אצל אבישי המון דברים שקיימים אצלי, כמו חוסר הבנה בסיטואציות חברתיות, בעיות של ויסות חושי. אני הייתי שונה".
איך האבחון עשוי להשפיע על חייך?
"בשום צורה, בטח שלא אבקש משהו מהמדינה, אבל חשוב לי לעשות את זה רק בשביל לדעת מי אני ולסלוח לעצמי על דברים שהיה לי קשה להבין. בשנות ה-80 גדלו במערכת החינוך ילדים אומללים שאמרו להם 'יש לך בעיה? תתמודד!' ואף אחד לא חמל עליהם, ובגלל זה הפכנו להורים יותר מדי מגוננים. בעיניי זה מוזר שכל כך הרבה שנים אני עוזרת להורים של ילדים אוטיסטים, נלחמת על הזכויות שלהם, כותבת ומדברת ומרצה ומתווכת, ואפילו יש לי הרצאה מיוחדת על מה זה אוטיזם בכראמל, ורק עכשיו, לפתע פתאום, נפל לי האסימון - זה לא הגיוני שאני משהו אחר. זה לא שמשהו פגום בי אם אני אוטיסטית, אני פשוט אדע למה אצלי הכל רגשי והכל מוגבר, ולמה אצלי זה או שחור או לבן, או נבלים או טובים. אני יודעת שזה לא ככה ולקח לי המון זמן למצוא את האמצע שלי, ואחרי האבחון יהיה לי הרבה יותר קל להבין למה התנהגתי בצורה מסוימת ולמה גם היום, כשאני מתנהגת בסדר, אני לא כמו כולם".
כשהייתה בת 23, מוכרת ספרים בצומת, היא הכירה את חנן ברנע, "חתיך הורס שהתקבל לעבודה במשמרת ערב. כשהתחלנו לצאת לא הבנתי מה הוא מוצא בי, הרי אני כזאת דפוקה והוא כזה חכם ומגניב. כשהוא לחץ לי את היד החזרתי את טבעת האירוסים למי שהיה בן זוגי והודעתי לחנן שהוא יהיה בעלי. עד שהכרתי את חנן לא היה אף בחור שאהבתי באמת, אפילו זה שהייתי מאורסת לו לא עשה לי דפיקות לב. אחרי ארבע שנים הבנתי שחנן לא יציע, אז הצעתי לו נישואים".
באיזה שלב בחיים החלטתם שחנן יהפוך לעקר בית ולאבא במשרה מלאה?
"לא ניהלנו איזו שיחה דרמטית, החיים פשוט קרו. חנן, שעבד בבנק, אמר לי, 'את ממש אוהבת את העבודה שלך ואני חושב שהעתיד שלך הוא האהבה שלך, לכן אעזור לך בכל כדי שתצליחי. אני מוכן לחלק דואר ולהיות שומר בלילה כדי שתתפני לכתיבה'. בסופו של דבר הוא לא נאלץ לעבוד כמאבטח, הוא לקח על עצמו את הניהול שלי והוא עובד קשה מאוד מאחורי הקלעים. אני לא יודעת לכתוב חשבונית. ובנוסף לתמיכה הרגשית הוא מתפעל אותי. כשאני קמה בארבע וחצי לפנות בוקר אני מורידה את הרגליים לרצפה ומתחילה לצעוד בעולם שלי, ברחבי הטירה. הוא זה שמכניס לי סנדוויץ' לתיק ומכין לי ארוחת ערב מעולה ואחראי על אבישי, כולל הסעות לחוגים. ובשבתות אני מפצה את שניהם בפעילויות מהנות, הצגות, קונצרטים, מוזיאונים, יש הרבה דברים כיפיים שאנחנו עושים בשלישייה".
את מצטערת שיש לך רק ילד אחד?
"ממש לא, לא כל אישה מסוגלת להיות אמא למספר ילדים. אני מסוגלת לתת את כל מה שיש לי רק לילד אחד. נלחמתי הרבה כדי להיות אמא וזו המשפחה המושלמת שלי. אבישי אובחן כשהיה בן שנתיים וחצי, ומכרנו את הדירה שהייתה לנו כדי לממן טיפולים פרטיים. עכשיו, בזכות 'כראמל', קנינו דירה בפתח-תקווה, עם משכנתה, נא להירגע, ארבעה חדרים ובפעם הראשונה יהיה לי חדר עבודה, למרות שנראה לי שאמשיך לכתוב בסלון, עם הרעש והבלגן".
כמה זמן פנוי יש לך?
"אני לא רואה טלוויזיה, עם חברה אני נפגשת רק פעם בשנה והכי קשה זה שעכשיו, מרוב עומס, אין לי זמן להתחיל לכתוב את הסדרה החדשה שמתבשלת בראשי כבר חמש שנים. רק אני יודעת עד כמה זה שורף לי בלב. חמש שנים ועוד לא כתבתי אף מילה".
מה את יכולה לגלות לאומה על הסדרה החדשה?
"היא תתרחש בישראל, בעיר שהמצאתי, ותלך על הקו הדק שבין מציאות לדמיון. יקראו לה 'דדה ובן-בן כובשים (כמעט) את העולם'. אני זורקת שני ילדים לבית ספר שלא מתאים להם, ויש להם כלב שהם בטוחים שהוא גאון, אבל בינינו? בניגוד לכראמל הוא דביל".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.06.24
