שתף קטע נבחר

כדורסל בגשם, במגרש כורכר / עושה היסטוריה

רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר בשנות ה-50 וה-60 בהן משחקי הליגה בכדורסל התקיימו במגרשים פתוחים ובתנאים לא ספורטיביים במיוחד. מה קבוצה הייתה עושה כשנקלעה לפיגור גדול, איך הגיעו הדיווחים למערכות העיתונים ואיך קשורים לכל העניין דז'יגאן ושומאכר? געגועים לשנים התמימות של הענף

בהודעת ווטסאפ מלונדון שקיבלתי השבוע, כיוון אותי אלכס גלעדי בהתלהבות לכתבה הבאה במדור שלי. הוא הגדיר את הנושא: "החוויות שחווינו ששוות דורות של חיים". כן, לפני 50 שנה ויותר בילינו לילות שישי רבים יחד במגרשי הכדורסל הפתוחים ברחבי הארץ. אלכס, יעקב פתאל מעיתון דבר ואני הגענו לכל פינה בארץ, שם נערכו משחקי הליגה במגרשים שבחלקם ילדים בשכונה לא היו מוכנים לשחק היום.

 

עמירם שפירא (93), מנהל הפועל ת"א ונבחרות ישראל במשך עשרות שנים, נזכר בתנאים של אז: "עלינו לשחק אפילו במגרשים של משטח כורכר. זו הייתה תקופה של פחות פינוקים. האהבה לספורט ולמשחק ליוותה אותנו. כסף, משכורות שמנות, לא חלמנו שיהיו כאלה 60-50 שנה קדימה. לקח להוריי היקים כמה שנים טובות עד שהבינו כי בלילות שישי הבן שלהם לרוב רחוק מהבית, לא משתתף בארוחת שישי ובקידוש המסורתי של אבא אליהו. אמי הייתה מתפוצצת: 'לאן היום, לגבת, לניר-דוד, לבית אלפא? איפה בכלל המקומות האלה?'"

 

תנחום כהן מינץ
תנחום כהן מינץ

 

תיאטרון האבסורד

עבודת סיקור המשחקים לא כללה רק צפייה בהם. בסיום המשחקים מחוץ לעיר, הייתי מחפש משרד או מזכירות (בקיבוצים), מתקשר לשאר הכתבים שכיסו עבורנו את המשחקים ומקבל מהם דיווח. אם היה משחק באזור ת"א, הייתי רץ בסיומו לשכנה ברחוב הרצל בר"ג כדי להשיג את שאר הדיווחים. למה בביתה של השכנה? כי לפני 50 ו-60 שנה רק לבודדים היה מכשיר טלפון בבית. במה שהיה אז משרד התקשורת, סניף ר"ג, נעניתי כי אין להם קווים פנויים וזה יכול לקחת 20 שנה. סלולרי? הצחקתם אותי, אפילו טלוויזיה לא הייתה.

 

פעם נסעתי למשחק תחתית קובע בניר-דוד שבעמק, בין הקבוצה המקומית למכבי חיפה. יו"ר הקבוצה המארחת אליהו פז קיבל אותי יפה, ובסיום אף הציע לקחת אותי לטלפון הקרוב. מיהרתי ולא רציתי להתעכב, הבטחתי למשה לרר ז"ל, הבוס שלי דאז בעיתון, כי בסיום המשחק אצלצל אליו. אמרתי לעצמי שנעצור בכניסה לתחנה המרכזית בעפולה, שם הוצבו שלושה טלפונים ציבוריים. עצרתי ליד התאים המוארים - אבל שניים היו ריקים ממכשירים ובאחד הטלפון לא פעל. בינתיים בת"א, לרר היה עצבני כי באותו ליל שבת לא היה דיווח על התוצאות בחדשות של 23:00 בקול ישראל. בדרך לת"א ניסיתי לצלצל מתחנת הדלק בצומת אום אל-פאחם ואח"כ ממסעדה בחדרה, אבל ללרר, שכבר זעם מכעס בגלל שלא שמע ממני, לא הגעתי.

 

תנחום כהן מינץ וטל ברודי  (צילום: מכבי תל אביב) (צילום: מכבי תל אביב)
תנחום כהן מינץ וטל ברודי (צילום: מכבי תל אביב)
 

 

שלא תתבלבלו: במגרשים הפתוחים והמזעריים האלה נערכו גם משחקים בעיצומו של החורף, בימים הגשומים ביותר. כל מה שקרה סביב המשחקים האלה הוא בבחינת תיאטרון האבסורד. היחידים שהיו רשאים לדחות משחקים היו רכז הכדורסל של הפועל דאז, דב "בולק" פרוסק, ועמיתו במכבי אברהם פסח, וגם זה רק אם קיבלו דיווח מהשירות המטאורולוגי לפני ביום ובשעת המשחק יירד גשם. השניים היו חברים בוועדת הליגה, שהייתה קשורת לוועדת הכדורסל בהתאחדות לספורט ברחוב מזא"ה בת"א, ליד בית חולים הדסה שהיה ממוקם שם (איגוד הכדורסל העצמאי עוד לא היה קיים).

 

אבל גם כאן היה מעורב הרבה בלוף. קבוצות שידעו ששחקנים חיילים לא ישוחררו בסוף השבוע, השתמשו בכל השטיקים האפשריים כדי שהמשחק יידחה, ובשיא היריבות בין קבוצות מכבי והפועל, אחד האחראים היה דוחה משחק וחברו גמל לו. במקרה אחד הייתה קבוצה שהביאה אישור מהשירות המטאורולוגי לפיו לא יהיה ניתן לקיים את המשחק. פסח בדק את העניין לאחר מכן וגילה שמזג האוויר היה נוח, ואמר: "בהפועל מצליחים להוריד גם גשם".

 

היו שופטים שהיו מפסיקים משחק לכמה דקות כאשר הגשם החריף, אבל ממהרים לחדש אותו כאשר המשטח היה כולו מים ובוץ. השחקנים המסכנים התמודדו עם מה שיש, בעוד אנחנו העיתונאים היינו מכורבלים במעילים ומצוידים במטריות. באותה תקופה גם היה שופט אחד בלבד במשחק, וכמה קבוצות ניצלו זאת עם פטנט שהמציאו. כשהיו בפיגור גדול והמשחק ברח, הן היו דואגות להוציא את הפקקים מלוח החשמל. לא פעם ועדת הליגה המאוד לא אובייקטיבית הייתה פוסקת על משחק חוזר.

 

איגרוף וקומיקאים דוברי יידיש

זו הייתה חוויה מפוקפקת להידחף במגרשים הפתוחים של מכבי ת"א (ליד קולנוע אוריון) והפועל ת"א באוסישקין, אבל אלה שהגיעו לא היו מוכנים לוותר. ואפשר גם היה להפוך אותם לרב-שימושיים: במהלך אחד המשחקים במגרש הפחים של מכבי ת"א נערכה על גג סמוך תחרות איגרוף. איש האחזקה של מכבי ת"א, פטקה (אביו של המורה שלי לחינוך גופני שלי בגימנסיה בר"ג) הסתובב עם צרור של איזה 200 מפתחות, ובמהלך משחקים היה רץ ומבריח ילדים שהתפלחו פנימה בלי שרכשו כרטיסים. באוסישקין היו מופיעים מיד מוצ"ש הקומיקאים היידישאים דז'יגאן ושומאכר, ואחרי המשחקים היו כדורסלני הפועל מבלים עם כיבוד באולם הימייה הסמוך.

 

לשפירא יש מאגר בלתי נדלה של סיפורים, והוא שולף אותם אחד-אחד: "פעם שיחקנו במשמר העמק תחת מבול שוטף. השופט יצחק פיסטינר הפסיק בנקודה מסוימת את המשחק, אבל לפני שהתייבשנו כבר חידש אותו. חוץ מהאולם בגבעת ברנר ושני אולמות מצ'וקמקים בירושלים, כל יתר המשחקים התנהלו במגרשים פתוחים, ובקור ובגשמים היו שחקנים שעלו לשחק עם בגדי אימון. ביציאה למשחקי החוץ שלנו האוטובוס היה מחכה מסביבות 15:00 ליד אוסישקין. חלק מהשחקנים היו מגיעים על אופניים ומאחרים.

 

פעם זה לא היה ככה. היכל מנורה מבטחים (צילום: אורן אהרוני) (צילום: אורן אהרוני)
פעם זה לא היה ככה. היכל מנורה מבטחים(צילום: אורן אהרוני)

 

"במוקד היו כמובן הדרבים נגד מכבי, ואחרי אלה שניצחנו היינו הולכים לבלות במועדון לילה. הייתה אליפות אחת שהפסדנו בצורה אומללה. בטיפשות הסכמנו לשחק באולם ימק"א בבירה נגד מכבי ירושלים, במשחק שהעביר שופט מקומי, נציג הקבוצה המארחת, אחרי שהשופט הרשמי לא הגיע. השיפוט היה נוראי, ובהפסקה החליט המאמן שלנו ברוך שלאיין שיורדים מהמגרש. אחרי אין ספור דיונים בוועדת המשמעת ספגנו הפסד טכני 2:0. אם היינו מסיימים את המשחק הייתה ניתנת לנו נקודת ההפסד. במשחק שאחרי הפסדנו בדרבי ואיבדנו את האליפות".

 

יורם יחיאלי (83), שחקן ומאמן בהפועל חיפה, נזכר שלפני שהוא והקבוצה החלו לשחק במגרש הפועל, הציבו סלים מאחורי אחד השערים בתוספת יציע קטן באצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר: "2,000 איש היו ממלאים מדי שישי את המגרש הקטן שלנו. ברוב הקבוצות השחקנים למדו במוסדות גבוהים. איתי בטכניון היו תנחום כהן-מינץ, עזרי לובושיץ, דני הדר ואחרים. כל שחקני הקבוצות היו ישראלים, כאשר אהבת המשחק לנגד עיניהם. אפילו את הציוד קנינו בעצמנו. אני וחבריי שיחקנו למען המועדון, אבל לאט-לאט לאט הכדורסלנים התקלקלו".

 

הלל גלבוע (68), בעבר שחקן הנבחרת, הפועל משמר העמק, מגידו והפועל חיפה, מספר: "הפועל משמר העמק היית ההצגה הכי טובה בעמק בזכותם של עמוס לין, פוטו גורן, נח רם, יואש אזוב ודני הדר. שיחקנו בחינם, גם לא היו לנו דרישות. הייתי צריך להילחם כדי שהמפעל בקיבוץ יאפשר לי להתאמן. המשחקים נגד מכבי ת"א שנערכו בקיבוץ היו חוויה גדולה. תמיד הכנו להם לפני ואחרי המשחק קבלת פנים חמה והם היו גומלים לנו כשהיינו מגיעים לת"א".

 

בקיצור - קצת עקום, לא הכי מקצועני בעולם, אז למה אני מתגעגע? כי זה היה כדורסל אמיתי, כדורסל עם הרבה אהבה. האוהדים שמילאו את המגרשים בלילות שבת עשו זאת מתוך תשוקה גדולה למשחק.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום ארכיון
תנחום כהן מינץ
צילום ארכיון
מומלצים