שריקת הסיום ביום שישי בשבוע שעבר, שחתמה את המשחק שהבטיח את עלייתה של מכבי בני־ריינה לליגת העל בכדורגל, ניקזה לרגע אחד תחושות של אלפי תושבים. ביציעים, כנהוג ברגעי השיא באצטדיוני כדורגל, התפרץ הר הגעש האנושי. היו שם שאגות שמחה, היה מי שבכה מרוב אושר, והיו גם כאלה שפשוט לא הצליחו להוציא הגה ותפסו את הראש כלא מאמינים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
גם בעולם הספורט שתמיד מספק אמוציות, דרמות וסיפורים שגדולים הרבה יותר מקוטר הכדור הנבעט, הסיפור של מכבי בני־ריינה – מועצה מקומית שתושביה מקפידים עדיין לקרוא לה "הכפר" - לא דומה לשום דבר אחר, והמשחק הזה היה השיא של שש שנות מסע קסום וכמעט בלתי נתפס. מהיום הם במועדון העילית שנקרא ליגת העל בכדורגל, הם על המפה וכבר לא עוד מועצה זעירה שנדרש להוסיף "נו, ליד נצרת" כדי להמחיש את מיקומה. הקבוצה המקומית נאלצה לנדוד ולארח את משחקיה הביתיים בנוף־הגליל, פשוט כי האצטדיון בריינה קטן מדי ולא עומד בסטנדרט של הליגות הבכירות, אבל ברף המקל של חפלת ניצחון ענקית הוא עומד בהחלט – ועל כר הדשא שלו כולם רוקדים בלילה הזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שתי הבעות הפנים הכי נפוצות כאן הן שמחה ותדהמה. התחושה שהבלתי ייאמן קרה נוכחת בחגיגות, גם כשהזיקוקים בשמיים, על המוזיקה הזמר עיצאם עומר ("אין פה חגיגה בלעדיו. הוא מכפר עוזייר אבל בן בית בריינה", אומר סאמי הענק, שעוד נגיע אליו) ועל הדשא אבוקות ורימוני עשן, משתלבים בריקודים ובשירה של האוהדים, השחקנים ולמעשה כולם, מראש המועצה ועד המאמן, אדהם האדיה, שמחזיק בשתי ידיו ברימוני עשן בצהוב ובכחול, צבעי קבוצתו, ומתנתק לרגע מהתדמית הקשוחה לטובת שמחה טהורה ומשוחררת.
9 צפייה בגלריה
''הם לא פוליטיים ולא מושפעים מגורמים חיצוניים''. אוהדי מכבי בני ריינה
(צילום: גיל נחושתן)
לא רק מקומיים מריינה הגיעו לכאן. את תופעת הטבע הזו מלווים אוהדים רבים מהיישובים מסביב: נצרת, כפר כנא, איכסאל, משהד ועין מאהל, כולם מבקשים להיות חלק מההצלחה. כולם גאים בנציגה המפתיעה של החברה הערבית, שמגיעה מיישוב קטן – שאם כל תושביו יגיעו לאצטדיון בלומפילד, הם בקושי ימלאו שני שלישים ממנו – עם רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי ושחקנים מכל הדתות.
ריינה תצטרף לבני־סכנין כנציגה השנייה של החברה הערבית בליגת העל. הפועל כפר־קאסם, שלפני המחזור האחרון הייתה במקום השני שגם הוא מוביל לליגת העל, הייתה יכולה לרשום תקדים עם שלוש קבוצות ערביות בליגה הבכירה, אלא שהיא לא השכילה לנצח במשחק האחרון ומי שזכתה בכרטיס השני לליגת העל, לצד ריינה, היא סקציה נס־ציונה.
בדרך לריינה חולפים על פני מושב בלפוריה בעמק יזרעאל ונתקלים בשילוט לכיוון בית־שאן, שני היישובים הקטנים ביותר בישראל שזכו עד היום לנציגות בליגת העל, ועכשיו ריינה מצטרפת אליהם, וגם עוקפת אותם בסיבוב, אחרי שעלתה שלוש ליגות בתוך שלוש שנים – וקבעה עוד שיא ישראלי בדרך לתהילה. כ־5,000 תושבים, רבע מתושבי ריינה, הגיעו לחגיגות העלייה ביום שישי שעבר, היום שבו מכבי בני־ריינה הפכה להיות–כמו שטוען בצדק השלט שהכינו אוהדיה–"הסינדרלה של המדינה".
והיא חתיכת סינדרלה מוזרה, מכבי בני־ריינה. בניגוד לאחיות המרושעות מהסיפור המקורי, לריינה אין אפילו יריבה אחת אמיתית שיכולה לטעון ברצינות שהיא מתעבת אותה. כי איך אפשר לשנוא סיפור הצלחה שהגיע מהתחתית לפסגה כמו שמעולם לא נראה בישראל; היא גם לא פסיבית כמו סינדרלה מהאגדות וממש לא חיכתה לנסיך שיציל אותה, היא לקחה את גורלה בידה; ואם לסינדרלה היה אבא נאלם ואם חורגת מרושעת, הרי שבעיבוד הים־תיכוני הזה מדובר בסנסציה מבית תומך, עם בעלים מסור שהקפיד לטפח אותה, ולפני שנה וחצי צירף אליו צמד מנצח: המאמן אדהם האדיה והשחקן ריף מסיקה, שהפך מיד לסופרסטאר מקומי – והשילוש הזה נשא על כפיו את מכבי בני־ריינה כל הדרך לליגת העל.
"אני מאושר, זה מגיע אחרי השבוע הכי לחוץ שהיה לי בחיים", אומר מסיקה, המנהיג הבלתי מעורער. "עשינו את זה בסטייל", מוסיף המאמן האדיה, איש חינוך, מאמן מבריק ("רק אל תקרא לי, 'המאמן הערבי הכי טוב', כי זה מצמצם אותי") וכדורגלן עבר בעצמו, שבתור שחקן, היה הראשון שלבש גם את מדי נבחרת ישראל וגם את מדי נבחרת פלסטין. "נתקע יתד בליגת העל, אל תתפלא כשתראה שגם אנשי עסקים יהודים יתמכו בנו כלכלית בשנה הבאה", חותם הבעלים סעיד בסול, איש חזון שבשנת 2016 לקח קבוצה מפורקת בליגה ג' – החמישית והאחרונה בישראל – ובשנה הבאה הקבוצה שלו כבר תשחק בליגת העל.
הניצחון המכריע נגד הפועל אום אל־פחם, הגיע אחרי שבועות מותחים, שבהם נדמה היה להם שזה בורח מהידיים. מכבי בני־ריינה, עם אחד התקציבים הנמוכים בליגה השנייה, אמנם הובילה בעקביות את הטבלה אבל גם הצליחה לבעוט בצורה מרשימה בדלי, פעמיים ברצף ובתסריט זהה לחלוטין, ועיכבה את החגיגות של אוהדיה עד המחזור האחרון של הליגה. בשני משחקים עוקבים היא הפסידה 2:1 אחרי הדקה ה־90, להפועל פ"ת ולבני־יהודה.
בחודשיים האחרונים ליווינו את דמויות המפתח בקבוצה, ביקרנו ביישוב השקט שלא רגיל לתשומת הלב, ישבנו ביציע עם האוהדים ברגעי האושר וגם במפחי הנפש שבהם נראה היה שהחלום מתרחק, ופגשנו מקרוב את מי שאחראים להישג חסר תקדים בספורט הישראלי, מהרגעים שבהם הוא היה יבשה רחוקה שנגלית בלב ים ועד לדמעות האושר, כשהשיגו את מה שאיש לפניהם לא חלם להשיג.
כשפיגוע רודף פיגוע והמתיחות בין יהודים לערבים גואה, בריינה משתדלים לשמור על אידיאל לדו־קיום נגד כל האתגרים, ולהשלמת הסיפור מהאגדות גם מצליחים. "גם בתקופה הקשה הזו, שאני מייחל לרגע שהיא תיגמר, שבה אתה יושב בערב בסלון וקופץ לך משדר מיוחד, ואתה גמור מזה – עדיין, אצלנו, אתה לא תרגיש בקבוצה שום הבדל", אומר מסיקה.
"אלה אנשים שאני מבלה איתם יותר זמן מאשר עם אשתי", הוא אומר על הקשר החם בחדר ההלבשה. "החיבור הוא עד לרמת השפה בחדר ההלבשה, שמדברים בו בעברית כי השחקנים הערבים מבינים אבל היהודים לא יודעים ערבית. אני אלך איתך למקרה קיצון, שיכול לקרות מצב שבמחצית של משחק, עם כל האמוציות שכלולות בזה, אני אבקש משני שחקנים לא לדבר ביניהם בערבית. כי עדיין, אתה אומר, 'חבר'ה, תנו לי להבין על מה אתם מדברים. אולי אני יכול לעזור, אולי אתעצבן יחד איתכם – לא יודע, אבל תנו לי להבין אתכם'. משם נתקדם, וזה נכון גם לחיים".
בריינה לא חלמו שירשמו את ההישג חסר התקדים שעשתה קבוצת הכדורגל שעלתה מליגה ג', הליגה הנמוכה ביותר, לליגת העל, הליגה הבכירה ביותר, בתוך פחות מעשור. האמת, גם הבעלים סעיד בסול (43) לא האמין.
"תיכננתי כל עליית ליגה שעברנו, הכל עבד לפי הספר מליגה ג' ועד הליגה הלאומית, אבל עלייה לליגת העל? את זה לא דמיינתי", הוא מודה.
"אני לא צריך כלום מאף אחד, ואם בא לי – אני עושה טלפון, שולחים לי מזוודה עם בגדים ואני עולה על מטוס לאן שאני רוצה", הוא אומר בחיוך. "כשאתה מצליח, יש גם צרות עין. לא רציתי שיחשבו שהפעילות שלי בכדורגל היא כדי לעשות פוליטיקה מקומית. אז בניתי את בית חלומותיי בקריית טבעון, כדי לצאת מריינה. כשאתה לא גר שם, אתה לא יכול להיבחר לראשות המועצה. יותר טוב, אני בכדורגל מסיבה אחרת: אני פשוט אוהב את זה".
המשרדים של חברת הבנייה "בונה ריינה בע"מ", שבבעלות ובניהול האחים ארמונד וסעיד בסול, נמצאים די רחוק מריינה, בהוד־השרון.
בסול הוא איש עסקים מצליח, רהוט ומחושב, לבוש בצורה מוקפדת ומחויטת ומוציא תשובות מדודות. הכדורגל הישראלי הרגיל אותנו להרבה סוגים של בעלי קבוצות בליגת העל, חלקם סיפקו חומר למערכונים, חלקם סיפקו עבודה למערכות אכיפת החוק. בסול שייך לזן הנכחד של בעלים שמחוברים לאוהדים. "אני מקווה שזו לא כתבה רק עליי, כי אני לא צריך את הפרסום", הוא אומר בהצטנעות. אין לו רשתות חברתיות, לא תמצאו אותו בפייסבוק או באינסטגרם, והוא מעיד על עצמו שהוא לא אוהב את הרעש התקשורתי. יכול להיות, אבל הוא מתנהל מולו בצורה מרשימה יותר ממנוסים ממנו. ואם הוא סובל מזה, הוא כנראה מסתיר זאת היטב.
בסול שיחק לפני שני עשורים בהפועל ריינה כשהייתה בליגה א'. "בנוער הייתי חלוץ, ואז פעם בלם ופעם חלוץ", הוא אומר. כשהוקמה מכבי בני־ריינה ב־2005, קראו לו להיות חלק ממנה. שנה לאחר מכן התפרקה הקבוצה ונכנסה להקפאת פעילות. עשור לאחר מכן, ב־2016, הוא וחברו אשרף עתאמלה, שהיום משמש כמנהל הקבוצה, החליטו להקים מחדש את מכבי בני־ריינה כדי לספק לילדים מסגרת ולכל התושבים – גאוות יחידה.
כמה חזקה חמולת בסול בריינה? הנה תקציר: עדנאן אנור בסול כיהן כראש המועצה במשך שתי קדנציות. אחריו נבחר לתפקיד אחיו - ג'מיל בסול, שהבין את החשיבות בהשקעה בספורט וסייע לאחיינו, סעיד, בתקצוב מטעם המועצה למכבי בני־ריינה. עם הגב הכלכלי הזה, בתום שלוש עונות בליגה ב', בעונת 2019/20 מכבי בני־ריינה העפילה לליגה א'.
בסול אוחז בעט ברוב שלבי השיחה, וממהר להמחיש על הדף כל חישוב שהוא עשה בדרך לפסגה. 128 אלף שקל היו לטענתו תקציב הקבוצה ב־2016/17, בעונתה הראשונה, שהסתיימה בעלייה מיידית לליגה ב'. בסול הוא גם הראשון להבהיר שרוב הכסף לא הגיע מכיסו, אלא מתרומות שהצליח לגייס.
"בליגה א' ידעתי שצריך תקציב של מיליון שקל כדי להעמיד קבוצה טובה", הוא אומר וחוזר לדף והעט כדי למפות את מקורות ההכנסה. מאז שהקים את הקבוצה בליגה ג', החמישית והאחרונה, ועד שעלה איתה לליגה השנייה, הלאומית, סך התקציבים בחמש העונות לטענתו הסתכם ב־2.8 מיליון שקל. סכום צנוע מאוד, בכל קנה מידה, ביחס להצלחות שקטף. אלא שלמען ההגינות ראוי לומר, בליגות הנמוכות אין דרך אמיתית ומהימנה לוודא אילו סכומים כל קבוצה הוציאה.
"ובליגה הלאומית עשיתי את המתמטיקה שנקבל ממפעל הפיס והטוטו 2.6 מיליון שקל בערך, ואת השאר אצטרך להביא בדרכים אחרות". מהן הדרכים האחרות? תרומות שבסול הצליח לגייס מכל מי שנקרה בדרכו – מאנשי עסקים אמידים בחברה הערבית ועד לאחרון האוהדים השרופים של ארגון האולטראס שקם למכבי בני־ריינה. כולם נהנים מההצלחות, כולם משתתפים גם בהוצאות.
"בוא נגיד ככה, סעיד בסול לא השקיע מכיסו הרבה יותר כסף ממה שאני שמתי", אומר חודש לאחר מכן סאלם חמיס, האוהד הראשון להתייצב ביציע במשחק העונה החשוב בנס־ציונה בחודש שעבר. "אני תורם הרבה כסף. יש לי בניין בריינה עם כמה דירות, שסעיד שוכר ממני לטובת השחקנים הזרים של הקבוצה. אחד מהם הבאתי מכספי לקבוצה".
האוהד סאלם חמיס: "עזוב רגע את האפליה מצד המדינה כלפי החברה הערבית, יש בעיה לא פחות גדולה בתוך המגזר - אין לנו מספיק מנהיגים נקיי כפיים שבאים לעשות טוב. וכשיש קבוצה מצליחה, המבוגרים שמחים וכל משחק הופך למפגש חברתי. אם אחד מתוך מאה ילדים בריינה יצמח להיות כדורגלן, יש רווח גדול מזה?"
"סעיד לא פראייר", ממשיך חמיס, 42, שמכיר את בסול מגיל צעיר. "אין לו סנטימנטים בעסקים. מצד אחד הוא טייקון עם סטייל, מצד שני הוא יודע להיות ערס כשצריך, כדי להוציא את מה שהוא רוצה מאנשים. כשהוא יצטרך כסף לתקציב בליגת העל, הוא יארגן חפלות עם עשירי הכפר ויגרד שם שני מיליון שקל בקלות. תוסיף לזה תשעה מיליון שקל מזכויות שידור וההתאחדות לכדורגל, עוד שני מיליון שדוד שלו כראש המועצה יעביר לקבוצה, ותקבל תקציב סביר לליגת העל".
חמיס שייך למיעוט הנוצרי בריינה, שמהווה כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. אבל לא פחות חשוב מזה, הוא בעליה של השווארמה הכי מפורסמת בריינה, "באגט סאלם", שם מתכנס הפרלמנט של אוהדי הקבוצה לפני משחקי הבית שריינה מארחת באצטדיון גרין שבנוף־הגליל. בריינה אמנם הוקם אצטדיון חדש בעלות 15 מיליון שקל, אבל יש בו רק 500 מקומות והוא מותאם לליגה א', מהסיבה הפשוטה: איש לא תיאר לעצמו שיהיה צורך ביותר מזה.
"העסק היה מפוצץ היום, אבל השארתי את העובדים שם ובאתי, שעתיים נסיעה, כדי להיות עם הקבוצה כאן", אומר חמיס. "השחקן הזר שלנו בנג'מין קוקו כל הזמן בא אליי לאכול שווארמה ומתחנן שלא אגלה לסעיד. הוא אוכל הרבה, שיהיה בריא. אתה רואה את זה?" הוא מצביע על שחקן זר אחר, אייזק נורטי. "בן 19, סוס. תזכור מה אמרתי לך, עוד שנתיים סעיד מוכר אותו במיליון וחצי שקל".
כשהוא נשאל על ההשפעה של ההצלחה על ריינה כולה, חמיס מחייך מאוזן לאוזן. "סעיד עשה פה דבר גדול. עזוב רגע את האפליה מצד המדינה כלפי החברה הערבית, יש בעיה לא פחות גדולה בתוך המגזר – אין לנו מספיק מנהיגים נקיי כפיים, שבאים לעשות טוב. וכשיש קבוצה מצליחה, המבוגרים שמחים וכל משחק הופך למפגש חברתי, ולילדים יש מסגרת אחרי בית הספר. במקום להסתובב ברחוב, יש להם מחלקת ילדים ונוער שסעיד הקים. אם אחד מתוך מאה ילדים בריינה יצמח להיות כדורגלן, יש רווח גדול מזה?".
על הדשא בנס־ציונה - שאליו ריינה הגיעה מהמקום הראשון ופגשה את סגניתה, סקציה נס־ציונה - מנצח על הלהקה של ריינה במנהיגות אלגנטית, הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, ריף מסיקה. "הוא כוכב עצום, גדול על הליגה הזאת", אומר חמיס. כמאתיים אוהדים של ריינה הגיעו למשחק והם חילקו את הזמן בין שירה למסיקה לבין רפרטואר שלקוח כולו משירי האוהדים של מכבי תל־אביב ומכבי חיפה. המקוריות תגיע בהמשך, כרגע צריך שירים קליטים, ואם יש מהמוכן תוצרת קהלים שקבוצתם קיימת קצת יותר משש שנים – אז יאללה.
9 צפייה בגלריה
נציגות מרשימה לנשים וילדים ביציעים. אוהדים צעירים של מכבי בני ריינה
(צילום: אלעד גרשגורן)
קומץ אוהדים חד־ספרתי של נס־ציונה שר לעבר היציע של אוהדי ריינה "שיישרף לכם הכפר", ואלה בתגובה אצילית נמנעו במודע מהיגררות למחוזות הגזענות ורק ענו לנס־ציונה בשירת "תשתחוו". אנחנו ראשונים, אתם במקום השני, תנו כבוד. וכן, עוד שיר שנבזז בחן מהרפרטואר של אוהדי מכבי תל־אביב. כששחקנה של נס־ציונה, איסמעיל ריאן, התגרה בקהל של ריינה – הוא ספג מטח של קללות ממרחק קרוב. עד שהגיע מסיקה וצעק על הקהל שלו להפסיק. למסיקה יש פה מילה. האוהדים הקשיבו לו וחדלו מיד.
בתחילת חודש מרץ, ריינה ניצחה שלושה משחקים רצופים בהפרש של שער אחד. בכולם ריף מסיקה הבקיע גול, ועשה עוד צעד בדרך לתואר שחקן העונה. גם ברגע שכל העיניים נישאות אליו בנס־ציונה הוא העלה את ריינה ליתרון, לפני שהמארחת השוותה ל־1:1. בשלב הזה נשרק פנדל לריינה ומסיקה ניגש לבעוט. אלוהי הנאחס, יודע כל אוהד כדורגל, נוקם דרך הקארמה באוהד שמצלם פנדל של קבוצתו. מול עשרות אוהדים עם מצלמות שלופות, מסיקה הראה שגם זה לא עוצר אותו בדרך לשער ניצחון נוסף - והרים את היציע של ריינה לשמיים.
אחרי שריקת הסיום חגגו השחקנים, ההנהלה והצוות המקצועי על כר הדשא מול האוהדים שנסעו 130 קילומטר באמצע השבוע כדי לראות אותם. המאמן האדיה, מגיע לכל משחק עם אשתו סיהאם ושלושת ילדיהם. "ב־14 השנים שלנו יחד היא סבלה אותי ואיתי את כל הלחצים שיש בכדורגל, כשחקן ועכשיו כמאמן", הוא אומר. "אז עם כל הכבוד לעלייה – תהיה או לא תהיה – הבחירה בה תישאר הרגע הכי משמח וחשוב בחיים שלי". הסדרנים התעקשו למנוע מהאדיה להכניס את הילדים לכר הדשא לחגיגות הניצחון המאולתרות בסיום. "בחייך, תן לילדים שלי לשמוח איתי", הוא ביקש מאחד הסדרנים. "נו כבר, תנו להם, מה יש בזה?" לחצו אוהדים נוספים, עד שהסדרנים התרצו.
רק כיבוי הפרוז'קטורים חתם את החגיגות. במאבק הערים הקטנות, ניצחה קבוצה שלא רוצה שתקראו לה "שכונה בנצרת", את הקבוצה שלא רוצה שתקראו לה "שכונה בראשון־לציון". "הסנסציה עוברת דרך הסקציה", אומר חמיס בסוף המשחק, ומוכיח שבחיים שאחרי השווארמה, אם רק יבחר, מובטח לו מקום בעיתונות הספורט של ישראל כמחולל כותרות משובח.
יש מתנות מיוחדות, ויש את מוחמד בסול, בן דודו של יו"ר מכבי בני־ריינה סעיד בסול, שהבטיח מתנה לא שגרתית לשחקן המצטיין של הקבוצה השנה. לא כסף וגם לא נדל"ן, אלא סוס. כן, למשפחת בסול יש גם קטע עם סוסים, אבל נכון למועד כתיבת שורות אלה, ספק רב אם ריף מסיקה יפדה את המתנה וידהר עליה כל הדרך מריינה לביתו בהרצליה. מסלול שהוא עושה לפחות חמש פעמים בשבוע, הלוך־חזור.
מסיקה בן ה־32 הוא עוף מוזר בכדורגל, כזה שהתחיל לתכנן בקפידה את החיים שאחרי הפרישה כבר באמצע הקריירה. 20 שנות קריירה הן שאיפה שכדורגלן יכול להשיג בלי פציעות קשות בדרך, אבל לרוב זה נגמר קודם. כדי לא להיפגע מאכזריות הסוף כשהוא דופק בדלת, מסיקה כבר בנה את הפרק הבא בחייו. לפני ארבע שנים החל ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטה הפתוחה במקביל לכדורגל. זה לא היה חלום ילדות, זה לא היה חלום בכלל. הוא פשוט צפה בסרט שנקרא "רואה החשבון" עם אשתו, וזה הספיק. "הייתי בן 28 אז, ואתה מרגיש שלא עשית מספיק כסף מהכדורגל כדי לשבת רגל על רגל ב־40 השנים הבאות של החיים. זה נשמע מטורף, אבל מעולם לא חשבתי לכיוון הזה קודם. בתחילת ספטמבר ראינו סרט באיזה לילה על רואה חשבון. באותו חודש כבר התחלתי את התואר. תמיד אהבתי מספרים, יש לי ראש מתמטי, ואמרתי לעצמי, 'הנה, מצאתי לעצמי ג'וב אחרי הכדורגל'".
ערב לפני הצמד שלו במשחק העונה בנס־ציונה, הוא מספר ששתי סיבות גרמו לו להעדיף את ליגה א' על פני ליגת העל והקצפת של הכדורגל הישראלי, האחת היא מהטעם שבליגות הנמוכות יוכל להתפנות יותר ללימודים; הסיבה השנייה היא כסף. "השיקול היה כלכלי נטו", הוא אומר. "לא ראיתי את עצמי ממשיך בכדורגל אחרי הפרישה, אימון לא מגרה אותי. זה עולם של חוסר ודאות, עם רמת מאמנים נמוכה. אגב, תמיד מדברים על הבעיות של השחקן הישראלי, אף אחד לא מדבר על הבעיות של המאמן הישראלי. אין פה הרבה מאמנים טובים, ואלה שכן – אין להם מעמד. כשאתה מתחיל לשחק בגיל שבע־שמונה, בא לאמן אותך מישהו - שאני לא מאשים אותו, כן? - שמקבל 4,000 שקל בחודש. נותן לך כדור, ו'לכו תשחקו'".
בגיל 17 הוא עלה לקבוצת הבוגרים של מכבי נתניה, והיה בטוח שיגיע הכי רחוק – לקבוצות הצמרת בישראל ולנבחרת. "שיחקתי בגביע הטוטו נגד מכבי תל־אביב, אלי גוטמן היה המאמן שלי אז. הפסדנו להם 5:2, וגוטמן אמר בתקשורת, 'אני לא יכול לקחת כלום מהמשחק הזה, חוץ מהיכולת של ריף מסיקה'. ואמרתי לעצמי, 'יאללה, לזה חיכיתי כל החיים'".
אלא שמהר מאוד אלי גוטמן פוטר ממכבי נתניה, ולקבוצה הגיע מאמן חדש: ראובן עטר. היחסים איתו היו רחוקים ממזהירים, מסיקה התגלגל לליגה השנייה, חזר לליגת העל, שב ללאומית ובגיל 31 הוא הגיע לראשונה לליגה א', הליגה השלישית בטיבה. "אם הייתי רוצה להישאר בליגות העליונות הייתה לי אפשרות. בדיוק התחתנתי, עוד לא נולדו הבנות אבל צריך כסף לשכירות ואתה רוצה להתחיל את החיים שלך. ההצעות מהליגה הלאומית היו מעליבות. הייתי מחושב ובחרתי בהפועל אום אל־פחם. הייתה לי שם עונה מדהימה ועליתי חזרה ללאומית".
מסיקה גילה, למשל, שהוא צריך להביא איתו לאימונים מגבת, מכנסיים וגרביים מהבית, כי אין מי שיכבס. "זו הייתה כאפה, אבל הגעתי עם חיוך ועם אפס אגו", הוא אומר. "הייתי מכבס בבית כי לא היה אפסנאי, ובאימונים יש עשרה כדורים במקום 30, וגם העשרה הם כדורים מאולתרים ששונים זה מזה. אתה מבין שזה מה יש, ועם זה צריך לעלות ליגה"
בינואר בעונה שעברה, סעיד בסול קרא כתבה שהפועל חדרה שיחררה את ריף מסיקה. בשש בבוקר סימס בסול לעידו קרן, סוכנו של מסיקה, וכתב "תביא לי אותו". קרן ענה, "נראה לך ששחקן ברמת ליגת העל יבוא לריינה בליגה א'?" בסול התעקש והצדדים נפגשו. בתוך שעה תנאי החוזה של מסיקה בריינה נסגרו.
הפער בין התנאים שהכיר בליגת העל לבין אלה שפגש בעונה שעברה במכבי בני־ריינה, ששיחקה אז בליגה א', היה גדול מאוד. מסיקה גילה, למשל, שהוא צריך להביא איתו לאימונים מגבת, מכנסיים וגרביים מהבית, כי אין מי שיכבס. "זו הייתה כאפה, אבל הגעתי עם חיוך ועם אפס אגו", הוא אומר. "הייתי מכבס בבית כי לא היה אפסנאי, ובאימונים יש עשרה כדורים במקום 30, וגם העשרה הם כדורים מאולתרים ששונים אחד מהשני. אתה מבין שזה מה יש, ועם זה צריך לעלות ליגה".
והוא באמת האמין. לראיה, מסיקה אמר לבסול שהוא לא מעוניין במענק כספי על הישגים במסגרת גביע המדינה או בליגה, למעט אחד: מענק עלייה לליגה הלאומית. וזה בדיוק מה שקרה, ואז גם התנאים שודרגו. "השנה, כשהתחלנו בליגה הלאומית, עברנו לקומפלקס אימונים מפואר בריינה, עם אפסנאי ותנאים טובים. משהו טוב קורה פה".
העלייה לליגה הלאומית בעונה שעברה, ולליגת העל העונה, התאפשרה בזכות צלע משמעותית לא פחות מבסול וממסיקה: המאמן אדהם האדיה, שהביא את מסיקה לקבוצה זמן קצר אחרי שחתם בה. גם ברגעים הקשים של ריינה בעונה החולפת, והיא ידעה רצף של שמונה משחקים עם ניצחון בודד, האדיה לא גילגל אשמה לשחקניו ולא הטיח בהם טענות. "אדהם הוא חבר של השחקנים שבא באפס דיסטנס – אבל כולם מכבדים אותו, כמו שלא ראיתי כלפי שום מאמן אחר ששיחקתי תחתיו", אומר מסיקה. "הוא כינס אותנו בתקופה הקשה שעברנו באמצע העונה, ואמר 'ריף, קום, דבר. מה יש לך להגיד? איך לדעתך אנחנו יוצאים מזה ומה צריך לעשות?' הוא לא בא לתת לנו בראש ולהגיד שזה אפס, וההוא זבל, ואת כולכם אני אשלח הביתה בחלון ההעברות של חודש ינואר. 180 מעלות משם".
האדיה מדבר עם השחקנים שלו במבט. ויש לו כמה סוגים של מבטים. הוא הראשון שמרים שחקן שביצע טעות חמורה במשחק, אבל ירתח על אחד מחניכיו אם רק יעז לצעוק על חבר לקבוצה. השחקנים של ריינה הרגישו זאת, ואחרי האסיפה הזו הם חזרו לנצח – ומשם כבר אי־אפשר היה לעצור אותם עד להשלמת העלייה לליגת העל. "שיחקנו בשביל אדהם", אומר מסיקה. "ידענו שאם לא ננצח, הוא עלול חלילה לשלם על זה במשרה שלו וללכת הביתה".
"חכה פה, תכף סאמי הענק יבוא אליך", אומר עובד ב"באגט סאלם". בין הכינוי המאיים לאישיות המתוקה שנכנסה למסעדה כמה דקות לאחר מכן, אין טיפת קשר. סאמי איוב – שעובד אצל סאלם חמיס בשווארמה – מגיע מפגישה עם האולטראס, ארגון האוהדים של ריינה.
לשווארמה נכנס גם עדאן, חברו של סאמי לאולטראס שמספר על הדיונים הסוערים בקבוצת הווטסאפ של האוהדים. "יש בה 180 איש, פה זה רק השרופים", הוא ממתיק סוד. "ההצלחה שלנו סוחפת את כל האזור, יש לי חמישה חברים מנצרת שבאים למשחקים של ריינה, עשינו פה משהו גדול שמושך אליו גם כאלה שלא התעניינו בכדורגל".
סאמי הענק מהנהן, ושניהם מסכימים שהתענוג הגדול ביותר יהיה לנצח את בית"ר ירושלים בשנה הבאה, כשלראשונה שתי הקבוצות ישחקו יחד בליגת העל. אבל הסיבה היא לא שנאה כלפי בית"ר ותפיסותיה, אלא נקמה ספורטיבית בהחלט על הפסד במפגש בין הקבוצות בגביע המדינה, לפני כשנתיים. "לא מעניין אותנו פוליטיקה, זה ספורט – ואנחנו רוצים להחזיר להם בניצחון מתוק", מסכם עדאן.
לעדאן יש גאוות יחידה, לא רק בקבוצה שלו, אלא כלפי היישוב שבו גדל. כלומר הכפר. היהודים אולי גילו את ריינה בגלל הספורט, אבל בחברה הערבית היא מצרך מבוקש כבר שנים. "הרבה ערבים רוצים לעבור לגור בריינה", הוא אומר. "יש לנו שם טוב. אין פה פשע, יש אנשים משכילים ואמידים, יש פה כמה קבלנים גדולים שאחד מהם זה כמובן סעיד בסול, אז רוב התושבים עובדים בבניין. לא בגלל שאני גר פה, תשאל בחוץ על ריינה יגידו לך אותו דבר".
9 צפייה בגלריה
''כנוצרי בכפר מוסלמי, מעולם לא הרגשתי פה שונה''. סאמי איוב שמכונה ''סאמי הענק''
(צילום: שרון צור)
סאמי מספר על מרקם החיים שלא השתנה גם אחרי מבצע שומר החומות. "לא הרגשנו שום מתיחות, גם בנוף־הגליל יגידו לך את זה", הוא אומר. "היחסים בין כל הדתות מעולים בריינה. אני נוצרי, רוב הכפר מוסלמי, ובחיים לא הרגשתי פה שונה. את הדו־קיום אפשר לראות אצלנו ביציע, וגם בדרך אליו: נסענו כמה מאות אוהדים למשחק בנס־ציונה, ואז הגיעה שעת יציאת צום הרמדאן. פתחנו שולחן בחניון של האצטדיון ואכלנו יחד כדי לכבד את המוסלמים", הוא אומר, ובמקביל מציג בטלפון סרטון של הפיכת סיר המקלובה על שולחן מאולתר.
החיים המשותפים שאוהדי ריינה מבקשים להציג, מגובים על ידי הנהלת הקבוצה, שבסוף חודש מרץ הוציאה הודעה בעקבות הפיגועים בבאר־שבע, בחדרה ובבני־ברק. "בני־ריינה מגנה בחריפות את הפשע הנתעב בימים האחרונים, שלא מייצג את החברה הערבית בישראל", נכתב בה. "קוראים לכל האזרחים הערבים והיהודים לנהוג באיפוק ולהמשיך בחיים משותפים – מוסלמים, יהודים, נוצרים ודרוזים – ולשמור על ערכי שלום וסובלנות, ביחד נמשיך לחיות וביחד ננצח. הקיצונים הם קומץ קטן שלא מייצג אותנו, המאמינים בדו־קיום, ואנחנו כשאנשי ספורט צריכים לקום ולהגיד זאת".
המאמן אדהם האדיה: "הכי קל לי לצאת הגיבור של החברה הערבית, בתקופה שבה מסתכלים עליי, כי מה שאני אגיד יהיה קדוש. אבל להגיד 'גזענות' על החלטות שיפוט? אני לא שם, לא אוהב את זה"
"אנחנו תמיד הראשונים לגנות אירועים שליליים שקשורים באלימות", אומר המאמן האדיה. הוא כוכב בחברה הערבית, יליד נצרת ושחקן עבר אגדי של קבוצת אחי נצרת. היה מנהיג על הדשא וכעת הוא מנהיג על הקווים, וגאה בחבר'ה שיושבים ביציעים. "האולטראס שלנו הם מודל לחיקוי", הוא אומר. "הם לא פוליטיים ולא נותנים לשום גורם חיצוני שישפיע עליהם. לא נכנסים לזה ולא מתבטאים במה שלא קשור בספורט".
האדיה הוא בעל תואר בחינוך ואת הערכים שבהם הוא מאמין הוא אומר בצורה כנה ומרשימה. "נגיד, אלה שמתפללים באל־אקצא", הוא אומר. "יש בהם כאלה שהולכים להתפלל ויש כאלה שבאים לעשות בלגן. כמו שהעם היהודי רוצה שלום, אבל חיים בתוכו גם כאלה שמסיתים. אבל מכאן ועד להגיד, 'יהודים לא טובים' או 'מוסלמים לא טובים' זה טיפשות. בכל חברה יש טוב ולא טוב, אפילו בכל משפחה.
"אתה רוצה להרוויח אותנו, החברה הערבית, על אמת?" הוא ממשיך. "בוא, תן לנו את המשאבים, המתקנים, התקציבים; תן לנו את האפשרויות – ותראה איך אנחנו משתלבים. המדינה הזניחה אותנו, לא יודע להגיד לך אם בכוונה או לא, אבל החברה הערבית הוזנחה. מגיע לנו יותר ואז המדינה רק תרוויח".
מצד אחד האדיה מדבר על הזנחה, מצד שני – הוא מסרב בתוקף להתקרבן, גם כאזרח ערבי וגם כמאמן, שלפעמים סובל מטעויות שיפוט, כמו במשחק נגד הפועל פ"ת, שגם אחריו סירב להתלונן ולרמוז לאפליה. "הייתה לשופט טעות הזויה", הוא אומר. "אבל אי־אפשר להגיד בגלל זה שהוא גזען. היה משחק בקצב גבוה והוא בן אדם שעשה טעות. הדיבורים האלה זה לא מה שיעלה אותך ליגה, לא מאמין בזה".
9 צפייה בגלריה
''תלונות על גזענות לא מעלות אותך ליגה''. אדהם האדיה מונף לשמיים על ידי שחקניו
(צילום: גיל נחושתן)
הוא מודע למעמדו החדש, ככוכב בחברה הערבית והמאמן הטוב ביותר שצמח ממנה בדור האחרון. אבל בחוכמתו הוא גם יודע להימנע ממוקשים שאחרים היו דורכים עליהם. "הכי קל לי לצאת הגיבור של החברה הערבית, בתקופה שבה מסתכלים עליי, כי מה שאני אגיד יהיה קדוש. אבל להגיד 'גזענות' על החלטות שיפוט? אני לא שם, לא אוהב את זה".
האדיה מצהיר שהוא "אוהב להיות אחד המאמנים הטובים בישראל, לא במגזר".
את הנבחרת היית רוצה לאמן בעתיד?
"בטח. אם בעתיד יחשבו שמגיע לי, אני אשמח מאוד".
עד שהקריאה לתפקיד המאמן הלאומי תגיע, האדיה מתגאה בצדק במרקם הקבוצתי שיצר בקבוצה המגוונת שלו. "בתחילת העונה אמרתי לאשתי, 'הולך להיות משהו גדול השנה'. ההנהלה והחברים שלי לא האמינו בהתחלה, השחקנים כן. מאמן מזהה כשיש לו גרעין שאפשר לצאת איתו למלחמה".
מקצועית, האדיה הפך את ריינה לקבוצת ההגנה הטובה ביותר בליגה הלאומית, ועדיין לכזו שמשחקת כדורגל מודרני ויפה לעין. "זה לא היה קל בהתחלה להביא שחקנים למקום שאף אחד לא מכיר", הוא אומר. "זה אמנם כפר עם הרבה כסף, והרוב פה חיים טוב, זה לא – סליחה שאני אומר – ג'סר א־זרקא או פורדיס. אבל עדיין, מי ידע מי זו ריינה? ואז צריך לחבר שלושה זרים, שישה־שבעה יהודים וכמות דומה של ערבים – יחד, עם חיבור שחזק יותר מהכדורגל. לפעמים אתה מצליח מקצועית ולפעמים לא, אבל הפעם 'נדבק' לנו. אני שמח שהשחקנים מרגישים בבית, זה הדבר הכי חשוב".
בכל מה שקשור לנציגות של נשים וילדים ביציע, הקבוצות הגדולות בישראל יכולות ללמוד משהו ממכבי בני־ריינה. כמות האוהדים גדלה ממשחק למשחק – עד לשיא במחזור האחרון, נגד הפועל אום אל־פחם, שאליו הגיעו כ־3,500 אוהדים – אבל בכולם הייתה נוכחות מרשימה של משפחות, ולא רק גוש עידוד שמורכב כולו מגברים. קבוצה שמייצגת קהילה, ומקבלת ביציעים קהילה שבאה לתמוך בקבוצה שלה. או בשתי מילים: תרבות כדורגל.
"מכרתי אלף כרטיסים", מספר חמיס, האיש והשווארמה. "פתחתי עמדה אצלי במסעדה, תוך יומיים העפנו הכל", הוא מתמוגג. בכניסה לאצטדיון, אחד ממנהיגי האולטראס, עלאא טאטור, מתווכח עם שוטר שמונע מהאוהדים להכניס מוט שאליו מחובר דגל בצבעי הקבוצה. הוא מתחייב בפני אנשי האבטחה שהמטרה היא נטו עידוד, שהקהל לא אלים ושאפשר להיות רגועים. ברגע שספק אם עזר לו לקדם את המטרה, הוא אומר לשוטר בחיוך, "נשמה, אם היינו רוצים להכניס חזיזים גם השב"כ לא היה מונע את זה". השוטר לא השתכנע.
ואם השם טאטור מצלצל מוכר, זה בגלל המשוררת דארין טאטור, שהורשעה בהסתה נגד חיילי צה"ל וגם ריצתה מאסר בפועל. עד לפני כמה חודשים, היא הייתה השם הכי מוכר שיצא מריינה. תמיכה בה כמעט שאי־אפשר למצוא כאן, תושבי הכפר חשים נבוכים כשהשם שלה עולה. ייתכן שזו מבוכה אותנטית ואולי יש דברים שלא כולם מרגישים בנוח לומר בקול רם. "מי זו בכלל? אני לא מכיר אותה", אומר הבעלים בסול. "הגעתי לספורט כדי להתרחק מהשטויות שמסביב, היום היא בטח כבר לא הדמות הכי מוכרת שיצאה מריינה".
בינתיים הקהל משחיז את שירי העידוד והם אמנם לא רבים, אבל כל אחד מהם הגיע כדי לצאת מכאן צרוד. וכן, רוב שירי העידוד של מכבי בני־ריינה, כמו גם הכיתובים על חולצות האוהדים ובשלטים, הם בעברית. "אנחנו רוצים שגם השחקנים היהודים יבינו, אחרת מה עשינו בזה?" אומר טארק עתאמלה, אוהד ושחקן עבר חובבני בהפועל ריינה, שמתענג על הימים שבהם חגג עלייה לליגה א'. על היום שבו קבוצה מריינה תחגוג עלייה לליגה של הגדולים באמת, היה בעיניו יומרני מדי אפילו לחלום.
ריינה הגיעה למחזור האחרון במקום הראשון, כשאפילו תוצאת תיקו מבטיחה לה את העלייה היוקרתית. ביציע מדברים האוהדים על האפשרות שאום אל־פחם "לא תתאמץ", בשם האחווה המגזרית, ותסייע לריינה להעפיל לליגה הבכירה. "אני לא מאמין שזה יקרה", אומר גורם במועדון לפני תחילת המשחק. "אבל אתה יודע מה? תפאדל, שימכרו לנו את המשחק. פשוט לא נראה לי שמול העיניים של כל המדינה מישהו יעז לעשות משהו לא חוקי ולמכור משחק". פראח, אוהד בן 52 שגדל בריינה והיום חי בנוף־הגליל, מציע זווית משלו: "בוא נגיד שאום אל־פחם מכרו את המשחק, מי אמר שהם מכרו אותו לנו ולא לקבוצה אחרת? אולי בנס־ציונה שילמו להם והם יבואו להתאמץ יותר מהרגיל נגדנו".
מבלי לחשוד בכשרים, אום אל־פחם לא היוותה יריב אמיתי לריינה, שחגגה על המגרש וביציעים, ניצחה 0:2 והעפילה לליגת העל לראשונה בתולדותיה, נגד כל הסיכויים, ההימורים והתחזיות. "התחושה מדהימה, אין אושר כזה. היינו בדריכות כל השבוע, ידענו שהכל ברגליים שלנו ושלא נהרוס את מה שבנינו במשך עונה שלמה", אומר מסיקה אחרי המשחק. מכאן הוא ממשיך כמו כל הקבוצה לחפלה, שבה במשך יותר משעה הוא לא יצליח ללכת, ולא בגלל כאבי מאמץ מהמשחק אלא בגלל שהוא יבלה בעיקר על כתפיים של אוהדים.
שלושה ימים חולפים, ובסול מספר שהתחיל לעכל את הסנסציה. "הבוקר דיברתי עם מסיקה לראשונה מאז החגיגות, אמרתי לו שזה לא משהו שמצליחים להבין בתוך יומיים־שלושה. כנראה אנחנו צריכים לשחק כמה משחקים נגד מכבי תל־אביב, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים בשנה הבאה, כדי להבין איזה דבר גדול עשינו כאן".
השנה התקציב של הקבוצה היה פחות מחמישה מיליון שקל, אבל בליגת העל תקציב המינימום הוא תשעה מיליון שקל.
"שאלתי כמה בעלי קבוצות מליגת העל, אמרו לי, 'סעיד, כדי לשרוד בליגה אתה צריך תקציב של לפחות 11־13 מיליון שקל. אם הייתי חושב שזה בשמיים, לא הייתי עושה הכל כדי לעלות ליגה. קיבלתי ברכת הדרך מהרבה אנשי עסקים במגזר הערבי וגם מיהודים שיתמכו בנו בשנה הבאה. המטרה שלנו היא להראות לכולם שאנחנו יכולים להקים קבוצה חזקה שראויה לליגת העל. קודם כל ארצה לסגור הארכת חוזה עם מסיקה".
"גם אם יש הצעות אחרות, הדבר הראשון שאעשה זה לשבת עם סעיד על העונה הבאה", אומר מסיקה, שסיים את העונה כשחקן המצטיין של הליגה הלאומית, עם 14 שערים ושבעה בישולים. "מצוין לי בריינה, אז אם נסתדר – אשמח להישאר. אם לא, אז אתן לו שלוש נשיקות, כמקובל במגזר, וניפרד כידידים".
לעניין חשוב יותר, את הנסיעות הבאות לריינה מהרצליה תעשה על סוס?
"איפה, בסוף אפילו סוס פוני לא הביאו לי".
