מאז נסגר אתר החרמון בצו אלוף ב-7 באוקטובר 2023, מסתובבת מיקי ענבר, סמנכ"לית השיווק ודוברת האתר, בשבילים של נווה אטי"ב וסופרת את הדקות לקראת פתיחתו מחדש. כבר 32 שנה שענבר, ילידת קריית-שמונה, מתגוררת בנווה אטי"ב. בעלה הוא אלפיניסט במילואים, ובין היתר היא גם בעלת צימר שלקוחותיו האחרונים היו חיילים, שלא בדיוק יצאו לחופשה.
השלג עבור משפחת ענבר הוא לא רק משקע, הוא דרך חיים והפרנסה שלה ושל 31 משפחות נוספות שייסדו את היישוב ב-1972. במקור, האתר היה שייך לכל משקי רמת הגולן, אך עם הזמן כולם, פרט לנווה אטי"ב, הגיעו למסקנה ששלג בישראל הוא לא מקצוע. "אנחנו המושב היחיד שהתעקש להמשיך ולהחזיק את האתר בציפורניים", מספרת ענבר. "כל ההכנסות וההוצאות הן על בעלי המניות. בשנה שאין שלג, יש רק הוצאות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אבל לפעמים, כמו בשנה הזאת, גם כשיש שלג יש רק הוצאות. נציגי מס רכוש אולי יגיעו יום אחד לבדוק את הנזקים בשני הרכבלים, שספגו פגיעות ישירות במלחמה וכדי לתקן אותם צריך להביא צוותים טכניים מחו"ל. 400 העובדים הרגילים של האתר הצטמצמו ביותר מ-90 אחוזים לצורכי תחזוקה מינימלית. מי מפעיל את החרמון בימינו? הטבע.
"אנחנו מברכים על כך שחזרנו לשמוע ציוץ ציפורים ולא הפגזות; מצד שני אנחנו עם עין פקוחה ומאוד ריאלית לגבי מה שקורה מצפון", אומרת ענבר על החיים ביישוב שלא פונה. "כל תרחיש אפשרי. אם הכל יהיה בסדר, אנשים ירצו לבוא ולטייל. אבל גם עכשיו, כשפתחו את כל השמורות ובתקשורת מציירים מציאות שלפיה הצפון חזר, התיירות בצפון הגולן לא התרוממה. עסק תיירותי גדול באזור לא יכול להרשות לעצמו לפתוח את מרכז המבקרים, כי אין לו תנועה שמצדיקה גיוס עובדים.
"יש אנשים שנלחמו בשיניים לעבוד גם במהלך המלחמה, אבל השגשוג שאנחנו מצפים לו לא קורה עדיין. הצפון זקוק לשיקום בכל הרמות. לא כל הבעיות ייעלמו עם פתיחת החרמון. הדרישה שלנו היא לחזור לשפיות. פתיחה של החרמון היא סמל, מצד שני אסור לחשוב שסמליות מספיקה. צריך להמשיך ולטפל. תנו לנו פור, צריך לתת את הפוקוס על הצפון, על הגולן. במשך שנים זה היה הגבול הכי שקט, אבל אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים, זו לא שווייץ".
ההשוואה למדינה האירופית מתאימה ממש. חלק מהבתים והצימרים של נווה אטי"ב, היישוב השלישי הכי צפוני בישראל, בנויים בסגנון שמדמה כפר למרגלות האלפים. זה אחד מסודות קסמו. כמו ההר עצמו, שמספק חוויה מושלגת למדינה מיוזעת במזרח התיכון, כך גם נווה אטי"ב הוא מצד אחד עברי, ומצד שני חו"לי לגמרי. בשעת בוקר חמים יחסית לעונה, אל מול מטעי התפוחים ולא הרחק משדות המוקשים, אפשר לעצום עיניים ולדמיין שמדובר במונטְרֶה פינת בוקעאתא. למרבה הצער, ובהיעדר מטיילים שטרם התרגלו לרעיון ההסדרה בצפון, זה נדמה יותר מכל לכפר דרדסים שיצא משליטה.
פסגתו המושלגת של החרמון, שהכניסה לכביש המוביל אליו מחייבת חציית שער נעול שבסמוך לו שני חיילים, חולשת מעל. אלו זמנים מוזרים, כשבני אדם סוגרים הר. מי שחשב שלא כל כך נעים לראות גן סגור, עוד לא פגש הר סגור – הוא הרי לעד ישנו, ואין מלחמה שתזיז אותו אפילו במילימטר, אך עתה הוא אינו. שם הרי גולן, הושט היד וגע בם, אם רק אפשר היה. מתי ייפתח החרמון? תלוי את מי שואלים. אם את ענבר – אז אתמול. אם את הצבא – אז אולי ב-1 במרץ, נראה. קודם כל נבדוק מה קורה עם לבנון לאחר פקיעת הסכם הפסקת האש הנוכחי.
החורף, ייאמר לזכותו – אם הוא בכלל מודע לעניין – התאמץ שלא להוציא עיניים. הוא לא עושה טיזינג. הרי הוא היה יכול לעטוף את הכל בשמיכה לבנה "לראותה בלבד". אלא שזהו אחד החורפים השחונים ביותר בשנים האחרונות. ואולי טוב שכך, אם אי-אפשר לגעת בשלג, אז לפחות שלא יהיה יותר מדי ממנו. את הדרך המובילה אל המוצבים הצבאיים בפסגת ההר, שבזמנים אחרים ניתן לצלוח רק באמצעות מפלסות כבדות, אפשר לעשות כעת גם עם סקודה פשוטה. כשהאתר ייפתח לא יהיה אפשר לגלוש בו, אפילו אם ייחתם הסכם שלום עם לבנון. אין מספיק שלג. המבקרים ייאלצו להסתפק בפיסול בובה, תקיעת גזר בפרצופה וצילום תמונה לאינסטגרם. גם זה משהו.
מאז השבת השחורה העסיקו את ענבר גם דברים אחרים, חשובים יותר משלג דאשתקד. אך עבורה, כעובדת האתר ותושבת היישוב שמפעיל אותו למעלה מ-50 שנה, פתיחתו מחדש של החרמון מציעה יותר מאשר את האפשרות לגלוש במדרונות כפעילות פנאי חביבה. מהבחינה הכלכלית, החרמון הוא עוגן משמעותי לכל הצפון.
"כשיש שלג בחרמון הוא מגיע עד טבריה", חוזרת ענבר על אמרה ידועה בנוגע לרווחים שמפיקים תושבי הצפון כולם מהאתר בימות שלום. 400 אלף מבקרים בשנה הרי לא נוחתים בחללית במשטח החנייה הסמוך. הם עוברים בכבישי הצפון, עוצרים בתחנות דלק ובחנויות נוחות, סועדים במסעדות, לנים במלונות וצימרים. לחרמון, מקפידה ענבר להדגיש, אפשר להגיע גם בקיץ לביקור באתרי מורשת ולסקירה פנורמית של כל הצרות מסביב, ואפילו בחינם. זה בטוח מעניין, אבל גם היא יודעת שבשביל פסגות לא מושלגות לא צריך להרחיק עד לגבול סוריה – אפשר גם לנסוע לירושלים.
בשיאה של עונת גלישה רגילה, כבישי מג'דל שמס עמוסים באופן שגורם גם לנהיגה בשעת שיא באיילון להידמות לחוויה נעימה, והעלייה לחרמון פקוקה מנחיל מכוניות באורך קילומטרים. את הילדים שמביטים בעיניים מזוגגות מבעד לשמשות הקפואות על השלג הראשון בחייהם מחליפים כעת חיילים, ילדים מעט מבוגרים יותר, שהחרמון הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם.
במחנה ערער, מטה חטיבת ההרים הסמוך לקופת האתר, עושים דברים רציניים, אבל גם יודעים להשתטות. בסופה האחרונה, בראשית החודש, כך מספרים, אי-אפשר היה לצאת מהחדרים בלי לחטוף כדור שלג בראש. על הקופות הסגורות שמחוץ לחניון הענק השומם מופיע המחירון הלא-רלוונטי של הכניסה. לא רלוונטי משום שאסור להיכנס. ועוד יותר, מכך ש-42 שקלים למבוגר ו-36 שקלים לילד זה הכי ישראל 2023. איפה המע"מ, איפה עליית המחירים, איפה יוקר המחיה. שלג ב-42 שקלים? זו אפילו לא פיתה שווארמה.
בשבועות האחרונים, בעקבות נפילת משטר אסד, קם לחרמון מתחרה מבית – החרמון הסורי שנכבש. אלא שהשם הזה נושא בחובו בעיה מסוימת, הוא משמש תזכורת ל"סוריותו" המקורית של החרמון, אותה מן הראוי להעלים. אי לכך, הושקה תחרות שמות בלתי רשמית, שאותה נחוש אבשלום קור לנצח עם מיתוגו של ההר החדש כ"כתר החרמון" – אם תרצו, ניסיון יפה לרתום את השפה למאמץ ההתרחבות.
יהא אשר יהא שמה של פסגת ההר הגבוהה אף יותר, ענבר לא מודאגת מצמיחתו של מתחרה שעלול לזנב בסופו של יום במונופול של נווה אטי"ב על חוויית השלג של הישראלים. לא כל כך מהר ימצאו את הקבלן שימהר להקים בקתות עם קמין מעבר לגבול. אם כבר, כיבושו של ההר משמש תזכורת לתפקידו המקורי והיחיד של החרמון בימינו – זה המיליטריסטי. המוצבים בפסגותיו חולשים על מקומות כמו כפר שבעא בלבנון, שנאמר בעדינות, יש אנשים נחמדים יותר מאלו שמכנים אותו בית. אם היה גם חרמון לבנוני, שפסגתו הייתה גבוהה אפילו יותר, היינו מוצאים מה לעשות גם איתו.
אחד מבעלי הבית של החרמון בימינו הוא רס"ן (במיל') דובי יודקין, מ"פ בגדוד 8551 – גדוד "מגן דוד", שהוקם בתחילת המלחמה ומורכב כולו מיוצאי "נצח יהודה" – הנח"ל החרדי. אחיו הוא סרן ישראל יודקין הי"ד, שנפל במאי בצפון רצועת עזה. בעקבות סירובו של צה"ל לכתוב הי"ד על מצבתו, יצאה המשפחה למאבק שהסתיים בשינוי חוק בן 76 שנה.
זהו סבב המילואים החמישי של יודקין, שכבר הפסיק לשכוח מתי בדיוק ציין את יומו ה-400 בשירות מאז השבת השחורה. הוא לא יודע לגלוש. המורדות היחידים שהכיר בילדותו הם אלו המובילים מכפר חב"ד לכביש 42, אבל אם המצב יימשך הוא עוד יהיה אלוף הקרוס קאנטרי החב"דניק הראשון. הוא הרי אחד ששם לעצמו מטרות ומשיג אותן.
"עד שכבשו את החרמון הסורי, זה היה המוצב הצפוני ביותר של מדינת ישראל", הוא מספר סמוך לשורה של מפלסות שלג, שרק מחכות שיהיה שלג שצריך לפלס ואנשים שצריך לפלס למענם. "אין כאן תחושת רגיעה, יש התעצמות של הצד השני. לדעתי, לא נכון לפתוח את האתר כרגע ולא חסרות סיבות שיכולות לעצב מחדש את המציאות – עליית טראמפ לשלטון, פקיעת הפסקת האש, ואנחנו לא יודעים מה עוד יכול לקרות. לצערנו, אנחנו כבשה בין זאבים, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. כל עוד יש יהודים – יהיו שונאים שירצו לשחוט אותנו, אז אנחנו צריכים להגן על עצמנו".
מוצב אסטרא נמצא במעלה החרמון, כמה מאות מטרים מעל למורדות התחתונים, שם בתקווה ילדים יוכלו להחליק בקרוב על שקיות. אם לאורך הטיפוס למפלס התחתון מצבורי השלג נראים כמו כתמי טיפקס שהטבע טיפטף, אז באסטרא המצב שונה לחלוטין. יש להם קרח למכור לאסקימוסים – שלג בעומק חצי מטר שאפשר לשקוע לתוכו עד עומק הברך, אם איתרע מזלך להניח את הרגל בנקודה הלא-נכונה. "צריך להתרגל למזג האוויר, הלילות פה ממש לא פשוטים", מעיד יודקין בעומדו על מדף סלע חשוף. "הרוח מנצחת הכל".
רס"ן (במיל') דובי יודקין, מ"פ המילואימניקים בחרמון: "אין כאן תחושת רגיעה, יש התעצמות של הצד השני. לדעתי, לא נכון לפתוח את האתר כרגע ולא חסרות סיבות שיכולות לעצב מחדש את המציאות"
עורקבי, הנהג של יודקין, נראה כמו האנשה של הקלישאה על מילואימניקים. אין לו שם פרטי, הוא מעשן בשרשרת, מספר בדיחות בין שאיפה לנשיפה ושומר על המורל לא פחות מאשר על המדינה. אם גבעת חלפון הייתה מצולמת ב-2025, עורקבי היה מלוהק. הוא עוד לא בן 22 וזה כבר סבב המילואים השלישי שלו. הוא שוחרר, במירכאות בלבד, לפני שבעה חודשים. מאז בקושי מצא זמן לגזור את החוזר. אם היה יודע שכך יהיה, אולי היה חותם קבע וזהו. רק דבר אחד פחות שגרתי בעורקבי – הפאות המסתלסלות מצידי ראשו המגולח.
לנרמל את הסיטואציה הזאת, חיילים חרדים כעיניים של המדינה, זה חלק מהשליחות של יודקין, אחד משמונה אחים, חלק ממשפחה ששילמה את המחיר הכי כבד שיש. הביקורת על חוסר ההירתמות של המגזר החרדי קשה לו לעיכול. "אי-אפשר שבשיח הציבורי ייעשה שימוש במושגים כמו 'עלוקות' ו'משתמטים'", אומר יודקין. "זה הציבור הכי מושמץ בארץ וזה פוגע בי. לגדוד נצח יהודה יש 20 אלף בוגרים, שכולם משרתים במילואים. תחשוב על אמא שלי, מה היא חושבת כשאומרים לה את זה? היא קברה בן. רוב החרדים נכנסים מתחת לאלונקה, עכשיו, המדינה והצבא צריכים לעשות את זה מתוך תהליך של קירוב לבבות".
יחד עם יודקין נמצאים שלושה מילואימניקים שביומיום, אם הם עוד בכלל זוכרים משהו ממנו, הם לא בדיוק אלפיניסטים. קשה להתעלם מהסוריאליזם של מילואימניקים חרדים היכן שהירח מלבין. 2,000 מטר מעל גובה פני הים? הרב איטח, בן 56, מגיע מהמקום הכי רחוק משם שאפשר להעלות על הדעת. הוא רב קהילה מגובה פני הים – בבת-ים. הוא לא נם ולא ישן, ובכל זאת קם בנץ החמה. אחרי קרוב לשני עשורים שלא היה בצבא, הוא מצא לנכון לחזור, והנה הוא כאן – מילימטר ממשולש הגבולות. רב בין רבנים, לוחם בין לוחמים, שרולטת ניוד הגדודים והסבבים של המילואימניקים פלטה הפעם בחרמון.
יש לו בנים לוחמים וקצינים, כולל אחד בגדוד 13 של גולני שלחם ב-7 באוקטובר והתגייס לגדוד בעקבותיו. "אשתי אמרה לי 'לעת הזו הגענו לישראל'", הוא מספר ועל פניו חיוך. או שהרב איטח לא מפחד מכלום, או שיש לו דרך מיוחדת להתמודד עם הפחד. אביו היה רב בעיר וישי שבצרפת והוא עצמו נולד במרוקו. בקצה לשונו עוד נמצאות עכבות קלושות של מבטא.
אביאל, בן 29 מאשדוד ואב לשלושה, גם הוא רב קהילה. "הם מקבלים את זה, מבינים את הצורך והחשיבות", הוא אומר. "יש בין אנשי הקהילה גם יוצאי צבא, אז יותר קל להתנהל ואני רואה בזה ערך ומצווה גדולה. אם לא נעשה את זה – אף אחד לא יעשה את זה. השמירה על הארץ שלנו היא לא כמו טלפון נייד – אי-אפשר לקנות אותה מסין או מיפן. בסוף, אני עושה את זה מאותה הסיבה שאני מניח תפילין – זו התורה. להיות פה זו גם המלחמה הפרטית שלנו, הכי קל לברוח. אבל הייתי שמח שהעוטף יהיה קצת יותר קשוב. למשל, במקרה של העבודה של אשתי, שהיא גננת בחינוך המיוחד, ולפעמים אתה מרגיש שאין כל כך התחשבות".
יעקב היה אבא לארבעה כשגויס לראשונה למילואים במלחמה הזאת, היום הוא כבר אבא לשישה. איך זה ייתכן? נסתרות דרכי האל. "היא אמרה לי שהיא צריכה אותי, אבל שעם ישראל צריך אותי יותר", הוא מספר. "אם יש לך אישה חזקה בבית – כלום לא יזיז אותה. ברגע שהיא מאמינה בזה, אז גם כשיש נפילות ומשברים מתגברים על זה".
יחד הם מרכיבים את ק"ק אסטרא, מוכיחים שבישראל 2025, שמחולקת לקנטונים וקרועה למגזרים סקטוריאליים, אפשר לשלב גם בין הניגודים המנוגדים ביותר. ולא סתם – במקום הגבוה ביותר. אולי צריך בשביל זה להרחיק עד לשם, למעלה מ-2,000 מטר מעל גובה השגרה. "תיהנו מהשלג חברים", מייעץ יודקין המשועשע לפקודיו. "מי יודע אם בית הדין של האג ייתן לכם לצאת מהארץ".
בדרך למטה מהחרמון, קצת אחרי שמג'דל שמס הופכת לעין קניא ונווה אטי"ב למפל סער, מתחלף הנוף ההררי בזה המישורי של אצבע הגליל, בואכה שמונת הקיבוצים שלא פונו וחטפו באבי-אביהם לאורך המלחמה הארוכה בגבול הצפון, וקריית-שמונה שהפכה לעיי חורבות עם ארנונה. יותר מאשר כשסוליית הנעליים שוקעת בשלג האבקתי, החרמון מפתה וקסום במיוחד מבעד למראת הצד, ככל שמתרחקים ממנו בחזרה אל מדמנת השגרה. מה כל כך חשוב בפתיחתו המחודשת של החרמון, ומה התפקיד העיקרי שהוא ממלא בישראליות? הרבה מעבר לפנאי ואפילו כלכלה – תפקידו להיות שונה כל כך, רחוק ונישא. ארץ פלאים קסומה וקרה, שבינה לבין היומיום שלנו מתקיים קשר קלוש בלבד, אבל כל מה שצריך כדי לדלג אליה הם גטקעס וכובע גרב.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25
