הפעם הראשונה שבה אלי אילדיס יצא למסע דרכים לגמרי לבדו הייתה לפני שש שנים. הוא לא תיכנן. הוא פשוט המריא – כמעט שרירותית – לסן-פרנסיסקו, כי "הבן שלי היה אז דייל באל על, אמר 'חנכנו קו חדש לסן-פרנסיסקו' ואמרתי יאללה".
הוא היה אז גרוש לא לגמרי טרי ממיקי חיימוביץ', ובדיוק אחרי סיומה של זוגיות נוספת, שבור-לב חלקית, מדוכא חלקית, יוצא ממשבר גיל 51 המפורסם – בקיצור, דמות הגבר הנעזב באמצע חייו בספר ממוצע של הרוקי מורקמי, רק בגרסה מקומית – והוא הזמין לעצמו לילה אחד בלבד בסן-פרנסיסקו, שבו נפגש עם חבר מקומי שאמור היה לעזור לו לתכנן את הטיול. "אבל הוא אמר לי: עזוב את המפה, אני אתן לך שמות של אנשים בדרך, אם יהיה להם זמן בשבילך הם ייקחו אותך למקומות שלא היית מגיע אליהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
לילה אחר כך – נוהג במוסטנג שכורה עם גג נפתח – אילדיס כבר ישן על ראש הר בצפון קליפורניה אצל אישה שמגדלת לבדה שישה זאבי בר, "אם אתה נכנס פנימה בלעדיה הם יאכלו אותך".
ספוילר: בסוף הם לא אכלו אותו.
"היא הייתה צריכה לצאת מוקדם מהבית, לפניי, והיא גרה במין בית מתומן עם מלא פתחים שיוצאים לחצר גרוטאות שבה נמצאים הזאבים, ומחוץ לשער חנה האוטו שלי. והיא אמרה: הזאבים מאוד לא אוהבים שאני עוזבת אותם והולכת, ולכן יש רק דבר אחד שאני מבקשת ממך: אל תיתן להם להיכנס הביתה. אתה חייב להקפיד שהבית יהיה סגור, אחרת הם יחרבו אותו".
אילדיס הבטיח לה שאין בעיה בכלל, ובעודו מסיים לארוז את ציודיו, לשתות קפה ולשרוך שרוכים, "כשאני מרים את הראש אני רואה את זאב האלפא נכנס לתוך הבית. עכשיו, זאת חתיכת בהמה, חיית טרף עם ראש ענק. והוא בפנים, והיא סיפרה לי עליו – הוא רואה את עצמו ממש כמו בן זוג שלה, הוא מאוד קנאי לה. אבל היא אמרה: 'אל תדאג. הוא ראה אותך איתי, הוא לא יעשה לך שום דבר'. נו, כמו שאומרים אצלנו: אוטר גזוכט! אז היא אמרה. עכשיו הוא פה מולי, בתוך הבית".
מה נהוג לעשות במקרה כזה?
"קודם כל נעמדתי ודיברתי איתו באנגלית. זאבים עובדים מאוד על קשר עין, אז הסתכלתי לו בעיניים ודיברתי אליו. ואני מת מפחד, משקשק מוות, ואני יודע שאסור לי להראות לו פחד. ואני משתדל לשלוט בקול שלי עד כמה שאפשר ולשדר ביטחון ותקיפות, אבל לא גסות. כל מיומנויות הקריינות שלי באו פה לידי ביטוי. הסברתי לו שהוא יודע שהוא לא צריך להיות פה ושאני מבקש ממנו יפה שייצא החוצה. חזרתי על זה כמה פעמים. באיזשהו שלב הוא הסתובב והלך, כל הזמן תוך קשר עין".
ככה התחילו מסעות אילדיס לבדו. המסעות שבהם הוא לא מזמין לעצמו שום מלון – מלבד ללילה הראשון – ופשוט נוסע במכונית למרחקים ארוכים, "אני יכול לנסוע גם 14-15 שעות ביום בלי בעיה, ויש ימים שאני נוהג שעות, למשל ביערות באורגון, ולא רואה כלב, אין קליטה, אין שום דבר".
הרעיון? לא לתכנן. להגיע לחופש המוחלט. "אתה חי מתוך המכונית, ואני די מיומן בזה", הוא אומר. "אני מחזיק תמיד ביף ג'רקי, אתה יכול ללעוס את זה שעות וזה פתרון אדיר כשאתה רעב ואין לך מתי וגם לא איפה לעצור".
בדרך הוא בכל זאת עשוי לעצור בכל נקודה מעוררת עניין. "לפעמים, כל שתי דקות אני עוצר. רואה משהו יפה, עוצר, מצלם, חוזר, ברמה שכבר מבאס שצריך לסגור את חגורת הבטיחות ברכב כל הזמן".
המטרה? לא להציב מטרות. "אין לי שום נקודה שאני צריך להגיע אליה. אני נוסע ומתעייף? לא רוצה לנסוע בחושך כדי לא לפספס את הנוף? מוצא איזו עיירה, מגיע, שתי דקות ב'בוקינג' מזמין לי מקום לישון – אף פעם אין בעיה, אני לבד ולרוב גם מטייל לא בעונה, וזה משחרר אותי לחלוטין. תחושת החופש חזקה, אין שום מגבלה, קם מתי שאתה רוצה, יוצא לדרך מתי שאתה רוצה, הכל בסדר – אין שום דבר שמגביל אותך".
אני מסתכל עליו בעיניים נוצצות. שום דבר? לא מגביל? באמת?
אנחנו שני גברים שאמצע חייהם מאחוריהם, ובשלב הזה באמת שלא נהוג להשתחרר ממגבלות, להפך; הן אמורות להיות מונחות ונעולות על קרסוליך.
אבל אילדיס יוצא לדרכים רק כדי להשיל את כולן. זה מחייב, מבחינתו, בדידות די גמורה שבה אין צורך לרצות אף אחד נוסף מלבדו, והכל אפשרי ומגיע בשולחן לאחד.
במסע האמריקאי הראשון שלו אילדיס עלה מסן-פרנסיסקו לאורך האוקיינוס, עד הגבול עם קנדה – אורגון, וושינגטון, סיאטל – ואז ירד בחזרה ללוס-אנג'לס דרך ההרים ושמורות הטבע, עד שהגיע לכתובת האחרונה שהחבר ההוא המליץ לו – באי קטלינה. "הגעתי לבחור הזה בסוף הטיול, והחבר ששלח אותי אליו אמר לי: אם אתה מגיע אליו והוא לוקח אותך לטיסה, תבטיח לי דבר אחד: שאתה לוקח איתך חבילה של נייר טואלט. ובאמת, ההוא הטיס אותי מקטלינה בחזרה ללוס-אנג'לס, ואני אומר לו: טוב, מה הסיפור עם נייר הטואלט? והוא אומר לי: תכניס לתרמיל כמה גלילים שאתה יכול ותעלה למטוס, כשנהיה באוויר אני אבקש ממך לפתוח את החלון".
אחרי שאילדיס סיים להיבהל הוא עלה למטוס בחברת גלילי נייר הטואלט שלו. "והוא אומר לי: תיקח גליל, תפתח חלון, וכשאני אומר לך פשוט תזרוק אותו מהחלון, בסדר? ואני פותח חלון, רוח חזקה נכנסת, הוא סופר לי ואני זורק גליל. ואיך שאני זורק, ההוא דופק צלילה, פשוט נותן למטוס ליפול – ליפול! – ואז עושה איתו סיבוב ומתיישר, ואתה רואה במרחק גדול משהו שנראה כמו זרעון, ואז הוא טס ויורד עוד ועוד, ופתאום, מאוד במהירות, הוא בא ומכוון את עצמו ונכנס עם הפרופלור בגליל נייר ומפוצץ אותו! אני באדרנלין פסיכי, והוא קול לגמרי, כזה מסתכל עליי ואומר: 'איך אתה? רוצה עוד?' ואני: 'כן! כן!' ואז עוד אחד. תקשיב, זה היה לונה פארק בשמיים".
זו מסוג החוויות שאין לכם איך לעבור כחלק מקבוצה, אפילו זוג, אלא מתוך הבנה שחופשי זה אכן לגמרי לבד, ולצד זה ההבנה שכמה מהרגעים הבלתי נשכחים ביותר בחייכם ייחוו רק ביניכם לביניכם ולא ייחלקו עם איש. "ברגע שאתה הופך להורה, השיעור הכי גדול שלך זה שיש מישהו שהוא לפניך בסדרי העדיפויות, אבל במסע כזה אין לך שום סדרי עדיפויות חוץ מעצמך", אילדיס מנסח את זה אחרת.
בשלב זה הוא יכול להרשות לעצמו. הבן והבת כבר גדולים – רק לפני חודש הבן התחתן – והוא לא נמצא כרגע בשום קשר זוגי מחייב, אולי להוציא את הפסנתר השחור שבדירתו המעוצבת במתחם נגה ביפו, שקיבל במתנה ממיקי, גרושתו, ליום הולדתו ה-50 והחזיר אותו לנגינה סדירה.
אבל הפאזה הלבדית מתאימה לו, הוא הבין את זה מיד בתום המסע הבלתי נשכח ההוא, והמשיך לנסוע לבדו בעולם. לא מזמן חזר ממסע בודד לרוקי הקנדיים ואלברטה. המוסטנג השכורה התחלפה בדודג' ראם ("אף פעם לא הבנתי מה הקטע של האמריקאים עם הבהמות האלה. הפעם הבנתי; ירדתי איתו לשבילים, לנהרות, קרח ושלג מעניינים לו את התחת, אכל אותם קל"), ואחרי עיכובים קלים ביציאה – בעיקר מגפת קורונה עולמית ומלחמה אזורית – אילדיס הצליח להגיע לנקודה שבה בחר להתחיל במסע: ונקובר.
"ההתחלה הייתה צולעת; הטיסה של אל על יצאה באיחור של שלוש שעות, פיספסתי את טיסת ההמשך בניו-ג'רזי, נתקעתי עשר שעות בשדה התעופה שם ונחַתִּי בוונקובר בדיוק בערב יום כיפור", הוא מספר. "בדרך כלל אני צם, אבל זה כבר הרס הכל".
למחרת – יום כיפור, חג האופניים – שכר אופניים חשמליים כדי לשוטט בעיר, "עיר יפהפייה, ועצרתי באיזה מקום לצהריים, נעלתי את האופניים, יצאתי אחרי 20 דקות וכבר לא היו אופניים. עשיתי סיבוב, הקפתי, חיפשתי, שום דבר. התקשרתי למקום שממנו שכרתי, והבן אדם אומר לי: אני ממש מצטער, אבל זה 1,800 דולר. עכשיו, המכונית ששכרתי לשבועיים עלתה 700 דולר עם ביטוחים והכל!"
באופן טבעי, אילדיס התחיל לחשוב במונחים של נאחס קוסמי. "דבר כזה מערער אותך. אתה מתחיל להגיד לעצמך: רגע, אולי אני לא אמור לעשות את זה? שנה שעברה, לפני 7 באוקטובר, תיכננתי לנסוע וזה בוטל. עכשיו הטיסה מאחרת, גונבים לי את האופניים, עוד לא התחלתי בטיול וכבר צריך להשכיב סכום גדול, וזה יום כיפור ואני ממילא בחשבון נפש – אני תמיד בחשבון נפש בתקופה הזו, לאו דווקא במובן הדתי אלא במובן האישי של מה איתי ואיפה אני יכול להשתפר".
אתה אדם מאמין?
"אני מאמין, מאמין שדברים מחוברים ולא מקריים. אני מתפלל ומניח תפילין כמעט כל יום – לרוב לא בבוקר, אלא אחר הצהריים. אמונה בעיניי זה דבר טוב, דת בעיניי זה דבר רע. יש פער".
"אני מאמין. מאמין שדברים מחוברים ולא מקריים. אני מתפלל ומניח תפילין כמעט כל יום – לרוב לא בבוקר אלא אחר הצהריים. אמונה בעיניי זה דבר טוב, דת בעיניי זה דבר רע. יש פער"
הוא חזר ברגל לחנות שממנה שכר את האופניים, "והמוכר, איש מקסים, אמר: בוא, יש לי איזה חלון זמן, ניקח את האוטו שלי ונלך לחפש. והוא לוקח אותי לאזור בעיר שלא הייתי מגיע אליו בחיים; האזור של כל מכורי האופיואידים שהתמוטטו. אלפי אנשים על המדרכות, בלי אוהלים, מלא אופניים מפורקים וזבל שלהם, עושים לך סמים מול העיניים ונראים כמו זומבים בסרט מדע בדיוני; והוא נוסע לאט ומספר לי איך זה פגע בתושבים, וכעיתונאי ואדם סקרן אני מקבל פה משהו מטורף, הצצה לעולם שלא הכרתי, ותוך כדי הנסיעה, כשהוא מדבר איתי, אני פתאום מבין: מה אתה מתרגש בכלל? אתה שלם? קרה לך משהו? מה העניין, כסף? אז בגלל הכסף הזה אתה תחרבן לעצמך עכשיו את הטיול שאתה כבר שנתיים מחכה לו?
"ולאט-לאט אני נרגע, אומר כפרות, וגם הוא מרגיע אותי. וכשאנחנו חוזרים אני אומר לו: בוא נעבור במקום שכבר עברנו בו, אבל יש שם עוד מערום של אופניים – אנחנו חוצים את הכביש למערום, והוא פשוט שולף את האופניים האבודים שלמים, ועוד נתן לי אותם ונסעתי עליהם עוד שלוש שעות! עכשיו תראה: זה יום שקרה בו משהו, יכולתי לקחת את זה למקום רע מאוד, עברתי מה שעברתי עם עצמי, ואז הדברים הפכו בהירים, ואז מצאנו את האופניים, ברמה של קסם. חיבקתי אותו והודיתי ליקום".
אין צורך לדאוג; אילדיס לא מיודד יותר עם היקום מכפי שהיה, ולא מדובר במי שלקח פנייה לא נכונה בצומת פרדס חנה-כרכור, אלא בצורך הכלל-גברי לראות שלכת מבלי שמישהו יפריע לך עם תביעות לשניצלונים או שדרוג לסוויטה. "כשנסעתי מהצפון זה היה אזור מדברי עם עמקים ענקיים, רכבות משא של קילומטרים ונהרות כבירים – וזו תקופה של סתיו אז הצבעים על העצים מטורפים, ובנוסף לצהוב ולכתום יש גם עלים אדומים אש, והנוף משתנה מיום ליום, צבע הקרחונים משתנה בגלל העומק והמינרלים, והטמפרטורות צונחות והמרחבים בלתי נתפסים", אילדיס נתפס לתיאור שעשוי להישמע כמו הכל מלבד שביל ישראל.
בתנאים כאלה בלבד אתם עשויים לחזור לנשום סדיר, וכעבור מספיק נשימות להגיע לאיזו בהירות מחשבתית לא שגרתית. "החושים מאוד מתחדדים כשאתה לבד בטבע, ואחרי שהחושים מתחדדים, המחשבות מתחדדות והופכות בהירות, ואז גם הרגשות מתבהרים. אתה עובר עם עצמך דברים בממד הפיזי וגם המנטלי במסע כזה, כי בתכלס אתה לא מדבר עם אף אחד, לכל היותר בתחנת הדלק או בערב עם פקיד הקבלה במלון. אז השיחות שלך הן בעיקר עם עצמך, וכל הדברים הלא-פתורים שעושים לך סלט בראש הופכים ברורים. פתאום אתה מבין דברים באבחה".
לפחות היו פקידי מלון מעניינים?
"ביום שאחרי אירוע האופניים אמרתי: אני אדפוק קצת קילומטרז' כי יצאתי מאוחר, ונכנסתי לנהיגה בחושך והיה קשוח – אלה כבישים מפותלים, לא אוטוסטרדות. בסוף הסתכלתי במפה ואמרתי: בעיירה הבאה בטח יהיה איפשהו לישון. הגעתי לשם, ותשמע, זו אפילו לא הייתה עיירה, סתם צומת עם כמה תחנות דלק וחניוני משאיות. היו שם איזה שני מוטלים ונכנסתי לאחד מהם – באמת, הכי פשוט. האוטו נעצר מול הדלת, עשר בלילה, אני נכנס, מצלצל. מגיע לדלפק איזה בחור שחרחר ומבקש את התעודה שלי, ואני מגיש לו אותה והוא אומר: 'היי, ערב טוב' – בעברית! וואט דה פאק? זה חתיכת חור. מתברר שקוראים לו מיכאל, עלה לישראל מאתיופיה, גר פה בשכונת התקווה, לפני שנתיים היגר לקנדה. אז תגיד, מילא היגר לקנדה – טורונטו, ונקובר, מונטריאול. אבל באמצע שום מקום, במוטל של כלום? והוא מקבל את פניי? מה הסיכוי. התחבקנו, דיברנו, עשינו סלפי".
מה לגבי נשים? יש סיכוי לפגוש מישהי במסע כזה?
"כן, אבל זה לא העניין. אני לא אגיד לך שכשאני יושב באיזה בר או מסעדה ורואה נשים יפות, אין איזו מחשבה, ויש היתכנות לדברים כאלה וזה גם קרה – במסע הקודם – אבל זה מאוד נדיר. במסע לקנדה לא היה כלום. הפעם שיחררתי את המחשבות על נשים לגמרי, זה פשוט לא היה לי בראש. וזה הפתיע אותי, וגם היה נעים מאוד".
מה עם אפליקציות היכרויות?
"אני לא יכול להיות באפליקציות. ישר יכתבו על זה".
ובחו"ל, כשאתה לבד?
"לא הורדתי אפליקציה, וזה מפגר. שמעתי על חברים וחברות שעשו, אפילו סתם בקטע של דייט או לעשות דרינק עם מישהו, וזה משהו שכדאי שאני אעשה באחת הפעמים הבאות".
לא מפחיד אותך, כשאתה יוצא לדבר כזה, שתהיה לבד זמן ארוך?
"לא. אנשים שואלים אותי: 'מה, אתה לא משתעמם לגמרי לבד?' ולא. עם אנשים אתה לא יכול לחוות את הדברים שאתה חווה לבד. כשאתה לבד אתה הרבה יותר פתוח לחוויה, ואין לך לאן לברוח מעצמך; לא לשיחה, ולא לבדר מישהו או לדאוג שיהיה לו מעניין, ואתה בסוג של התבוננות, החוצה ומטבע הדברים גם פנימה".
ואתה מבין משהו על עצמך?
"המון. וכמה שאתה לא חושב שיש לך מודעות עצמית, במסע כזה תגלה הרבה. אם יצאת לדרך עם שאלות מסוימות, יקרו דברים שיעזרו לך להבין. זה כמו שתשים מדען במעבדה או סתם בבית. במעבדה יש סיכוי שייצא משהו. וכשאתה יוצא למסע עם עצמך, יש לך תנאי מעבדה. יש את אלמנט החופש, שאתה עושה מה שאתה רוצה ולא צריך להספיק כלום או לרַצות אף אחד, ויש לך גירויים מטורפים מהסביבה ומהטבע וממעט האנשים שאתה פוגש. אתה כמו ספוג. ואם אתה בא פתוח, ולא בקטע של 'איפה הקסם הבא' אלא פשוט להיות פה ולחוות את הדבר – אתה שם לב לדברים, לפעמים פשוטים וטריוויאליים. למשל: מי הכי קולניים כשהם מטיילים: גברים או נשים?"
מי?
"הכי שקטות הן קבוצות של בנים. לא מדברים הרבה, וכשהם מדברים ביניהם זה די בשקט. אחר כך יש את הקבוצות של הבנות, ששם זה הרבה יותר קולני – התלהבויות וסלפים – אבל הקבוצות הכי קולניות הן קבוצות מעורבות, שבהן הגברים מתייחסים לנשים כאל קהל שבוי וצריכים להסגביר להן דברים".
אתה שומע מוזיקה בדרך?
"ביערות לא, כי אני רוצה להקשיב לטבע, אבל במכונית אני חייב לשמוע מוזיקה, ולכל מסע כזה יש את הפסקול שלו. בקנדה זה היה הרבה ניל יאנג – כי אתה רואה מול העיניים את מה שהוא כתב עליו – והמשיך להרבה בוב דילן ולד זפלין טובים. הכל התחבר מצוין".
"הכי שקטות הן קבוצות של בנים, אחר כך יש את הקבוצות של הבנות, אבל הכי קולניות הן קבוצות מעורבות, שבהן הגברים מתייחסים לנשים כאל קהל שבוי וצריכים להסגביר להן דברים"
יש רגעים מפחידים?
"יש. למשל, רציתי להגיע לנקודת תצפית טובה על פייטו לייק. השביל לשם היה מאוד מושלג ומזג האוויר גרוע, אז הלכתי מסביב, נכנסתי לתוך היער, ופתאום ראיתי מסלול הליכה וסיקרן אותי ללכת ביער בשלג, אמא שלי הייתה מספרת לי על היער והשלג בילדותה, והתחלתי ללכת. ואין קליטה כמובן, ואתה כבר לא יכול לתפוס בעצים כדי לא להחליק אחורה, וכל פעם אני אומר: מה יש מעבר לעיקול הבא? והבא? ושלג כבד מתחיל לרדת, וזה נפלא. הסתובבתי שם איזה חמש שעות לבד, והיו גם מלא מחשבות: מה אם אני מחליק? נופל? אם באמת יוצא דוב, כמו שהזהירו אותי? לא לקחתי איתי ספריי נגד דובים או ציוד בכלל, חשבתי שאני רק אעלה לראות את האגם, ובאמת החלקתי כמה פעמים על הקרח וחטפתי מכות קטנות, וגם לא הייתי לבוש לשלג, ורואים על הקרקע עקבות טריות של איילים ודובים. בסוף אמרתי לעצמי: אתה לא רציני, בן אדם, תחזור. ואחרי חמש שעות לא מתוכננות על ההר שם, התחלתי לחזור".
שום דבר רע לא קרה – למעשה קרו עוד לא מעט דברים טובים בהמשך הדרך – ואילדיס אומר שהפסיק לנסות למצוא שיטה באקראיות. "אני לא חושב 'מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה' אם שידרגו אותי לסוויטה מפוארת, כמו שקרה בלילה האחרון, כמו שאני לא חושב 'מה עשיתי שגנבו לי את האופניים'. אי-אפשר שלא להיתפס למחשבות האלה, אבל אני עוזב אותן די מהר. אני מאמין כיום שככל שאתה יותר קרוב לעצמך, למי שאתה באמת, לייעוד שלך, מה שקורה מסביב משתף איתך פעולה בהרבה דרכים שאתה לא מבין בכלל. וכשאתה לא מאבד את המרכז שלך ולא נלחץ, דברים מסתדרים. ב'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' המשפט הראשון הוא 'בלי פאניקה'. אז בלי פאניקה. לא משנה מה קרה עכשיו, בוא ננשום בתוך הדבר הזה ונראה מה אני עושה עם זה".
הוא איש תקשורת בכיר, מוערך וותיק, משדר מדי ערב בערוץ הספורט, הגיש והשתתף באינספור תוכניות, כולל "מאסטר שף", "רוקדים עם כוכבים", "רישיון ליהנות", חדשות היום" ו"סוף הדרך", ומיתג את עצמו – עם קולו העמוק וחיבתו לספורט מוטורי – על הצד האלפא-גברי של הספקטרום התקשורתי.
לא בטוח שהדימוי הזה מחזיק כיום; אילדיס אמנם עדיין מייעד לעצמו, בשאיפה, קורס נהיגת פורמולה 1 – "זה נראה לי הדבר הבא שאני הולך לעשות. אני כבר הרבה שנים בדרך לשם ואיכשהו שכחתי מהפסגה הזאת" – אבל הוא גם מצטט את "זה מכבר" של לאה גולדברג כנימוק לשלל מסעותיו הבודדים: "היא כותבת שם: 'ואם אין ים, הרי אין גם ספינה'. כלומר, כדי שתהיה ספינה אתה צריך שיהיה לך ים. ולפעמים אנחנו צריכים לייצר את הים הזה כדי שיהיו לנו ספינות. אם רק נשב בבית, לא תמיד יקרו דברים".
זה אילדיס קצת אחר, שמחפש לעצמו תובנות משמעותיות מכדי שיוכלו להצטמצם לאחת הקטגוריות הידועות של כתבת "7 ימים", אילדיס שמדבר בגלוי על התמודדות עם פחדים דרך מסעות הלבד שלו: "אני מקווה שאני מצליח היום יותר לזהות מתי ההנעה לפעולה שלי מגיעה ממקום של פחד, ואז להחליט אם אני רוצה שהפחד ינהל אותי או לא. לפעמים זה חזק ממני. אני לא אגיד לך 'פחדים לא מנהלים אותי'. זיבי. חופשי יש פחדים. אבל אני יודע לזהות את רובם כשהם מגיעים ואני הרבה פחות מפחד, גם ממה יגידו".
ייתכן שכל המסעות האלה הם איזה משבר גיל מעבר? פחד מהזדקנות?
"תראה, בגיל 40 לא הרגשתי משבר, בגיל 50 – לא יודע אם הייתי קורא לזה משבר, אבל זה הביא איתו דברים. אתה מסתכל קדימה ושואל את עצמך איזה חיים אתה רוצה. בגיל 51 התגרשתי, אבל זו הייתה גם תוצאה של דברים שהתחילו הרבה קודם".
"יודע כמה פעמים בטיול עצרתי וירדתי רגע למפל רק כדי לשבת ולהקשיב למים, וזהו? הייתה גם פעם שישבתי ליד המים באיזה ערוץ נחל הכי פסטורלי, ופתאום התרעת צבע אדום בנייד. הזוי לגמרי"
אחד הפחדים הפחות מקוריים בחפיסה הנוכחית שלו הוא לגבי ישראל ועתידה. אילדיס שותף לתחושת השבר, אין בו אופטימיות גדולה, אבל גם אין סיכוי שיעזוב כאן: "אחרי 7 באוקטובר נזכרתי שוב ושוב איך סבא שלי עליו השלום, הפולני ניצול השואה שמהיום שהגיע לארץ לא נסע לחו"ל מתוך עיקרון, היה אומר: 'אין לנו שום מקום אחר. אתם לא מבינים את זה, אתם לא יודעים מה זו אנטישמיות ולא יכולים להבין את זה'. ואני מחובר פה כי כל הקרביים שלי פה, כל הייחוס התרבותי שלי, השפה, המוזיקה, הרחובות, האנשים, הזיכרונות, העיר הזאת, אני מכיר את כל האבולוציה של מה שהיה פה פעם. אני לא ארגיש שייך במקום אחר".
ועדיין, הוא אומר, "הפסדנו. דמוגרפית. אם לא עכשיו, בעוד 20 שנה. לכן כל כך חשובה פה הדמוקרטיה, כי בדמוקרטיה זכויות המיעוט חשובות. ועוד חמש דקות נהיה מיעוט".
בגילו, 58, הוא מרשה לעצמו לחשוב על הגיל פחות מבעבר. "הגישה שלי לחיים היא שאני יכול למות בעוד חמש דקות. ואם אין לנו שליטה על הדבר הכי בסיסי – שזה החיים שלנו – מה משנים כל התוכניות והדברים שתעשה? וכשאתה מבין את זה שברגע אחד אתה יכול ללכת וזה הופך להיות חלק מהחיים שלך, אתה נשאר במקום של הכרת תודה. אני ממילא יודע שאני יכול ללכת עוד רגע, אבל תראה איזה יופי, כי ברגע הזה אתה יושב ליד המפל הזה בשקט ומקשיב למים. יודע כמה פעמים בטיול עצרתי וירדתי רגע למפל רק כדי לשבת ולהקשיב למים, וזהו? חמש-עשר דקות, ובחזרה לאוטו. הייתה גם פעם שישבתי ליד המים באיזה ערוץ נחל הכי פסטורלי, ופתאום התרעת צבע אדום בנייד. הצליל הנוראי הזה. הזוי לגמרי. אז כל ההתייחסות שלי היא של מה שיש, תודה רבה. מה שלא טוב – בוא, אני אנסה לשפר, והיתר לא שלי בכלל, מה יש לי לעשות עם זה, מי אני חושב שאני. הרי ברור שנמות, בגיל חמש או 97. אנחנו נולדים עם זה. ההבנה הזו הורידה לי הרבה מאוד רעש מהראש".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
