נפטרה פרופסור טניה ריינהרט

הבלשנית ופעילת השמאל פרופסור טניה ריינהרט, הלכה לעולמה היום (א') בשעות הבוקר המוקדמות. חבריה, המומים מדבר מותה הפתאומי, מספרים כי מתה מות נשיקה בבית מלון בלונג איילנד. ריינהרט הותירה אחריה בעל, המשורר ד"ר אהרון שבתאי. הלוויתה של פרופסור ריינהרט תיערך ביום חמישי, 22 במרץ, בשעה 16:00 בקיבוץ עינת, כך נמסר. לטובת מוקירי זכרה המעוניינים להשתתף בטקס הלוויה יצאו אוטובוסים מתחנת רכבת צפון בתל אביב ומשער 4 של אוניברסיטת תל אביב בשעה 14:30. השבעה תתקיים ברחוב גרוזנברג 27 ב', בתל אביב.

"היא מתה בשנתה באופן מפתיע וללא כל התראה מוקדמת", מספר פרופסור אבי עוז, שותף לדרך ארוכה הן במסדרונות האקדמיה של אוניברסיטת תל אביב והן בהפגנות של ארגוני שמאל בהם היו חברים. "כמעט 25 שנה היינו יחד בכל פעילות אפשרית. ייסדנו ביחד בשנות השבעים פורום של קבוצת מרצים רדיקלית באוניברסיטת תל אביב. מאוחר יותר הקמנו את ועד הסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית ואת הוועד נגד המלחמה בלבנון", הוא מספר, "נכלאנו יחד במשטרה ברמאללה ועם כל זה, הדבר המפחיד ביותר בהפגנות היה לנסוע ביחד עם טניה בפולקסווגן כשהיא נוהגת. היינו קולגות באותו חוג במשך שנים ארוכות והיא היתה אישה נהדרת, מרשימה, יוצאת דופן. היא ללא ספק החזיקה בדעות רדיקליות ולמרות שלא הסכמנו על דברים רבים כמו, למשל, ההתנגדות הנחרצת שלה להסכמי אוסלו כבר מראשיתם, במקרים רבים היא ידעה לנבא את העתיד. היא חזתה, למשל, את האינתיפאדה השנייה. טניה ידעה לנתח את הסיטואציה בצורה אנליטית, חריפה, רהוטה ורציונלית. היא שמה את המאבק לשלום בעדיפות ראשונה. במקומות אחרים, היו מעלים אותה על נס ומעניקים לה כבוד והכרה. היא ידעה שהיא נלחמת מלחמה סיזיפית אבל אמרה שאי אפשר להניח לזה, שזהו צו המצפון".

ד"ר רן הכהן מתלמידיה של ריינהרט ומי שהחליף אותה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב מספר: "טניה לא פחדה לומר דברים שנויים במחלוקת אבל היא לא היתה פרובוקטורית מקצועית. היא אמרה את האמת שלה, לא בכדי לפגוע או לקומם, אלא מפני שלא יכלה אחרת. היא לא תפסה את עצמה כאדם קיצוני ולמעשה עמדותיה לא היו קיצוניות באופן אבסולוטי. היא חשבה שצריך לקבל את החלטות מועצת האו"ם, להפסיק את הכיבוש, לא לבנות חומה, להחזיר את הגולן ולצאת מלבנון. אין בזה שום דבר רדיקלי ולמעשה רוב נציגי האנושות במוסדות הבינלאומיים חושבים כך. חלק מההחלטה שלה לעזוב את הארץ היה קשור לכך שהאמינה שיבוא יום והיא לא תוכל לדבר בחופשיות. היו ניסיונות חוזרים ונשנים להשתיק אותה והיא היתה מאד פסימית לגבי מה שקורה כאן. היא ראתה שהשיח הפוליטי במדינה הולך ונעשה יותר ויותר קיצוני ומסוגר. לפני שהיא עזבה, היא אמרה לי שהיא נורא אוהבת את תל אביב אבל מבינה שאי אפשר לחיות כאן. זה בא ממקום פוליטי. היא לא ויתרה על המאבק, אבל היתה מיואשת מהקהל הישראלי. היא חשבה שצריך להעביר את המאבק לזירה שבה הקהל אפקטיבי. היא האמינה שהקהל הישראלי אבוד. שאנשים פה חשופים מדי לתעמולה הפוכה ושכמה שהיא תכתוב פעם בכמה זמן טור ב"ידיעות אחרונות" או תלמד באוניברסיטה, היא לא תוכל לשנות. מכאן באה הקריאה לחרם אקדמי. היא חשבה שכמו בדרום אפריקה, הפתרון צריך לבוא מבחוץ ובלי עזרה לא יקרה פה כלום". למרות דיעותיה שנתפשו בישראל כעמדות מיעוט, ד"ר הכהן מציין כי ריינהרט לא חשה בדידות: "לא שמעתי אותה מתלוננת על תחושת בידוד. היא חשבה שיש יותר ישראלים שמסכימים איתה מכאלה שמתנגדים לעמדותיה אבל שכוח הממסד גורם להם להרגיש שהם במיעוט בשביל להציג אותם כמטורפים וסהרוריים", הוא אומר.

ריינהרט, שנחשבה בחוגי השמאל הישראלי המתון לרדיקלית, זכתה למרות חילוקי הדעות להערכה רבה גם בקרב מתנגדיה. "טניה ריינהרט היתה אישה חכמה מאוד, משכילה מאוד, עקבית מאוד ועיקשת מאוד", אומרת השרה לשעבר שולמית אלוני. "היא היתה מורה נפלאה, כתבה מצוין ובכלל היתה לה יושרה פנימית נדירה שגם מי שלא הסכים איתה, כמוני, לא יכול היה שלא להעריך אותה על כך. היא היתה תלמידתו של נועם חומסקי וגדלה תחת אותם רעיונות. היא הרגישה צודקת ולחמה על הצדק שהאמינה בו. את ישראל היא עזבה אחרי שנים באקדמיה שהקיאה אותה מתוכה בגלל תמיכתה בחרם האקדמי נגד מדינת ישראל. את זה האקדמיה הישראלית לא יכולה היתה לקבל. הופעתי איתה במספר אירועים במסגרת המאבק נגד מלחמת לבנון ונגד פעולות החיסול. היא כעסה עלי מכיוון שלא חשבתי כמוה ומכיוון שלטעמי המסקנות שלה היו חותכות וקיצוניות. אבל גם אם חשבתי אחרת ממנה, אין כל ספק שטניה ריינהרט היתה אישיות יוצאת דופן, אשה חכמה שאין לי לומר עליה מילה רעה אחת. יש כאלה שבזים לה ורואים בה בוגדת, אני חושבת שהיא האמינה באמת ובתמים בדרכה והיתה נאמנה לעצמה. יש כוח גדול באדם שניצב איתן בעמדת מיעוט. גם סוקרטס עמד יחיד, מול קונצנזוס שיכול היה להתעטף בו ולשחרר אותו ממחשבה. זה ראוי לכבוד".

פרופסור ריינהרט היתה מרצה לתורת הספרות ומי שהיתה בין המרצים המובילים והמוערכים בעולם בתחום הבלשנות. את התואר הראשון והשני שלה סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים ואת לימודי הדוקטורט סיימה בארה"ב תחת הבלשן נועם חומסקי. עם חזרתה לישראל בשנות השבעים החלה ללמד בחוג לבלשנות ולתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. משנות התשעים היתה במקביל לעבודתה באוניברסיטת תל אביב, חברת סגל באוניברסיטת אוטרכט שבהולנד. את עמדותיה נגד מדיניות ממשלות ישראל בשטחים ונגד מלחמת לבנון הביעה בכל הזדמנות, בין אם במאמרי פובליציסטיקה ובין אם בניירות עמדה, עצומות והפגנות בהם לקחה חלק פעיל, ובאחת מהן אף נפגעה ברגלה מרימון הלם.

בעקבות עמדותיה אלה, טענה כי האקדמיה הישראלית מתנכלת לה. בראיון שפורסם בעיתון "תל אביב", ימים ספורים לפני שעזבה את ישראל ביחד עם בעלה לארה"ב, אמרה: "ההתנכלות כלפי נמשכה שלוש שנים. הדבר היחיד שעדיין קושר אותי לכאן זה המאבק". ההתנכלות, לדבריה, נולדה לאחר שחתמה על עצומה בריטית שתמכה במאבק הפלסטיני וקראה לפתוח בסנקציות על האקדמיה בישראל. "זה התחיל כשנה אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה, בתקופה הזו הייתי מאוד פעילה, כתבתי רבות בעיקר עבור התקשורת העולמית. כתבתי מאמרים קשים שלא מצאו חן בעיני הרבה אנשים ואז חתמתי על עצומה של מרצים בריטים שקראה להפסקת התמיכה של הארגון האירופי באוניברסיטאות ישראליות. גם במסגרות אחרות הבעתי תמיכה בחרם אקדמי כלכלי-מוסדי. לא אישי. אוניברסיטת תל אביב מיררה לי את החיים, בהדרגה, באופן סמוי, זה הפך לעובדה", אמרה על המוסד האקדמי שהיה לה לבית במשך 30 שנה.

לא רק לאקדמיה הישראלית היה קשה לקבל את עמדותיה של ריינהרט שקראה להתנגדות נחרצת נגד מדיניות הממשלה הישראלית. "מבחינתי, צורת הקיום שאפשרית כיום בישראל היא רק הצורה הזו של המאבק", אמרה ועוררה מחלוקת כשקבעה: "המאבק דורש מסגרת דמוקרטית והחברה הישראלית היא לדעתי לא בדיוק דמוקרטית. ישנה דמוקרטיה פורמלית, ישנן בחירות, אבל בפועל היא לגמרי מרוקנת". משפט אחר שהקפיץ וגרר תגובות חריפות היה כשאמרה: "לאזרחים אין דרך להשפיע על המדיניות, אבל האמת היא שגם הממשלה עצמה לא משפיעה. הגורם הדומיננטי בחברה הישראלית הוא הצבא. הממשלות באות והולכות, אך הצבא הוא הגורם היציב שקובע את המדיניות".