וסקס כבר עשיתם איתו?

הפרק ראשון מתחיל באמצע שנות השבעים. בבסיס מיניאטורי בצפון הארץ, על רצפת המועדון, מוטל לו מ., מסטול לחלוטין, ממרר בבכי וצועק: "בוא תשמע ילד קטן שר, כבר יש לו כזה רגש". ואני, משבית שמחות שכמוני, מעביר את המהירות בפטיפון מ-45 ל-33 ושומע את “מדרגות לגן עדן” במהירות הנכונה.
הפרק שני התחיל כשהחזרתי את אחייני בן ה-13 הביתה וברדיו השמיעו את “מדרגות לגן עדן”. אחייני התאמץ להראות לי שהוא יודע מה זה ושאל: "זה לא הטראק של השמונה דקות?".
כדי לפתור את הפער של שני העשורים האלה, פניתי ללד זפלינולוג מספר אחד בעולם (אני הכתרתי אותו), אורן אדר בורלא, שותף ותיק להערצת מוזיקאים אזוטריים ומאורות רוק כאחד. פעם, בשנות ה-80, תחזקנו מדור תמוה במוסף ה"ארץ". אף אחד לא הבין אותו, מה ששימח אותנו ונתן לנו כוח להמשיך. היום זו הזדמנות לשתף פעולה כי המטרה קדושה, ובכלל, כמה סיבות לחגוג כבר נשארו לנו?
אז אבינו מלכנו, כמה שאלות: מדוע שלושים שנה "מדרגות לגן עדן" הוא השיר המנוגן ביותר ברדיו של העולם המערבי (ויש סטטיסטיקות)? מדוע רוברט פלאנט מסרב לשיר אותו מאז 1979 (למעט פעמיים למטרות צדקה)? האם האורך כן קובע? האם אפשר לשחוק יצירת מופת למוות? וכפי שראינו, לפחות באמריקה, תחנות הרדיו די משתדלות.

תשובות אלה ועוד, לא בהמשך, אלא מיד

ובכן, ואין מה לעשות, זה לד זפלין. היו כבר שירי מופת ארוכים לפניו ("שיהיה" של הביטלס, "סימפטיה לשטן" של הסטונס), וגם אחריו ("רפסודיה בוהמית", ו"אוהבת לאהוב אותך" של דונה סאמר בביצוע המלא של עשרים דקות), אבל לד זפלין הם סמן הסממנים. המשפט "היכן היו ההורים שלכם כשקנדי נרצח?: אינו שונה מ"היכן הייתם כששמעתם לראשונה את 'מדרגות לגן עדן'?"
משונה, אבל לכל דור יש את הזפלין שלו, ולא נעים להודות, אבל הדור שלנו, מתברר, עשה פחות עניין מהשיר הזה מאשר הדורות שאחריו. שיר מופתי של שמונה דקות בראשית שנות ה-70 לא היה בולט כל כך כפי שקרה לו עשור, שניים ושלושה אחר כך. לזפלין היו כבר אז מספיק קטעים שאיכלסו בנחת כמעט צד שלם של אלבום.
את ההתבססות של “מדרגות לגן עדן” כהמנון הרוק האולטימטיבי מפרשים בטעות כסנדק של בלאדות הרוק הכבד. וזה לא ממש מדויק. רק קטעים ספורים התבססו על המבנה שלו, שמתחיל רגוע, מתפתח אקוסטי עם נגיעות של עוצמה, מתגבר בעזרת גיטרה חשמלית ומתפרץ עם כל התזמורת הבומבסטית של ארבעה אנשים בלבד ו... מלוטרון.
בין המושפעים הספורים שעולים בראש נמנים אירוסמית עם "Dream On", סגול כהה עם "Child in Time" ולהקת "אחרית הימים" עם "פתחי לי את הדלת". ואילו בלדת רוק כבד, להזכירכם, מתנהלת כך: בית שקט –פזמון רועש-בית שקט-פיזמון רועש-סולו גיטרה– פזמון רועש–בית שקט–פיזמון רועש, ולסיום פייד אאוט עם הרבה סולואים. יחי ההבדלים הדקים.

אכן, שיר מצוין לסקס

תשובה אפשרית לשאלה הראשונה היא ש”מדרגות לגן עדן”, בדומה לבולרו של ראוול, הינו שיר מצוין לסקס. הוא מתפתח נכון, מתעצם כהלכה ויש בו עומק רגשות. בואו נודה, בבולרו (במקרה הזה, למרות יחסי הציבור המצויינים של בו דרק) יש פחות רגש, למרות שהוא יותר ארוך. מצד שני, השיר שלנו מתאים ביותר למושב האחורי של דודג' דארט 74'. הסטטיסטיקה (שוב היא) מלמדת כי איבוד הבתולים הנפוץ ביותר מתבצע בדיוק שם. כשהרדיו פתוח, והוא אמריקאי, והוא משמיע את מה שהוא משמיע כבר שלושים שנה בדיוק עבור המטרה הזו.
תשובה לשאלה שניה: בסיבוב ההופעות האחרון של לד זפלין ב-1980 (ולא ידענו שאלו הן ההופעות האחרונות), כבר לא ניגנו הבחורים המצוינים את “מדרגות לגן עדן”. רוברט פלאנט טען שלאחר כל כך הרבה פעמים, הוא לא מצליח לדלות את הרגשות האמיתיים הנכונים לשיר אותו. "צריך להניח לשיר הזה", הוא אמר. בעולם כה מקומבק ורצוף בגירסאות אינסופיות של מוזיקאים לשירים הגדולים שעשו אותם, זו החלטה שחותרת תחת מעמדו של המוזיקאי וגובלת כמעט בהתאבדות אמנותית.

המלוטרון תמיד מנצח

ולשאלה האם האורך כן קובע. נו באמת, ברור שכן! והשאלה שלשמה התגודדנו כאן כזבובים סומים, "האם אפשר לשחוק יצירת מופת למוות?" התשובה היא: טוב, נו, מה לעשות, כן. אבל באותן פעמים שאתה שומע את השיר הזה אחד על אחד, אפשר רק להתפעל בפעם המיליון מהשיר, מהסאונד ומהביצוע. תחשבו שבהשוואה למוזיקה קלאסית, אתם שומעים את הפתיחה הכי משומשת (נגיד, "החמישית של בטהובן"), ובניגוד למוסיקה קלאסית, תמיד באותו הביצוע. השורה התחתונה היא: המלוטרון תמיד מנצח.