נא להדק חגורות, אנחנו ממריאים

אין טיפוסים אכזריים ודקדקנים יותר מאשר מעריציו של הארי פוטר, אולי חוץ מאלה ש"שר הטבעות" חקוק על ליבם ומפריע את שנתם. אלה גם אלה קנאים לעולמם שנרכש בעמל רב, ולא יאפשרו לסתם אחד לבוא ולקחת ולתת קוד ברור לדמיונם המופרע. חובבי טולקין ימתינו עד חג המולד טרם יקטרו על צבעה של הטבעת, ואילו האחרים יכולים כבר לצאת מחוריהם. החל ממחר ברחבי העולם הנאור, ועוד כשבועיים במזרח התיכון החדש, יופיע העיבוד הקולנועי ל"הארי פוטר ואבן החכמים", שיגיד לנו איך בדיוק נראה הארי פוטר, מי זו הרמיוני ולמה התכוונו כשאמרנו קווידיץ'. דרך ארוכה עשו שם כדי להפקיע מהעולם את פיסת הדמיון האחרונה, ולקרב את הכלום עוד כמה מטרים ללב ליבה של ממלכת הפנטזיה האבודה.

כל ההתחלות קשות

יותר מדי מכשולים עומדים בדרכו המפותלת של הארי פוטר למסכי הקולנוע. איך הופכים ספר ראשון בסדרה של שבעה ספרים – שנועד בעיקר לזרוע זרעים, וליצור בסיס איתן לכל השאר - לסיפור שלם בפני עצמו? איך אפשר להכיל את כל הפרטים שמוחה הקודח של ג'יי.קיי. רולינג הגה, ובכל זאת לא להיתקל בילדה פעורת פה ששואלת, "אבל מה עם הראי של ינפתא שמופיע בעמוד 202?". איך מתמודדים עם הלאומנות הבריטית בתוך הגלובליות החדשה? ואיך לעזאזל מוצאים ילד שיכול לגלם את יצירת הפאר עם הצלקת שצורת ברק לה, מבלי לאכזב את אמהות העולם כולו, שהבן שלהן מתעקש פתאום להדליק את האור "רק עד סוף הפרק"?
הכל החל לפני כארבע שנים, עת הסתובב בעיר המפיק דיוויד היימן ונורא רצה לעשות משהו עם ספרי ילדים. תחילה הוא כיוון לעבר "The Orge Downstairs" מאת דיאנה וין ג'ונס, או אז נכנס עוזרו ירוק העין לחדר החשוך, ואמר לו שהוא קרא משהו לא רע בכלל: "זה רעיון מגניב", נזכר היימן בדבריו של אותו מלאך בראיון שנתן לאחרונה ל"אנטרטיינמנט וויקלי". "זה על ילד שהולך לבית ספר לקוסמים".
היימן, מפיק שלא עשו אותו באצבע, הבין את הפוטנציאל רגע לפני שגם אנחנו הבנו, ותמורת 700 אלף דולר נכנס לתוך מוחה של אותה ג'ואנה. המחיר הוא מחיר מציאה (ג'ון גרישם ותומאס האריס, למשל, לא מסתפקים בפחות מעשרה מיליון).
חברת ההפקה, וורנר ברוס, גייסה את סטיב קלובס, שביים וכתב את "נערי בייקר המופלאים", כתסריטאי. קלובס עיבד גם את "נערי פלא" (בכיכובם של מייקל דגלאס וטובי מגווייר), שגם הוא, בצורה כזו או אחרת, עוסק בילד שרוצה להיות מכשף, או לחלופין סופר. אך מעריציו של מייקל צ'אבון אינם רבים כמו אלה של רולינג, והאחרונים מסוכנים פי כמה. אז קלובס הנבון הלך לשאול את אמא. הוא נפגש עם רולינג, אולי כי הבין שאם רוצים שמשהו יצליח באמת צריך להגשים חלום של איש אחד בלבד. הפגישה, כפי שהשניים מתארים ב"אנטרטיינמנט וויקלי", היתה אפלה לפחות כמו מציצת דמם של חדי קרן: היא חששה לתינוקה המצולק, והוא חשש מחששה.
אז מה עושים כדי להתחבב על רולינג? קלובס מהלל ומשבח את הרמיוני, מוגלגית מתוקה שרוצה להיות מכשפה (ולא את רון וויזלי, הילדון המנומש, ולא את פוטר, שבאמת קצת נמאס), וכובש את הסופרת קשת היום. כך שאם במקרה יוצא לכם להיתקל ברולינג בסטימצקי, תמלמלו שהרמיוני היא משהו, ולבה של זו יתכווץ כמו כלום.
רולינג, שקראה כל פיסקה בתסריט וסייעה בעיצוב הדמויות ואף סימנה את מיקומה המדויק של הצלקת, לא נדנדה בזמן הצילומים. "השליטה איננה שלי", אמרה בראיון שנתנה בקיץ האחרון, "אנשים לא אוהבים שהכותב מגיע ומנהל את העניינים. זו הסיבה שהם קנו ממני את הספר – בשביל השליטה". רולינג, כך טוענים, אוהבת את הסרט. אבל לך תדע אצל הבריטים.

אז מי אתה, כריס קולומבוס?

החיפוש אחר הבמאי לקח אף הוא כמה שנים מחייו המבוססים של היימן. לא נעים להודות, אבל לא במאי גדול חיפשו שם, אלא פשוט אחד שיאהב את הבריטים כמו שהם. הראשון שהביע עניין היה בראד סילברלינג ("קספר", "עיר של מלאכים"). אחריו הגיע תורו של הברור מאליו - סטיבן שפילברג (מה שאמור היה להביא לשיתוף פעולה עם דרימוורקס). הרעיונות שהציע שפילברג גרמו לעיקום שפתיים מצד היימן, רולינג וקלובס. פורסם, למשל, ששפילברג הציע סרט אנימציה ממוחשבת נוסח "צעצוע של סיפור" כשהיילי ג'ואל אוסמנד מדבב את פוטר. בסוף הוא הלך על A.I, ואנחנו קיבלנו יצירת מופת על-פי פינוקיו ונפרדנו מאנימציה שרקית אופנתית.
בין השאר העלו את שמותיהם של רוב ריינר (היה יכול להיות מושלם, לא?), אלן פארקר, טרי גיליאם (שהיה מנפק גרסה קפקאית ואפלה במיוחד), וגם אותו כריס קולומבוס (אגב, סתם מסקרנות, אף אחד שם לא יכול היה להעלות את שמו של טים ברטון?). הבחירה בקולומבוס, שאחראי על לא מעט סרטים מבישים ונטולי חותם ממשי, מעט תמוהה. הוא הביא לעולם את "שכחו אותי בבית" ואת המשכו המטריד, את "תשעה חודשים" עם יו גרנט, וגם את "אמא חורגת", בדיחה על חשבון חולי סרטן עם ג'וליה רוברטס וסוזן סרנדון.
לעומת אלה יש כמה נקודות אור: אלף, הוא כתב את התסריט ל"גרמלינס" ב-1984 (אך גם את השני המגוחך). בית, הוא כתב עם שפילברג את "הגוניס" הנפלא, וגימל, הוא שוב שיתף פעולה עם שפילברג ב"שרלוק הולמס הצעיר", שצולם גם הוא באנגליה ב-1985. סרטו האחרון, אגב, הוא "איש המאתיים" מ-1999, בו רובין ווליאמס, שכיכב בסרט אחר של קולמובוס ("גברת דאוטפייר"), מגלם אנדרואיד.

איך להגיד לכולם מה שהם רוצים לשמוע

נראה שלא המוניטין הביא לו את התפקיד אלא חלקלקות הלשון: לאחרונה, בראיון ל-BBC אמר קולומבוס (שוב) שהוא נורא אוהב את התרבות הבריטית, והזכיר שהוא מעריץ את סרטיו של דיוויד לין (ששימש השראה לסרט) ומונטי פייטון. כאמור, קולומבוס אמר לכל אורך הדרך ולכל מי שרק רצה את הדברים הנכונים: הוא האמין שצריך לשמור על האווירה הבריטית של הספר, עובדה שחשובה היתה לרולינג; התעקש, כמו רולינג, שכל הקאסט יהיה בריטי, שהסרט יצולם באי היפה, ואם אפשר גם שישירו את ההמנון בסוף. לאומנות? לא אמרתי.
עשיית הסרט, אם מסתכלים היטב, מקפלת בתוכה גם דילמת הגירה וכוללת מעבר של משפחה אחת מסן פרנסיסקו החמה לאנגליה האפורה. ילדיו של קולומבוס, שעברו יחד עמו לאנגליה, כבר לומדים בלונדון בזמן שאבא משלים את הסרט השני, שצילומיו כבר החלו. קולומבוס, שמתעתד לעשות את כל שבעת הסרטים - למרות ששפילברג כבר הביע עניין להשתלט על השלישי - יתגורר כנראה בלונדון בשנים הקרובות. הבריטים מאמצים אותו אולי אף יותר משאימצו את מלכת הפופ, והוא, הרכש משם, נראה לעתים בהצגות או באסיפות הורים. לאחרונה התבשרנו שגם את חג המולד הקרוב הוא יעשה אצלם.
התרבות הבריטית מאפיינת את הקו של הסרט, וסרטיו של דייויד לין, "ציפיות גבוהות" ו"אוליבר טוויסט", נתנו השראה לצילומי החיים האפרוריים של הארי אצל הוריו המאמצים. הצבעוניות של קטעי הפנטזיה, לעומת זאת, קיבלו את השראתם ממקור אחר: "הסנדק", להלן: אמריקה. אמא-בריטניה, שימי לב לסאב-טקסט.

המרדף אחר רדקליף

כל השחקים הראשיים של הסרט חתמו על אופציה לשבעה סרטים נוספים, עובדה שהקשתה בעיקר על ריצ'ארד האריס, האירי בן ה-71, שמגלם את דמבלדור (הוא לא אוהב להתחייב). לאחרים לא היתה בעיה: מגי סמית ("ריצ'ארד השלישי") היא בחירה נהדרת לפרופסור מקגונגל; אלן ריקמן כסנייפ; ורובי קולטריין ("המפצח") כהאגריד. הבחירה באחרון היא הודות להתעקשות (מוצדקת) מצד רולינג. קולטריין גם טוען ב"אנטרטיימנט וויקלי" שרולינג סיפרה לו, ורק לו, פרטים מפתיעים מעברו המופלא של האגריד שטרם נחשפו. כלומר, הוא לא רק נצר לענקים.
בשולחן של הילדים הכיסאות נתפסו עד קיץ 2000: רון וויזלי הוא רופרט גרינט והרמיוני גריינג'ר היא אמה ווטסון. אבל הארי פוטר, הבחור שלשמו התכנסנו, לא נמצא. כל ילד בגיל המתאים, עם המבטא המתאים והאמא המתאימה, נבחן לתפקיד. הגיע חודש יולי, 60 אלף נבחנים, ועדיין אין פוטר. עד שקולומבוס ראה את דניאל רדקליף, ולבו המפרפר של תומס מאן הוא דימוי יפה לפיסקה זו.
קולומבוס הבחין ברדקליף בהפקה של ה-BBC ל"דייוויד קופרפילד". "אותו אני רוצה" , אמר למלהק, שהסביר לו יפה: "אין סיכוי". ההורים לא מסכימים. קולמבוס התעקש. המלהק התפטר. היימן וקלובס נתקלו במקרה (?) ברדקליף ובהוריו בהצגה, והיימן, שסוף סוף הבחין בפלא, גייס את כוחו בסצינה תאומה לזו של האזרח קיין והמזחלת: פגישה נעימה על כוס תה עם ההורים בלונדון. קולומבוס מבטיח שהוא יגן על בנם מהלחץ. ההורים מחייכים. ב-21 באוגוסט חתמו. הילד בפנים. ומה יקרה אם הילד יתפרסם יותר מדי? בראיון ל-BBC אמר רדקליף "יש דברים גרועים יותר בעולם הזה שצריך לדאוג להם מאשר להיות מפורסם". יש כאלה?
שתי בעיות חמורות היו לרדקליף, שנפתרו חיש קל: האחת, אין לו עיניים ירוקות, אבל יש לו עדשות ועיבודי מחשב. השניה: הוא איבד את קולו לקראת הסוף. ילד אלמוני, ג'ו סוורבוטס בן ה-13, נכנס לרגע אל הנצח, כשצעק במקום רדקליף "הרמיוני, מאחורייך". את התיאור הכי יפה על הילד הזה מציע קולמובוס, כשצייר אותו כילד בן 11 עם לב של איש בן שלושים: "זהו ילד שחי חיים שלמים ומלאים", אמר בראיון. "מישהו שיכול להופיע כמי שרדוף ומוטרד על ידי עברו". סדרת הארי פוטר, שמנהלת מרדף בלתי פוסק של נער אומלל אחר עוגיית המדליין שלו, בנויה בעצם על המתח הזה, בין ההווה לעבר.

יחיד מול רבים

ההפקה, שעלתה 125 מיליון דולר וכללה 130 ימי צילומים, הפכה לתחרות על האפקטים הכי טובים בעיר: את לורד וולדרמוט (שבינתיים לא מופיע כבשר ודם) עשו Industrial Light and Magic של ג'ורג' לוקאס, שעבדו לאחרונה על A.I. את הדרקון של האגריד עשו Rhythm and Hues ("כלבים וחתולים"), ואילו Sony Pictures Images, ש"סטיוארט ליטל" נמצא באמתחתם, אחראים על מעשה המלאכה המורכב ביותר – הקווידיץ'.
היצירה המופלאה הזו השתעבדה בלי הרבה חרטות לטובת המונפולים הגדולים בעולם: חברת קוקה קולה כבר חתמה על שותפות עם AOL-טיים-וורנר בסכום של 150 מיליון דולר, ובכך הפכה לספונסרית היחידה של הסרט. מומחים צופים שהסרט יביא את טבלת שוברי הקופות, שלעולם אינה נחה, לשיאים שטרם ידענו. ועוד רגע מגיע הספר החמישי בסדרה. לצד נסיונותיה של תעשייה כל כך גדולה לעשות כל כך הרבה כסף, אין גבול גם להמצאותיהם של האנשים האמיתיים, שמגלות שהדמיון בכל זאת שרד. חנויות ממתקים ברחבי האי כבר העלו את השלט "פה צולם הארי פוטר" והאולפנים מיהרו להתרגז - הזכויות הן שלנו, לא? אני מציע הפגנה ברכבת צפון עם אותו שלט, סתם בשביל הכיף. פראייר מי שמתקשר לבקש רשות.