הלוזרים

מייקל ג'קסון

הלבקן הקטן, שלא לומר מלך הפופ, חזר השנה מלא מרץ, אך הותיר אחריו שובל של פאדיחות. חגיגות שלושים שנות הקריירה במדיסון סקוור גארדן הניבו מעריצים מאוכזבים שהשמיעו קולות מחאה בדבר מחירי הכרטיסים הגבוהים. בשיר “ What More Can I Give" שכתב למען נפגעי התקפת הטרור סירבו להשתתף מיטב אמני הפופ, ביניהם בריטני ספירס, ג'אסטין טימברלייק והדסטניז צ'יילד. ואם זה לא הספיק, אז האלבום החדש, "בלתי מנוצח", שעלה למייקל 30 מיליון דולר, התקבל בקרירות בקרב מבקרים לא מעטים, ובמכירות הוא נכנע לבריטני ספירס לאחר זמן קצר.

ארנולד שוורצנגר

גם השנה המשיך שוורצי את מסלולו האנכי המהיר בכיוון מטה. אפילו 30 מיליון הדולר שיקבל השרירן האוסטרי עבור השתתפותו ב"שליחות קטלנית 3" לא יכסו על השנה הקשה שעברה עליו. 2001 החלה כשזיכרון הכישלון הקופתי הצורב של "היום השישי" עדיין טרי. השנה נמשכה בשממון כמעט מוחלט מבחינה קולנועית, ובחודש מרץ נחתה על שוורצנגר מכה מכיוון אחר לגמרי: תחקיר של המגזין היוקרתי "פרמייר" הציג אותו כמטריד נשים, שוביניסט חסר תקנה ובוגד כרוני. השחקן, שביותר מהזדמנות אחת נרמז שהוא מתכוון לרוץ למשרת מושל קליפורניה מטעם הרפובליקנים, נאלץ לנטוש את החלומות הפוליטיים והודיע כי הוא לא במירוץ, תוך הכחשת כל קשר לאותו תחקיר. עורך המגזין התפוטר, אבל שוורצנגר, בעתיד הקרוב, לא ימשול בקליפורניה.

ג'ייסון אלכסנדר

הוי קוסטנזה, הלנצח תאכל גרב? דמותו של ג'ורג' חקקה לנצח את שמו של ג'ייסון אלכסנדר בהיכל התהילה הטלוויזיוני וקשה להעלות על הדעת חובבי טלוויזיה רבים שלא מפרגנים לו. ואולם תהילת סיינפלד גוררת אחריה גם את "קללת סיינפלד". אחרי שמייקל ריצ'רדס נכווה בשנה שעברה ("המופע של מייקל ריצ'רדס" ספג ביקורות קטלניות ורייטינג נמוך) הגיע תורו של ג'ייסון אלכסנדר עם ביטולה של "בוב פטרסון" בכיכובו. הקשיים החלו עם ליהוק בעייתי, עזיבת מפיקים ושינוי משבצות שידור. כרגע ג'ייסון אלכסנדר, ממש כמו בן דמותו הסיינפלדי וכמו רבים אחרים במקומותינו, מובטל.

ג'יי לנו

התקפות הטרור - תודו שלא ידעתם - זעזעו את עולמם של אזרחי ארה"ב ושל תעשיית הבידור ההוליוודית-הכל-יכולה. בתי קולנוע נסגרו, מופעים בוטלו ועברו ימים ארוכים עד שהטלוויזיה חזרה לשידורים רגילים, פחות או יותר (בעיקר פחות). בהקשר זה צריך לציין את הופעתו יוצאת הדופן של דיוויד לטרמן, מגיש תכנית הלילה ב-CBS, שכבשה את לב האמריקנים. בתכנית התארחו דן ראת'ר, איש חדשות ותיק, והתכנית סימנה למעשה את תחילת השיבה-לנורמליות של האומה האמריקנית. המפסיד הגדול, בהקשר זה, היה ג'יי לנו, המתחרה של לטרמן שסיפק תכנית סבירה למדי בעצמו, אבל הגיע רק למקום השני.

אייר

שנה אחרי הפסקול של "חמש ילדות יפות", ושלוש שנים אחרי יצירת הביכורים המופתית "Moon Safari", חזרו ניקולס גודין וז'אן-בנואט דאנקל עם אלבום חדש, “10,000 Hz Legend", שהיה מעוצב להפליא וחלול תוכן לחלוטין. הצמד הצרפתי לא ממש איבד את החוש לצלילים מסוגננים, אבל הרצועות חפו מאותו קסם ושיק פריזאי שניפקו בעבר. לצד ההישגים השנויים במחלוקת של האלבומים החדשים של מודג'ו ודאפט פאנק, אפשר לסכם שמובילי הסצינה הצרפתית ניסו את אותה נוסחה פעם אחת יותר מדי.

מריה קארי

האמת, הגיע הזמן שקארי תרד לשניה מעקבי ה-9 סנטימטר הנצחיים שלה. את השמועות על נסיון ההתאבדות עוד אפשר היה לפטור כרשעות עיתונאית או לחלופין כתעלול יחצני סר טעם. אבל את המספרים שהשיגה הדיווה בסיפתח הקולנועי שלה אין דרך להסוות. "גליטר", דרמה המתארת את המסלול לצמרת של זמרת אמריקנית אחת, הוא אחד הסרטים הכושלים של השנה - מסחרית וכנראה גם מקצועית. מזמן לא נרשמה אחדות דעים כה מרשימה בין מבקרי הקולנוע, ששברו ראש בשאלה מה יותר גרוע בסרט: המשחק, התסריט או הבימוי.

e-books

האינטרנט הזה, זה משהו, אנחנו אומרים לכם. משהו רע. הוצאת הספרים המקוונת MightyWords, שמייסדה ומנהלה, קריס מקאסל, הביא את סופר רבי-המכר סטיבן קינג לפרסם את יצירותיו החדשות דרך הפורמט האינטרנטי, תיסגר בחודש ינואר לנוכח ירידה חדה במכירות מנויים ואי יכולתם של הצרכנים להתרגל לפורמט החדש. גם הוצאת הספרים RandomHouse וחברת AOL-Time Warner הודיעו על סגירת מחלקת ה-e-publishing. מה שהחל כתקווה הגדולה של עולם הספרות, הוכיח עצמו לרגע עם "Riding The Bullet" של קינג, צנח מטה והתרסק כמו כלום. העם רוצה את זה על נייר, עדיפות לכריכה קשה.

מיליונר

הללויה. רק לפני שנתיים היה "מי רוצה להיות מיליונר" השעשועון החם ביותר בעולם. אחרי הצלחה מסחררת בבריטניה, כדרכן של הצלחות מסחררות, הוא יובא לארה"ב ושבר שיאי רייטינג. ריג'יס פילבין, המנחה, הפך לדארלינג של המדיה האמריקאית, אבל למרות הרייטינג הגבוה, הצביעו הנתונים הדמוגרפיים על קהל זקן, שהמפרסמים מחבבים פחות. התוצאה: החלטה לקצץ במספר המהדורות השבועיות, עד שבעונה הנוכחית, שהחלה לפני שלושה חודשים, השעשועון שודר רק פעמיים בשבוע והתרסק לחלוטין, יחסית לעברו המזהיר. באחד השבועות דורגו המהדורות במקומות ה-41 וה-52, קריסה כואבת לשעשועון שנהג להכניס ארבע מהדורות שבועיות לעשרת הגדולים. פתאום גם החלו דיבורים על החלפתו של פילבין במנחה צעיר יותר ומצחיק יותר. ואפילו בערוץ 2 ("רשת") כבר לא כל כך מתלהבים. למי בעצם איכפת אם חשמלאי כחוש מכרמיאל או עקרת-בית שמנמנה מטנסי יודעים שחומוס הוא קטניה?

ליאונרדו דקפריו

כבר הרבה זמן שאנחנו מחכים בפינה, מתופפים ברגלנו בסבלנות, לנפילתו של האיש נטול הפנים, הוא ליאונרדו. לאחר כמה שנות חסד הגיעה 2001, חשפה את שק הגנים המשעממים שזורמים בגופו של זה, והציגה בפנינו עוד בחור שמנמן, לא מזיק ובלתי מעניין בעליל. ימים לא רבים אחרי שעשה כסף על חשבון ספינה טובעת, מסתמן הכוכב כשעמומון ללא מוצא. המעריצים כבר מעקמים את האף; "כנופיות ניו-יורק" בבימויו של סקורסזה, שם עוד הספיק השמנמן לעשות צרות, נדחה לקיץ 2002 והותיר את השנה יבשה במיוחד; ואפילו ג'יזל המצודדת נטשה אותו לאנחות. ככה זה. הילד היפה של הכיתה תמיד גומר הכי רע.

נאפסטר

תעשיית המוזיקה האמריקנית התאגדה כולה נגד נאפסטר, והובילה לסגירת החברה. דווקא בשנת 2000, כשפעילותה של נאפסטר היתה בשיאה, תעשיית המוזיקה האמריקנית שברה את כל שיאי המכירות. והשנה, הפלא ופלא, עוד לפני התקפת הטרור, במקביל לשיתוקה של נאפסטר, רף המכירות ירד. המלחמה נגד שון פאנינג ונאפסטר לא רק שלא מוטטה את הפיראטים (עיינו ערך "Kazaa", שקשורה לרשת "Fast track"), אלא פגעה בתעשיה עצמה.

טינה בראון

אין דבר מדכא יותר מהעולם-ההולך-ונעלם של טינה בראון, באם אתם ניו-יורקרים נוצצים ואמידים המוזמנים למסיבות הנכונות, כלומר אלו שבהן טינה נוכחת, שלא לומר עורכת. משך למעלה מעשור היתה בראון – ייבוא מבריטניה – נערת הפלא הזוהרת של עולם המגזין האמריקאי: מי שתחת עריכתה הגיע "וניטי פייר" לכמה מגדולי הישגיו, ומי שבהמשך ביצעה סידרת פרובוקציות מרהיבות בניסיון לשחרר את ה"ניו יורקר" מהמקל התקוע דרך קבע בעכוזו, הסתבכה ב- 99' בעריכת "Talk", מגזין חדש בבעלות משותפת של "הרסט" ו"מירמקס", המנסה להיות מוצר גבוה, אקסטרווגנטי, יקר, יוקרתי, רכילותי, עמוק ורדוד במינונים שרק בראון – כמי שהמציאה ושיכללה את הנוסחה – יודעת. לפני שבועיים התברר כי "הרסט" מחפשת לפרוש מהיוזמה הכושלת מסחרית, וכי גם מירמקס מחפשת דרך להיחלץ מ-"Talk" "מבלי לקומם את טינה". מתברר שבעידן הפוסט-טראומטי והפרו-מיתון העובר כמכבש גם על חוגי האפר-איסט סייד האמידים, כל הקירקס הנוצץ של בראון הוא אולי עדיין לעניין, אבל בטח לא משהו להניח על שולחן הקפה בסלון.

סטיבן שפילברג

סטיבן, מה קורה? גם אם נביע את הערכתנו לצעד האמיץ שביכר עבודה על סרט מדע בדיוני קודר על פני סיפור ידוע מראש של קוסם מתחיל, זה עדיין לא משנה את השורה התחתונה: "אינטליגנציה מלאכותית" לא מימש את התקוות שתלו בו: כלכלית, במקום להיות אחד מלהיטי הקיץ הוא רשם אחוזי צניחה מבהילים מידי שבוע, ממש בריחה של צופים, ונעצר על 78.6 מיליון דולר שאפילו לא כיסו את העלות (90 מיליון); אמנותית, הסרט אכזב רבים ממעריצי הבמאי, והמבקרים ידעו להצביע על שלל בעיות. שפילברג יוצא חבול וחבוט מ-2001, שנה שקרוב לוודאי יעדיף לשכוח.

סקס קונבנציונלי

התנוחה המיסיונרית, גם היא ספגה מכה קשה השנה. מישהו בכלל ראה אותה לאחרונה? תזכירו לנו מיסיונרית אחת לכל אורך "סקס והעיר הגדולה" בעונתה האחרונה (ובעונה הקרובה – צפו לסקס לסבי); ב"הסופרנוס" לא יסתפקו בפחות מדוגי-סטייל כשאקדח מכוון לראשה של הנערה; ובפרק הפותח את העונה החדשה של "פרייז'ר" יוצא ניילס עם נערת ליווי למטרות בלתי שגרתיות. תוסיפו את ערוצי הפורנו (ז"ל?), שקונבנציות מעולם לא חסמו את דרכם לתהילת המאני-שוט, ותבינו מדוע כבר ממש לא נעים לנו, כגברים, סתם להיות למעלה.

אפקס טווין

זו לא היתה השנה של האלקטרוניקה וגם לא של אפקס טווין. טרם הופיע חלוץ חדש שייקח את אמנות מרקמי הסאונד צעד אחד קדימה, והעולם המתין בציפיה דרוכה לאלבום החדש של יקיר כל היקירים בעשור האחרון. בדיעבד התברר שאפקס לא חיכה לאף אחד. הוא הוציא את אלבומו החלש ביותר מזה שנים, ובשעה שאוהדיו הגדולים תירצו את הכישלון בסיבות שונות ומשונות, השורה התחתונה ברורה: גם גאונים מוטרפים מתגלים לפעמים כשרלטנים די שפויים.

מייקל סקופין

עד לא מזמן, "הישרדות" הייתה הסמן הימני של תכניות המציאות, הז'אנר הטלוויזיוני הלוהט ביותר. בינתיים, אגב, הטרנד קצת נרגע ("הישרדות - אפריקה" מדורגת רק במקום השביעי בארה"ב, הידרדרות רצינית יחסית לשתי העונות הקודמות) - אבל נשוב לרגע לימי הזוהר, ימי העונה השניה שצולמה בערבות אוסטרליה. מייקל סקופין היה אחד המתמודדים המובילים ועשה רושם כאילו הוא הולך להיות הריצ'רד האץ' הבא. אבל אז החלו ההסתבכויות. קודם הוא צד חזיר, התקשט בדם החיה המתה ועורר את זעמם של ארגוני זכויות האדם, שאף מאיימים לתבוע אותו ואת מפיקי השעשועון. אחר כך - אולי בגלל רוחו של החזיר השחוט - נרדם ליד המדורה, נפל לאש, נכווה, נפלט מהמשחק וחזר הביתה נטול כל.

טום גרין

בהתחלה הכל נראה מושלם. גרין, מגיש נערץ של תוכנית לא קונבנציונלית ב-MTV, נשא לאישה את השחקנית דרו בארימור. זה היה במרץ. באפריל נרשמה המכה הראשונה: סרט הביכורים שלו, "Freddy Got Fingered" - קומדיה אותה כתב, ביים וליהק (את עצמו לתפקיד הראשי) - נרשמה כאחד הכשלונות הגדולים של השנה, ואף נבחרה לאחרונה לאחד הסרטים הגרועים של השנה על-ידי המגזין "אנטרטיינמנט וויקלי". ולבסוף, רגע לפני סיום 2001, הגיעה הידיעה על גירושיו מבארימור. מה יכול להיות גרוע יותר מלאבד את מלכת הטראש המתוקה?

בית Fallingwater, פנסילווניה

זו היתה שנה לא-משהו לבניינים; שניים מהגבוהים שבהם התייאשו כליל, תקרת אולם שמחות עברה הסבה מקצועית לרצפה, ויצירת המופת הארכיטקטונית של פרנק לויד רייט במעבה החורש בפנסילווניה, שנבנתה ב- 36' והפגינה התמזגות מופתית עם הטבע סביבה, מאיימת גם היא לקרוס. התפרצות הגאונות של רייט, מסתבר, הסתיימה קצת לפני הזמן ולא לקחה בחשבון תמיכת בטון מספקת למרפסת ה"צפה" שבחזית המבנה. כך קרה שאם דווקא כרגע החלטתם לתייר את הפנינה, כל שתראו יהיה ערימות הפיגומים המקיפים אותה בניסיון למנוע התמוטטות, אגב השקעה של 11 מיליון דולר בפרויקט שיקום מקיף. הנה, לפיכך, קו ההגנה הנכון למשפטו של מהנדס הפל-קל אלי רון: גם אצל פרנק לויד-רייט העסק מדי פעם מתמוטט.

פיינל פנטזי

ממש כמו סטארט-אפ שנראה מבטיח על הנייר אך סופו בהתרסקות איומה, כך נראה היום הסיפור של "פיינל פנטזי". מדובר בסרט אנימציה שבחברת "סוני" הגדירה כ"נקודת מפנה בז'אנר הסרטים המבוססים על משחקי וידאו", זאת נוכח העובדה שהשחקנים בו היו פיקטיביים לחלוטין, הכל עבודת מחשב הזועקת חדשנות, פריצת דרך, עולם אחר. אלא שהצופים לא התרשמו במיוחד, שלא לדבר על הביקורת. הסרט המושקע, שגרר אחריו תקציב של 140 מיליון דולר, ירד מהמסכים בארה"ב לאחר שהכניס 32 מיליון דולר בלבד. רק הרווחים מעבר לים עזרו לו מעט להתרומם, אך הקהל, עושה רושם, מסרב להזדהות עם דמויות חצי-אפויות.

דפש מוד

חביבת הישראלים חזרה עם אלבום חדש, "Exciter", שהיה לא יותר מהד קלוש להישגי העבר. המעריצים השרופים עדיין מתעקשים כי מדובר בעוד יצירת מופת קשה לעיכול, אבל החדש של דפש מוד היה בהחלט חלש, וגם נקטל בכל רחבי העולם על ידי מיטב המגזינים המוזיקליים, שתהו האם נותר בדל רלוונטיות בדינוזאורים של הגל החדש. כך או כך, הקרירות בה התקבל האלבום לא ממש הפריעה ללהקה לצאת שוב למסע הופעות עולמי מצליח, שלנוכח האינתיפאדה הסתיים במרחק שעתיים טיסה מפה, בטורקיה.

השתתפו בהכנת הכתבה: איתי קרני, ארי קטורזה, נועם שגב, רענן שקד ושחר מגן