בית חרושת לשוקולד

שלום יקירים, שלום אהובים. אני מקווה שעדיין לא מאוחר ושאתם לא מזיעים מדאגה בקשר לתוכניות הרומנטיות שלכם להערב, אבל ברשותכם – בואו נעצור לרגע ונחשוב קצת. לפני שקנית בונבוניירה ורודה בצורת לב מלאה בשוקולדים חמודים כאלה בצורת לב, ביררת במקרה עם בת הזוג שלך אם זה מה שהיא אוהבת? ואולי היא בכלל סרבנית-שוקולד-חלב, או שאימת החצ'קונים גוברת על תאוותה ללבבות חומים שמנמנים? ובעניין הוורדים: ביררת אם הוא אלרגי? אולי הפרח "שלו" הוא בכלל כליל החורש, או סתוונית הבתה? ואולי ההזמנה שלכם בשולחן ההוא, שמשקיף לים במסעדה הכי רומנטית בעיר – אינה אלא מחווה ריקה שמחקה מחווה מצולמת ומבוימת על סט של סיטקום ששניכם אולי אוהבים, אבל רק בסיטקום?
החג הזה מלחיץ אותי ואת החברות שלי. בכלל, ביטויי אהבה פורמליים, מתוקתקים וממושטרים מלחיצים אותנו קצת. כי מה קרה – רק היום אנחנו אוהבות אתכם יותר מתמיד? ורק היום צריך להביע את זה? ועוד בדרכים הכי שבלוניות שבעולם? הבוקר, מתוך קורי השינה, שמעתי בערוץ 1 את דבר הסקסולוגית שזומנה לאולפן מחמת מבוכה כללית בעניין החג הזה, ממליצה לזוגות "לעשות איזה חוג ביחד". אז מה, אהובים – מקרמה בזוג? תיקשור עם רוחות בשניים? זה מה שיעשה לנו ולכם טוב יותר ביחד?
אולי כדאי להתחיל ברשימה קטנה של מה לא לעשות, לא היום ולא בכלל, לשיפור הזוגיות. היא ממש קצרה אבל די אינטימית, כך שרצוי להתקרב למסך כשקוראים, ואם אתם מסמיקים זה בסדר, גם אני, אפעס, זעה באי נוחות, אבל צריך לומר זאת: די כבר עם השוקולדים והוורדים, והיום - ובכל יום נתון - די להוכיח לנו שאתם מתים עלינו באמצעות לישה נמרצת ופתאומית של שדינו. ציצי זה לא צופר-אויר. ואם אנחנו כבר בעניין הזה – אוזניים אינן ידיות לכיוון הראשים שלנו לאן שנעים לכם (וגם לנו, אבל אנחנו יודעות איפה זה גם בלי מורי דרך).

מחוות ריקות, מתוסרטות

ועכשיו, בתמורה – הנה כמה דברים שמזמן היינו צריכות להפסיק לעשות לכם. מכירים את הטרנד הזה, של הפסבדו-פמיניסטיות החדשות, לרדת על גברים ולהגיד להם שהכל בגלל הטסטוסטרון? ושאתם יצורים קצת נחותים כי אתם לא יודעים לדבר שעות בטלפון וכי לעולם לא תוכלו ללדת ו/או לסבול מסיבת בנות צחקניות? ושבכלל, אתם מין סרח עודף כזה לחיינו כנשים חזקות, חכמות, עצמאיות וכל זה? ובכן, אין כמו יום ולנטיין הקדוש כדי לוותר מעט על שטויות שאינן אלא מחוות ריקות, מתוסרטות מראש: מבחינתי, וגם שתיים-שלוש חברות שלי כבר מוכנות להתחייב, המלחמה בין המינים נגמרה. נסכים שאנחנו שונים זה מזה. לא הפסקת אש זמנית, כי אם נכונות להתבוננות בזולת ובדיקה מחודשת של יתרונותיו באשר הוא זולת, לא נשמה תאומה, לא נסיך רכוב על משהו לבן, מסוס ועד ג'יפ.
כי כדי לאהוב נשמה תאומה, כל מה שצריך זה מראה ויכולת בסיסית לעשות לעצמנו נעים. וכדי לזהות זולת, צריך לחזור ולחשוב על אותן תכונות מופלאות שיש בגברים ובגללן אנחנו אוהבות אותם באמת: הטובים שבהם ניחנו בתחושת אחריות, יודעים מהי חובה אמיתית ומתי יש להידרש אליה, וכשאנחנו ממש צריכות מישהו שיציל אותנו, הם יהיו שם. בלי סוס. ברגל, בסנדלים, באמצע הלילה, באמצע החיים. הם לא מסוגלים לפטפט בטלפון? הם לא מחוברים לעצמם? שלא יהיו. נהיה אנחנו מחוברות לעצמנו ולחוטים שמקשרים אותנו לעולם, ונרד קצת מעץ הדאחקות שטיפסנו עליו בדרך לשחרורנו מעול הסטראוטיפ הנשי המתוסרט. לכבוד החג הכי סטראוטיפי בעולם, מגיע לאהובינו ולנו לחשוב קצת על האהבה שלנו, ועל כמה שהיא שונה במהותה מכל בית חרושת לשוקולד. חג שמח.