יום אשה שמח, אחותי

שלום, אחיותי. הנה סיור קטן לרגל יום האישה.
פעם חייתי עם איש אחד, שהיה רגיש מאד לנשים וללשון העברית, מתחשב ואוהב ופמיניסט מושבע.
לרגל יום האישה הוא קנה לי מתנה. אפיליידי. זוכרות? ממש כשהמוצר יצא לשוק, עטוף בהבטחה ורדרדת להסרת שיער חשמלית בלי שום כאבים.
הוא אמר שמשחק המלים שעשע אותו. לרגל יום האשה, לקנות לי מכונת תלישה לרגליים.
ואני אמרתי לו בחיוך גדול שגם אותי זה ממש מצחיק, ותראה, נורא קל להפעיל, לא כואב בכלל, אני מכירה את הדבר הזה מחברות שלי, מוכן לנסות רגע על הרגל שלך?
כן, הוא צרח קצת. מכוח האמת בפרסום.
עכשיו מוכרים לנו את יום האישה כמין חגיגה בהמית של תגרנים: בושם בהנחה, מאמי? מסאז' מפנק על חשבון הבית אם רק תקני כך וכך, מותק? ותתחברי לטברנה, או לבריזה. יהיו שם רק נשים. ונדבר קצת על עצמנו.
אז בואו נדבר על כך שהשנה, יותר מבשנים קודמות, נדחקנו הצידה לשולי השיח הפוליטי – כי יש מלחמה ואנחנו לא מבינות בזה, כי אם יש לנו בנים במלחמה הזאת תפקידנו להמשיך לגהץ להם את המדים בחירוק שיניים, ולשתוק יפה כשגברים מדברים שטויות ויורים זה על זה.
והשנה, תקרת הזכוכית לוחצת על הפדחת עוד יותר, כי הפערים בהכנסות בין גברים לבין נשים רק עלו, כך לפי נתונים יבשושיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
ומה נשאר בעינו? פער ההשכלה ופער התסכול והפער שבין המלים היפות למעשים המגונים, הפער בין היותנו רוב באוכלוסיה (תתפלאו. בעולם כולו יש קצת יותר נשים מגברים) לבין היותנו מיעוט בתת-ייצוג מחפיר בעשייה הפוליטית, הכלכלית, האקדמית.
ומה עוד מלווה אותנו כצל? העלייה במספר מקרי הרצח בתוך המשפחה, חרדתנו המתגברת מאיבוד מקום העבודה שלנו במיוחד בסביבות גבריות לעילא, הידיעה שאם נביא ילד לעולם המדינה אולי תשמח בו לעניין הפער הדמוגרפי, אך לא תעשה דבר כדי לנכות ממס ההכנסה שאנחנו משלמות כמו גדולות את ההוצאות הנחוצות כדי שנוכל לצאת ולעבוד ולפרנס את הילד הזה.

המדינה שלנו רוצה אותנו ענייות ושקטות

השרות ששלחנו לממשלה רוצות לשכוח שאנחנו קיימות. זו עסוקה מדי במאבקיה הפנימיים של מפלגה, וזו עסוקה מדי בעיבוי התכנים הלאומיים במערכת החינוך. אנחנו לא מעניינות אותן.
בדיוק כמו שלא עניינו את הנשים שהגיעו לצמרת הפוליטיקה העולמית, בואו נספור אותן על אצבעות שתי ידיים מטופחות: אינדירה גאנדי וגולדה מאיר לא מנעו מלחמות. צ'נדריקה בנדרנייקה טבחה בטמילים בסרילנקה. מרגרט ת'אצ'ר אחראית להתרחבות פער ההכנסות בין גברים לבין נשים בבריטניה, וגם לכל המתים במלחמה הכי מיותרת שאפשר להעלות על הדעת, לגוויות ששכבו בין כבשים לבין פינגווינים באיי פוקלנד. קונדוליסה רייס בונה מעצמת-על מפלצתית בעצות נהדרות לג'ורג בוש. כן, למה לא לשלוח חיילים אמריקניים לגבול צ'צ'ניה, אם הצבא כבר איכשהו בסביבה?
ואותם, מעולם לא עניינו ממש כבני אדם. גם זה לא ישתנה השנה, ולא חשוב כמה משדרים מיוחדים יפיקו לרגל היום הזה, השבוע הזה. בכלל, למה מגיע לנו רק יום – ולא 182.5 ימים בשנה, בדיוק חצי, ו – 183 בשנה מעוברת?
אז גם השנה נתנצל. נאמר ש"בתור אשה" אנחנו מרגישות ככה וככה. נתאפר יפה לפני ההופעה המתוקשרת לרגע בפאנל משמים על מצבנו, מעמדנו ושאיפותינו. גבי גזית יקרא לנו בשמות פרטיים, כי רק לגברים יש זהות מלאה, אוטונומית, שוות-זכויות לעצמם בעולם של עצמם. יום אשה שמח לך, אחותי. כבר ראית את הקרם-עיניים החדש הזה במבצע מיוחד לרגל החג?