מחזה אימים ידוע מראש

אות מבזק מיוחד, שדרנו מרצין באולפן, מפות עם אייקון קטון של להבה במקום הנכון, כתבינו שבטלפון עד שמתארגן צוות ומגיע ל"זירת האירוע", ואז סירנות, קוז'אקים, אמבולנסים, שוטרים הודפים את המצלמה ואת כתבנו בשטח; עדי ראייה מתייפחים, דובר מד"א, מיקי לוי, זום-אין לזירת האירוע, נחזיר את השידור לאולפן, בחזרה לסירנות, עדי ראייה רועדים, זכוכית מנופצת, דם, ברגים ומסמרים ואומים בידי כתבנו בשטח, מצלמה מלווה פצוע לבטן האמבולנס, ראש העיר, רב ניצב אהרונישקי, עד ראיה: "ראיתי חלקי גופות", ספקולציות על ממדי הזוועה, תיקון ספקולציות, נעבור לכתבינו בבתי החולים, עד ראייה מן הגל השני של פגועי ההלם: "ניצלתי בנס", כתוביות עם ספקולציות מעודכנות, פרשננו לענייני, בחזרה לזירה, אמבולנסים מתרחקים, עדר של בבונים עם פלאפונים עושים פרצופים למצלמה של כתבנו בשטח, קאט לשר התורן לענייני החמרת התגובה, בחזרה לאירוע, עבדקני חסד של אמת עם לופות ויעה קטן, סיבוב אחרון בין בתי חולים, כתוביות מספרי הטלפון של מרכזי המידע בבתי החולים ובעירייה, סוף. שגרת זוועה, או, כך נראה פיגוע.
ואולי אפשר שייראה אחרת על המסך, אבל קשה לחשוב על זה כי כדי לחשוב צריך להתנתק, ומי יכול להתנתק. בין שגרת הזוועה לשגרת חיינו לא תמיד נמצא הזמן והכוח לבדוק מה בסיקור הטלוויזיוני הוא הכרחי ממש, מה נועד למשוך זמן כי אי אפשר להשאיר מסך ריק מכתבנו, ומה גובל בפורנוגרפיה של אסונות.
למראות כוח משלהם. הם מדביקים את הצופים למרקע, הופכים אותם למשתתפים-מציצים באירוע, משרשרים וממחזרים את תפקידנו הפאסיבי בטראומה. גם כתבינו הם חלק מן הטראומה, מן הארוע, ממה שידוע-מראש, מתוסרט באחידות מופתית בשני הערוצים אבל עדיין ממגנט, כי אין תחליף לעוצמות של מראה המוות, בשידור חי, קרוב לבית, קרוב מדי.
אי אפשר ולא צריך לצנזר סיקור של פיגועים, אלא אם כן מדובר בתקריבי גופות או במידע במהלך "אירוע מתגלגל". מה שבכל זאת ניתן לעשות וגם צריך, לטעמי, הוא לחזור ליסודות איתנים של מלאכה עיתונאית, להעמיד את אלה במרכז, ולזכור שהמשימה המוטלת על כתבנו בשטח היא איסוף ומסירה של מידע. כל היתר יכול להידחק לשוליים ואפילו לחמוק באלגנטיות מן הפריים, אם רק רוצים. הצרה היא ש"כל היתר" הפך, בשגרת-הכיסוי הקשה, למרכז העניין, והטלוויזיה הופכת לשמרטף הטראומות הלאומי עד ל"סיום האירוע".
מעט מדי מזמן המסך הוא מידע של ממש: מי, מה, מתי, איפה, כמה ולמה. וככל שהפיגוע "קשה" יותר, ככל שנימת הקול של היושב באולפן קודרת יותר, ואפשר לעסוק בספקולציות מלומדות על "ממדי האסון" עוד לפני שכתבנו מתחיל בזה, כך אנחנו נחשפים ליותר פורנוגרפיה.
מהי פורנוגרפיה של זוועה? מצלמה נתחבת לתוך אמבולנס, ממש עד הקרביים, קרוב מאוד לגוף מיוסר של פצוע. גם לפצוע יש זכות-אנוש מינימלית להיות, ברגעים האלה של ה"ארוע", רק בן אדם ולא תמונת-תקריב. גם עד הראייה – שלא ראה דבר כי "פתאום שמעתי בום גדול/ כולם נפלו על הרצפה/ אנשים צעקו בהיסטריה", אינו תיאור של אירוע כי אם צעקה ראשונית, נסיון מכמיר לב ונואש ונידון לכישלון לעשות סדר בכאוס. למי שהיה שם שמורה הזכות לנסות, בזמנו-שלו, לספר לעצמו את הזוועה מבלי להפוך לאובייקט זמין וזניח של מצלמה ומיקרופון, אובייקט חסר שם וזהות, כזה שעוד מעט אולי יתנצלו בפניו שצריך לקטוע את דבריו ולעבור לרב ניצב אהרונישקי, ומשם לפצוע על אלונקה, כבר בחדר מיון, שהופך לעוד אובייקט-תשאול אנונימי: הדבר היחיד שפצוע יכול לדווח עליו הוא כאבו. הפצועים לא נשאלים על כאביהם. אבל צריך למלא מסך, ודיווח יבשושי, עובדתי ונקי של דובר בית חולים אינו מייצר את כל הדרמה.
גם כבוד השר התורן הממונה על דיברור-החמרת-התגובה, גם הוא משתתף (מרצונו, אבל רצונו לא ממש מעניין כאן) בריטואל קצת פורנוגרפי, כי האמת היא שאין לו מה לומר; אין לו פתרונות או עצות ואפילו דברי הנימוס האלמנטריים של "תנחומינו/ איחולינו" כבר לא נשמעים מפיו. כך שהוא משמש אתנחתא בין עד ראייה למשנהו, סטטיסט במחזה-אימים, לגמרי לא נחוץ לאיש.
והבבונים? מי צריך אותם? העדר הישראלי ברגעיו היותר מכוערים, טאפט אנושי מטומטם של חייכנים ומנפנפי-זרועות ושולפי סלולרי סדרתיים ("בחייאת, אמא, רואים אותי בטלוויזיה") – אי אפשר להרחיק אותם בתקיפות אך בנועם מן הפריים? ואולי באמת אי אפשר. כי הם הפריים. כי הארוע הוא חוויית הצצה קולקטיבית, וכולנו מציצנים וכולנו נישאר שם עד שאחרון העבדקנים יגרד פיסת עור אחרונה מן הגג, מן העץ, מן האספלט. ולמה נישאר שם אם הכל כל כך ידוע מראש? אולי כדי להאמין שעודנו חיים. שניצלנו "בנס". שראינו מוות, והוא לא נגע בנו, ואין קץ לפליאה. עד למבזק המיוחד הבא.