4. דבר אחד ודאי: אנחנו במלחמה

מהרגע הראשון שנחתנו במוצב, אנחנו ברצף של אירועים. מחבלים חדרו ליישוב לידינו וחוסלו ברגע האחרון על ידי הטנק.
למחרת זיהינו שני אנשים מנסים להתקרב לאחת העמדות ופתחנו מיד בירי ובסריקות ולא מצאנו כלום, כנראה שהם ברחו. חטפנו אש על המוצב באמצע הלילה והשבנו אש. הקצב מטורף, איבדתי קשר עם השעות, ועם הימים, אנחנו ערים כמעט ברציפות והעומס קשה. הפכנו לחיות לילה שנכנסות לעירנות עם חשיכה וחוזרות למחילה עם אור ראשון. העייפות מחלחלת לכל פינה וכשיש שעה פנויה נזרקים למיטה עם המדים והנעליים
אנחנו מפעילים כאן כוח אדיר, הפכנו לחשדנים מאוד ומגיבים בירי על כל דבר מוזר. הגיזרה צפופה ויש המון כוחות שמפוזרים בשטח, וביניהם בתים של פלסטינים וחממות. בלילות קר וגשום וקשה לזהות מי זה מי, אתמול זה נגמר בחמש כבשים מתות וחמור פצוע. בסריקות שלאחר הירי אמר לי אחד הקצינים שלא היה לו לב לירות בחמור הפצוע כדי שהצרחות ייפסקו.
לילות גשומים הם הקשים ביותר. הנטייה הטבעית היא להתחפר מתחת לחרמונית, להוריד את הראש ולחכות שהסיוט הזה ייגמר. הגשם חודר לכל מקום, מטפטף לאט על העורף ומקפיא את הגב. הידיים מפסיקות לתפקד והרגליים נרדמות מהקור. דווקא בלילות האלה חטפנו הרבה פיגועים, כנראה שהמחבלים נחושים מאוד אם הם מצליחים לתפקד בסופה הזאת.
אנחנו כבדים ועמוסים בציוד מיגון וקסדות ששוברות את הראש, בקושי מצליחים לזוז בחולות הטובעניים. החול נכנס לכל חור, לעיניים, לנעליים, לנשק ולציוד.
כשהייתי בסדיר תמיד יצא לי להחליף מילואימניקים שחוזרים הביתה לליל הסדר. הפעם לקראת ליל הסדר קיבלנו סוף סוף תגבור. אמרו לי שמגיעים חמישה חיילים מהחטיבה. כשהם הגיעו הבנתי שאלו נציגים מהרבנות שבאו להכשיר את הכלים ושהם עוזבים למחרת.
ליל סדר ראשון במילואים. התחלנו לקרוא את ההגדה מול שולחן חגיגי, סיכמנו מראש שנעשה קצר את החלק הראשון לפני האוכל, כדי שכולם יספיקו לקחת חלק בארוחה החגיגית. כשהגענו ל"די דיינו", שוב היתה הקפצה. את ארוחת החג אכלנו קרה, אחרי חצות.
לא ראיתי חדשות כבר שבוע, אבל הדיווחים על הפיגועים מגיעים כל הזמן. האווירה מתוחה ויש כל יום התרעות על אירועים באזור שלנו. כשאני מדבר עם הבית אני מנסה להרגיע, אבל מתרשם ששם הלחץ גדול בהרבה. השילוב של דיווחי הפיגועים בלתי פוסקים והדאגה לנו קשה. המשפחות שלנו סובלות מהמצב הרבה יותר מאיתנו. דווקא כאן, בגלל רצף הפעילות, אין זמן לחשוב ולדאוג לאן כל זה מוביל אותנו.
לקראת יום שישי הגיעה ההודעה, כל החטיבה הוקפצה בצווי 8. הקפצנו את כל החיילים מהבית וגייסנו את כל החיילים המבוגרים שעברו את גיל 40. כשהתקשרתי לאחד מהם הביתה לוודא שהוא קיבל את הצו, שמעתי את אחד הילדים בוכה ברקע, "אבא אל תלך". אחד החיילים, שיצא רק אתמול, נסע עם המשפחה לחופשה באילת. כשאמרתי לו לעזוב הכל ולחזור, הרגשתי כאילו הלב שלי מתאבן.
יש אי וודאות גדולה מה יקרה איתנו כרגע, אנחנו מתכוננים לכל תרחיש והשמועות מתחילות להתרוצץ. אם עד עכשיו זה לא היה ברור, כרגע יש דבר אחד ודאי, אנחנו במלחמה.