1. בחזרה לשטחים

לד' יש כנראה פריצת דיסק בגב, אבל הוא הודיע שהוא יגיע בכל מקרה. לפ' יש "במקרה" נסיעת עבודה לחו"ל מהיום הראשון למילואים עד יומיים לפני הסוף. ש' אמר שבמילואים הקודמים הוא דפק שני מבחנים, ואח"כ הלכה לו החופשת סמסטר בגלל מועדי ב'.
ג' מטפל באבא שלו שהוא חולה ומובטל, אבל יגיע לשבוע באמצע המילואים. "המילואים תמיד נופלים בזמן לא מתאים", אני אומר לר. שעובד כעצמאי ועומד להפסיד לקוחות בזמן המילואים ולא. שאשתו נכנסה להריון ולא מוכנה שיעזוב אותה לבד בבית הפעם.
בתחילת כל מילואים אני מרגיש צורך לכנס את החיילים, לדבר אתם ולהודות לאלו שהגיעו למרות שהם כאן מכורח חוק, קצת לטפוח על האגו ולהגיד שהם ראויים להערכה על התמדתם ועל זה שהם מיעוט קטן בחברה שעדיין מוכן לעשות ולתרום. לאחרונה אני כבר לא כל כך מאמין לעצמי.
חייל קרבי קיבל החלטה בגיל 18 ואחר כך הוא סוחב אותה על גבו עד גיל 40. לפעמים, כשאני עומד מול החיילים, אני תוהה מה עוד מחזיק אותם כאן, למרות הלחץ הכבד מהמשפחה, העבודה, הסביבה והבעיות הכלכליות. אין לי תשובה ברורה ואני מאמין שליחסים האישיים בתוך הפלוגה יש ערך משמעותי במיוחד. רובנו שלמים עם ההחלטה הזו, ואותה מערכת ערכים שגרמה לנו להתנדב אז, היא זו שמביאה אותנו להגיע למילואים גם היום.
כשמדברים על אחוזי ההתייצבות למילואים ניתן, כמו כל סטטיסטיקאי טוב, לפרש את הנתונים לכל מיני כיוונים. בתקופה האחרונה עקב העומס האדיר מאז תחילת אירועי אוקטובר, ישנה תחושה שמספר הפונים לרופא לצורך שחרור עולה בהתמדה וגם הבעיות הכלכליות החריפו את המצב. אחוז המתייצבים רחוק מלהיות מאה אחוז אבל אני שוב ושוב מופתע שאחוז ההתייצבות לא יורד בצורה דרסטית הרבה יותר. ישנם החיילים הקבועים שמופיעים ברשימות, ולעולם לא רואים אותם, ואלו שבלי להגיד מילה אתה יודע תמיד שיגיעו. הפעם, לראשונה, יש כמה שלא יגיעו בגלל מצפונם.
חודשיים לפני פינוי כוחות צה"ל מהשטחים , עקב הסכמי אוסלו, היינו בתעסוקה בצפון רצועת עזה. התחושה הייתה שונה מתמיד, זריקות האבנים היו מעטות, נסענו בנ"נ בלתי ממוגן בתוך מחנות הפליטים וסיירנו באזור התעשייה החדש שהלך ונבנה ליד בית חנון. הייתה הרגשה של זמניות ושל תקווה. בבקרים היינו שומרים על מעבר ארז, שבו עברו משעה מוקדמת מאוד אלפי פלסטינים בדרכם לעבודה בישראל. עמדנו שם, עם מכשירי ברקוד של סופרמרקט, ובדקנו את היוצאים עם מגלי מתכות. זה היה מתחיל בארבע לפנות בוקר, בחושך, אלפי פועלים נוהרים לעבודת יומם עם שקית ניילון קטנה של אוכל וכלי עבודה. בהתחלה עוד הייתי יוצר שיחה עם פלסטיני זה או אחר – לאן אתה? זה עובד בטיח בכפר סבא, זה עובד בפירוק עופות ליד באר שבע וזה במסעדה בתל אביב.
אחרי מספר ימים הפכנו לאפתים יותר וגסים יותר בבדיקות. יום לפני השחרור הגיעו המפקדים של הפלוגה המחליפה לחפיפה ועמדו לידינו במחסום. היה חשוך, ריח חריף של שמן שרוף מדוכני הפלאפל וזמזום מחריש של המון האדם. פתאום בום אדיר, ואחריו שקט מעיק. חטפנו רימון. הספקתי לראות שהקצין המחליף מוציא רסיס קטן מהמצח, ושעל הדובון שלי יש עוד כמה רסיסים, ואז כמו דומינו השכבנו את כל ההמון על הארץ בשאגות ואיומי נשק וניסינו לרדוף אחרי הזורק. כצפוי, הוא הספיק להיעלם, ובדרך מתוך כעס ראיתי את אחד החיילים דופק קת בראש לאחד האנשים שעמדו באזור שממנו נזרק הרימון, ושתקתי.
למחרת יצאנו מעזה בטיולית מקרטעת, ואני זוכר שנשבעתי שלמקום הזה אני לא אחזור לעולם.
בשבוע הבא אני חוזר לשטחים. מבוגר יותר, מפוכח יותר, מיואש הרבה יותר, ובפעם הראשונה גם קצת מפחד. מפחד מגודל האחריות להחזיר את החיילים שלי בריאים ושלמים הביתה.