נתנו לו בראש

ליל חמישי הקריר והאפל של ה-7 בינואר 1995 ייזכר כציון דרך בתולדות תרבות הבילוי וחיי הלילה של ישראל בכלל, ושל תל-אביב בפרט. בבניין מספר 58 ברחוב אלנבי התאספו כמה מאות אנשים מפני הגשם הקל והטורדני, ששיווה מראה לונדוני משהו לעיר. בעמדת הדי.ג'יי של המועדון ניצב בפעם הראשונה תקליטן הבית, די.ג'יי צ'ופי, והדגים, אולי באחת הפעמים הראשונות בארץ, סט שלם על טהרת ההאוס.
"אלנבי 58 היה ה-מועדון בסצינה המקומית, ונקודת הציון החשובה ביותר בקריירה של צ'ופי היתה, כמובן, הפתיחה שלו. "בפעם הראשונה אפשר היה לראות בעיניים מועדון של ממש", נזכר גיא (גיא) אסיף, שזכה להיות על הרחבה באותו לילה חלוצי. "במסיבות הראשונות אנשים עמדו ולא הבינו מה קורה בכלל ומה רוצים מהם. לקח זמן עד שהם התרגלו שלא מדובר עוד בשירים המנוגנים בזה אחר זה, אלא בסט יצירתי אחיד שבו הקטע הוא ריקודים וגילוי של מוזיקה חדשה". אחרי צ'ופי עלתה המנה העיקרית של ליל הפתיחה, די.ג'יי לואי וגה מ"מאסטרז אט וורק", שהפליא בסט שהשאיר את רוב הקהל בהלם. כשסיים עלה שוב צ'ופי, והפציץ כמו שצריך. עידן חדש נפתח.
כעשור אחרי שיאה של סצינת המועדונים של הגל החדש, נולדה לתל אביב סצינה חדשה. בשיאה נכלל "אלנבי 58", ארבע שנים ברציפות, ברשימת עשרת המועדונים הטובים באירופה. כ"רזידנט" המועדון - די.ג'יי הבית - היה לצ'ופי תפקיד מפתח בהתפתחות הסצינה הזו, תפקיד שהפך אותו - לאורך אותן ארבע שנות תהילה שנמשכו עד לסגירתו של אלנבי 58 במאי 99' - לכוכב הגדול של סצינת מועדוני ההאוס התל אביביים, לגיבור תרבות מקומי.

להתראות נירוואנות, שלום האוס

שלוש שנים מאוחר יותר, כשהוא נפקד מרשימות הדי.ג'ייז האהובים הן על הקהל והן על התקשורת, וללא מועדון-בית, נחשב צ'ופי בעיני רבים בסצינה למי-שהיה. בולטת במיוחד העובדה שבמעבר של צוות "המועדון" ל-TLV הוא נזנח מאחור. "את צ'ופי החזיקו עד לסגירת אלנבי, אבל במעבר ל-TLV נוצר סביבו וייב לא טוב כי שוכחים פה מהר ולא מפרגנים, הרי הכל בתל אביב זה אופנה ופוזה", אומר יבואן הדי.ג'ייז שרוליק איינהורן. איך זה קרה?
"את צ'ופי הכרתי עוד ב'פינגווין'", נזכר אורי שטרק, מנהלו הוותיק של אלנבי 58. "בהמשך הצטלבו דרכינו הרבה מאוד, ב'שירוקו' וגם ב'החוף המערבי'. בחרתי בו להיות די.ג'יי הבית של 'המועדון' משום שעוד ב'אליזבת' הוא תיקלט ליינים מצויינים של דאנס והאוס, יחד עם איתן תבור ז"ל. עד אלנבי לא ניגנו האוס; ניגנו להיטים וכל מיני נירוואנות וספין דוקטורז למיניהם, ולאלקטרוני קראו טכנו. 'אלנבי 58' היה המקום הראשון שניגן האוס נטו לאורך ערב שלם, וצ'ופי ואיתן ז"ל היו היחידים שניגנו אז האוס ואלקטרוני נקי, ועשו את זה טוב. במובן המקצועי של הדברים הוא היה מאוד רציני, שזה אומר לשמוע כל הזמן תקליטים חדשים, להתחדש ולהתעדכן".
צ'ופי, שמשרד הפנים מתעקש לקרוא לו שרון פרוינדליך, הוביל באותן שנים את ערבי חמישי החגיגיים של "אלנבי 58". בהתחלה היה אחראי על חימום הקהל החל מחצות, ובהמשך הוחלף כמחמם על-ידי די.ג'יי ג'אז. בשלב מסוים היה עולה לעמדה די.ג'יי אורח, לרוב בריטי, ונותן את הסט שלו. הייבוא המבורך כלל אז את מיטב הדי.ג'ייז של התקופה, שמות כמו ברנדון בלוק, טוני דה ויט, ג'אד ג'ולס, סיסטר בליס, גרהאם גולד. על צ'ופי הוטלה משימת הסגירה - "לתת בראש" לקלאברים המשתוקקים לפורקן בסיומו של הלילה.
"בדיעבד אפשר לראות בצ'ופי את אחד ממבשריה של תרבות המועדונים הישראלית. בזמן אמת לאף אחד לא היה ברור בדיוק מי נגד מי, אבל כשהדברים החלו להתבהר - צ'ופי היה ללא ספק אחד הקודקודים המשמעותיים", אומר גיא אסיף. "השנים 95' עד 97' נחשבות לשנות הפריחה הגדולה של ראשית הסצינה, וצ'ופי נחשב אז לגדול, למלך אמיתי", אומר איינהורן. "הבעיה שלו התחילה בזה שג'אז היה מחמם בהאוס בריטי שמח ומקפיץ עם ווקאל, אחריו היה עולה הסטאר הבריטי, ואחריו היה נשאר צ'ופי להפציץ, מה שדי הגביל אותו ותחם לו את מגוון האפשרויות".
"הוא באמת נחשב אז לגדול מכולם בהאוס התל-אביבי", מסביר ניב הדס, עיתונאי ב-"'DJ העיר". "גם אלה שהיום מלעיזים ומסתלבטים עליו היו אז הכי בעניין שלו. הסיבה העיקרית לשליטה שלו בסצינה היתה שכאשר ההאוס התחיל לתפוס, הסצינה היתה די מאוחדת ולא היה קנה-מידה אמיתי לאיכות, אז כל מי שנתן סט ממוקסס של האוס נחשב למקצוען ולכלי של הסצינה. ההצלחה העצומה שלו הגיעה לפרדוקס, כשדי.ג'ייז מחו"ל היו מגיעים לנגן האוס באלנבי ואנשים לא אהבו את זה, כי זה לא נשמע כמו צ'ופי, שהיה מזוהה עם האוס כפי שהישראלים למדו להכיר אותו. זכור לי מקרה של די.ג'יי ווסטבאם הגרמני, ממציא הלאב פארייד, שניגן משהו כמו חצי שעה וירד בשריקות בוז, כשרל נדל ואורי שטרק העלו חזרה את צ'ופי לעמדה לקול צהלות הקהל."

כוח משחית ומסורת ישראלית

ב-1997 הפכו צ'ופי וג'אז את הצלחתם כדי.ג'ייז לשותפות עסקית בלייבל "אגנוזיה". הם הוציאו אוספים, מכרו טראקים לחו"ל, מיקססו את עפרה חזה בהצלחה רבה, ומכרו מוזיקה לפרסומות ולטלפונים ניידים. הם גם פתחו בית ספר לתקליטנים, הרחיבו את מעגלי האוהדים של ההאוס בפריפריה דרך עבודות תקלוט בחתונות, והגיעו לשיא בשנתיים האחרונות עם ייצוג הרכב ההאוס-פרוגרסיב "פלאש", שזוכה להצלחה מסחרית גדולה במכירת טראקים לסוני מיוזיק ובחדירה לסטים של סשה וג'ון דיגוויד. בתעשייה המקומית מקובל לחשוב כי "אגנוזיה" הקדימה את זמנה ותרמה תרומה משמעותית לתרבות האלקטרונית הישראלית.
אבל דווקא אז, כשהפנה את מאמציו לכיוונים מאורגנים יותר, חל הפיחות המשמעותי במעמדו של צ'ופי כאחד מתקליטני ההאוס המובילים. ב-98' החלו די.ג'ייז צעירים ממנו לקחת את מקומו. אחת הטענות שנשמעו היתה כי צ'ופי הפך מרכזי מדי; כי עמדת תקליטן הבית של "אלנבי 58", שהיתה העמדה המשמעותית ביותר בסצינה לאורך זמן, לא היתה פלורליסטית וביטאה רק את קולו של צ'ופי. "לקראת סוף שנות התשעים הגיעו לארץ די.ג'ייז כמו סשה וג'ון דיגוויד, שהיו באמת ברמה יותר גבוהה, ופתאום אתה קולט שצ'ופי הוא בכלל לא כזה מציאה", מסביר הדס. "כשהדי.ג'ייז המקצוענים מחו"ל בונים סט אין הרבה קשר בין מה שהם עושים לבין מה שצ'ופי עשה, ומ-98' התחילו אנשים בסצינה להסתלבט עליו".
"צ'ופי לא התעדכן בצליל, ונעשה מסחרי ברמה כזו שזה כבר לא היה איכותי להחזיק אותו", טוענת בליינית ותיקה. "הצליל שלו הפך ללא אופנתי ולא מקובל. ה-TLV בנה את עצמו כסופר-קלאב מאוד יוקרתי שלא יכול להרשות לעצמו שלא להיות מעודכן. צ'ופי הפך לדגל המיינסטרים של הדי.ג'ייז בארץ, למותג שלא נחשב יותר איכותי".
זניחתו של צ'ופי ללא מועדון-בית תל-אביבי היתה בעוכריו. איינהורן מסביר: "כיוון שעדיין כמעט ולא קיים ביקוש עולמי לדי.ג'ייז האוס ישראליים, חייבים הדי.ג'ייז המקומיים להיות רזידנטס כדי לשרוד. בסופו של דבר המועדונים הם אלה שבונים את הדי.ג'ייז ולא להיפך. הדוגמאות המובהקות הן סהר זנגלביץ' באומן 17, לאקי לו בלמון, אלה גוטמן בקו, שלומי זידן ב-TLV, אסי קוז'אק במסיבות של שירזי".
מנגד נשמעת הטענה כי צ'ופי סבל מהנטייה הישראלית לבוז למסורת, להמליך מלכים ואחר כך לזנוח אותם או להתנער מהם. כמו אנשי תרבות רבים, נטען, הקשתה עליו הסביבה את החיים ולא אפשרה לו ליצור לאורך זמן, להתפתח ולהשתכלל. "בדרך כלל כשאדם עוסק באופן אינטנסיבי בעשייה במסגרת של תחום פורח ועכשווי של התרבות, והוא עושה את זה באופן עקבי ונמרץ לאורך זמן, יש לברך על כך, תהא העשייה שלו אשר תהא", טוען אסיף.

גדול בראשל"צ

אבל צ'ופי לא נעלם. לצד די.ג'ייז נוספים שנחשבים כיום בסצינה ל"מי-שהיו", כמו אלה גוטמן, הוא פופולרי מאוד בפריפריה שמחוץ למשולש אומן 17-TLV-דינמו. את פסטיבל הדאנס שנערך בחוף צמח בקיץ שעבר, אליו הגיע קהל מכל רחבי הארץ, הוביל צ'ופי כדי.ג'יי הראשי. "צ'ופי, אלה גוטמן ואייל ברקן נחשבים עדיין למלכים מחוץ לתל-אביב, אבל כמו שבתל-אביב קלטו את הבלוף, גם בפריפריה – בחיפה ובראשון ובזיכרון - יקלטו אותו בסוף", טוען הדס. "ההאוס הוא דבר מאוד תל-אביבי, אבל הטעם בפריפריה עתיד להתפתח וגם שם יבינו שזה לא עושה נאמנה את מה שזה מתיימר לייצג. צ'ופי הוא לא סשה ובטח שלא טנאגליה ולא יעזור כלום".

צ'ופי: "גיבור טראגי? מחמיא לי"

בתגובה לדברים, מסר צ'ופי: "ראשית, אני עובד בתחום המוזיקה כ-22 שנה. משנת 84' ועד 99' הובלתי את שוק הדי.ג'ייז בארץ ותיקלטתי בכל המועדונים המובילים בתל-אביב. עבודתי כדי.ג'יי היא רק חלק מתרומתי להתפתחות סצינת המועדונים בארץ, ובמשך השנים הבאתי לאלנבי 58 די.ג'ייז מחו"ל, מתוך מגמה לפתוח את האוזניים והטעם של הקהל בארץ לסגנונות אחרים. הכינוי 'גיבור טרגי', שהודבק לי על-ידי עיתונאי שגילו הוא כמספר השנים שאני מתקלט מחמיא לי בעיקר בהקשר המיתולוגי. אתה צריך לבלוט בסצינה כדי להיקרא גיבור, וכל עוד אני עובד, מה טראגי כאן?
"במשך השנים הרחבתי את תחומי הפעילות שלי ואני עובד כמפיק מוזיקלי עצמאי בעל חברת תקליטים מצליחה וידועה בעולם. הקהל תמיד היה ויהיה חלק מהצלחתי, ואני מתנגד להנחה שבפריפריות מבינים במוזיקה פחות מתל-אביב. לדעתי זאת ראיה צרה ומזלזלת כלפי הקהל, שרובו, אגב, לא תל-אביבי. מי שלא מכיר מספיק את הסצינה מחוץ לתל-אביב אינו רשאי להתייחס לעצמו כאל מבטא את דעת הרוב ובוודאי שלא יכול להחליט מי לא 'אופנתי', או 'נלעג'.
המילה 'מיינסטרים' מובאת כדוגמה ל'ירידה ברמה או באיכות', ואני חושב שמיינסטרים היא לא מילה נרדפת למסחריות דווקא, אלא לקליעה מדויקת לטעם הרוב. תראו לי מוזיקאי אחד שלא היה רוצה בזה. תעשיית המוזיקה היא המקצוע שלי והאהבה הגדולה שלי. הקריירה שלי נבנתה בעמל רב במשך שנים רבות, ואם אנשים רבים מתחברים לעבודתי, אני לא מתכוון להתנצל על זה".