פסטיבל ישראל: יצאו בזול

פסטיבל ישראל הסתיים ביום חמישי האחרון במופע מחווה של אמני ישראל למיקי גבריאלוב בבריכת השולטן. בימים כתיקונם, קהל של 6,500 איש אולי לא היה נחשב לכותרת, אבל בהתחשב במצב, נוכחות הקהל המסיבית במופע תיזכר בתולדות פסטיבל ישראל כהצלחה גדולה.
זו היתה אולי השנה הקשה ביותר בתולדות הפסטיבל: המצב הפוליטי-בטחוני גרם למיעוט יחסי במופעים מחו"ל, ולמספר ביטולים של קבוצות שחזרו בהן ברגע האחרון. גם הקהל לא שש לעלות לירושלים מפחד הפיגועים, והמצב הכלכלי הרעוע הכביד על כיסם של רוכשי הכרטיסים. בניגוד לכל הסיכויים, הצליח הפסטיבל למלא את מרבית האולמות (כ-90 אחוז תפוסה בממוצע נרשמו באולמות הפסטיבל) ולרשום מכירת כרטיסים נאה (32 אלף כרטיסים מתוך 44 אלף שהוצעו למכירה) למרבית המופעים, שכללו 10 הפקות מחו"ל (קוריאה, בולגריה, אנגליה, הונגריה, ארה"ב, ארגנטינה, צרפת, ארמניה), שמונה הפקות מקור ישראליות ותשע הפקות נוספות. הנהלת הפסטיבל מסרה עם תום המופעים על איזון תקציבי, עובדה שבימים אלה תחשב גם היא לניצחון. בסך הכל (כולל מופעי החינם) הגיעו לפסטיבל כ-75 אלף איש.

מתרחק מאסקיפיזם

במהלך השנים האחרונות ספג הפסטיבל ביקורות שטענו, בין היתר, כי מדובר בפסטיבל לאליטות, עם הרכב תוכני חלש ומינונים בעייתיים בין הפקות מקור ישראליות, שהוזמנו במיוחד עבור הפסטיבל, לבין להקות אורחות מחו"ל. חלק מהטענות מוצדקות, וחלקן נובע אולי מכך שמדובר בפסטיבל שזוכה לתמיכה ציבורית מכובדת (כ-4.6 מיליוני שקלים מתקציב כולל שעומד על 14 מיליוני שקלים).
אמנם מחירי הכרטיסים, שהגיעו השנה עד 195 שקלים לכרטיס, אינם דבר של מה בכך, במיוחד על רקע המיתון הכבד, אבל קשה שלא להעריך את העובדה כי 20 מתוך אירועי הפסטיבל השונים היו פתוחים השנה לקהל הרחב ללא תשלום, ומחיר כרטיס למופע הסיום בבריכת השולטן עלה 10 שקל בלבד. נעשה גם ניסיון לתת מענה לקהלים שונים, ממוזיקה קלאסית דרך מוזיקת עולם ועד מסיבות במועדון האמן 17, והשנה לא מדובר היה בניסיון למראית עין אלא בהפקות ממשיות, שגם אם לא השתוו זו לזו ברמתן, היו ברובן מעניינות.
על הקו התוכני שניסתה להנהיג אופירה הניג, המנהלת האמנותית החדשה של הפסטיבל, אפשר להתווכח. הניג, שניהלה בעבר את תיאטרון החאן הירושלמי ושמה בו דגשים מיוחדים על הפקות מקור בעלות אמירות פוליטיות-חברתיות, מתרחקת גם במסגרת תפקידה הנוכחי מאסקפיזם. אם לשפוט על-פי הקהל הרב שפיזז במתחם התיאטרון במופע הפתיחה של זיו איתן ואנסמבל שנות האלפיים, או על-פי האלפים שהגיעו לבריכת השולטן בערב האחרון, נראה שהפסטיבל הצליח - מבלי לעשות לעצמו הנחות ולספק אתנחתאות קלילות דוגמת המופע "טאפ דוגס" משנה שעברה, או המופע של הפט שופ בויז מלפני שנתיים.

הגיע זמן שינוי

בירושלים טוענים שהמנדט של הפסטיבל הוא, בראש ובראשונה, לחשוף את הקהל הישראלי למופעים וליוצרים, שבכל פלטפורמה אמנותית אחרת לא היו יכולים להגיע לישראל. השאלה העולה דווקא בימים אלה, כשמתחילים לתכנן את הפסטיבל הבא, היא האם לא מתבקש, לפחות בתקופה הקרובה, לשנות קונספציה ולהתמקד יותר בהפקות ישראליות. האם לא מוטב להקדיש את מירב האמצעים הכספיים להפקות מקור בכלל התחומים ולקשט את הפסטיבל במספר הפקות גדולות מצומצם מחו"ל? כך יוכל הפסטיבל לתמוך ביוצרים המקומיים הנאבקים על קיומם, ולפתור את בעיית הביטולים וההחרמות מחו"ל במקביל.
יש שיאמרו בדאגה, ששינוי זמני בקונספציה עלול להפוך קבוע, אך גם זה לא בהכרח רע. בהגדלת נפח היצירה הישראלית בפסטיבל החל המנהל האמנותי הקודם, מיכה לבינסון, לפני כשמונה שנים. עם כניסתה של אופירה הניג לתפקיד השנה, סביר להניח שהמגמה תתחזק, ורצוי שכך. תקנון הפסטיבל מדבר על עידוד וייזום יצירות ישראליות חדשות, והפקה כמו "משורר בניו-יורק" של דורי פרנס, שעלתה בפסטיבל השנה, ראוי שתזכה למשבצת קבועה בתכנון הפסטיבלים העתידיים. עם זאת, הכרחי שמופע שכזה יועלה בכל אחד מתחומי היצירה ולא רק בתחום המוזיקה. הנהלת הפסטיבל בחרה השנה להתמקד במופעי מוזיקה ובמופעים רב-תחומיים וויתרה כמעט לחלוטין על תחום המחול. כל זה אחרי שיתוף פעולה פורה שהחל לפני שנתיים עם פסטיבל "דאנסאירופה" במרכז סוזן דלל. מדובר בהחלטה תמוהה במיוחד נוכח ההיענות המצומצמת יחסית של הקהל, שהובילה בסיכומו של דבר לפגיעה בשני הפסטיבלים.
בישראל 2002 קשה ובלתי אפשרי כמעט שפסטיבל אמנותי לא יושפע מהמציאות בה הוא מתקיים, והסתגלות היא שם המשחק. חשוב שהנהלת הפסטיבל תשכיל שלא לקפוא על שמריה, ותתאים את פסטיבל ישראל למקום שעל שמו הוא קרוי.