| |
מפוטרת אמדוקס נפרדת מהבית
נ', ממפוטרות אמדוקס, כותבת על הפרטים הקטנים שהפכו יום עבודה של 11 שעות לנטול דאגות - איך נפרדים מהגן הצמוד לילדים, מהרכב, מהקאנטרי קלאב, מההצגות ומהפסטה בהתאמה אישית בחדר האוכל; מונולוג
עידן גרינבאום
זו לא המשכורת (שממילא לא נחשבת לבין הגבוהות בשוק ההיי-טק), לא המכונית הצמודה, ואפילו לא עצם העובדה שיש לך עבודה (כי תמיד אפשר למצוא), שתטריד את מפוטרי אמדוקס הטריים. זה משהו אחר לגמרי.
צריך להקדים: יש באמדוקס חטיבות, ובתוך כל חטיבה יש פרויקטים, ובתוכם צוותים, ובתוך הצוות מצוי העובד. מזכיר משהו? לא בכדי. קברניטי אמדוקס השכילו להפוך את החברה שהם מובילים למעין דגם כלכלי של צה"ל. הבוס הוא המפקד, הקודים הם גבריים, יוצאי הסיירות הם אלה הזוכים לכבוד והאבא הגדול שמלמעלה דואג לכל צרכיו של העובד הקטן, החייל הפשוט.
יום העבודה הרשמי באמדוקס נפרס על-פני 9 שעות, בפועל לפחות 11. העובד הממוצע מגיע בבוקר לעבודה, ודבר ראשון הולך למטבח, להכין כוס אספרסו מהמכונה (עם אופציה לכוס מיץ תפוזים סחוט טרי), לחטוף איזה יוגורט מהמקרר, להתעצבן על הסנדביצ'ים של הבוקר שלא הגיעו בזמן. לדוגמא, בקיצוצים שנערכו באמדוקס לפני כשנה זעמו העובדים לא על ביטול הנופש השנתי או ההסעות, אלא על הקטנת כריכי הבוקר במטבחונים, שהצטמקו לחצי מגודלם.
נכנס העובד למשרד, ביד אחת קפה ובשנייה איזה יוגורט טוב, מדליק את המחשב ומתחיל עוד יום עבודה. לאחר חצי שעה הוא מקבל טלפון מהגננת "הילד שלך מרגיש קצת לא טוב, אולי תבוא לראות מה העניינים"? העובד שלנו, איש משפחה למופת, קופץ מכסאו ורץ לגן לראות מה שלום הילד. רץ ולא נוסע, כי גן הילדים נמצא באמדוקס עצמה, רק כמה קומות מתחתיו.
חוזר לו העובד למשרד וממשיך להתעמק בפרויקט הנוכחי שעליו הוא עובד, בדרך הוא מספיק לצאת לכמה דקות של סיגריה במרפסת, לחטוף כריך קטן כדי לפתוח את התיאבון לפני ארוחת הבוקר ולהיכנס לישיבת עדכון של כמה דקות אצל מנהל הפרויקט. הזמן עובר לו בנעימים עד השעה 12:30 לערך, והעובד שלנו מתחיל לחוש איך רעב קל מזדחל בבטנו.
לא עוברות יותר מחמש דקות ובמסדרון נשמעת קריאה, "באים לאכול?" וכל הצוות עליז וטוב ללב יוצא לכיוון חדר האוכל, והשימוש פה במינוח "חדר אוכל" הוא בלשון המעטה של ממש. בחדר האוכל של אמדוקס יש חמישה מטבחים שונים, כולל פסטה בהתאמה אישית של הרוטב, ותפריט שמשתנה בכל יום. זה ממכר.
יום העבודה נמשך לו כך עד לפחות שמונה בערב, לא לפני שמנהל הפרויקט קורא לעובד ומודיע לו שמחר עליו להתייצב בשדה התעופה ולטוס להרגיע איזה לקוח זועם מעבר לאוקיינוס. אבל "אין לי מה ללבוש!" מקונן העובד, ולפני שהוא מספיק להגיד "מריו סגל" (סגן נשיא בכיר בחברה) הוא מקבל טופס שמחזיר לו סכום של 200 דולר על קניית בגדים.
יוצא לו העובד מהמשרד, וכעת עומדת בפניו התלבטות איומה: האם להיכנס לחדר הכושר המשוכלל שעומד לרשותו במשרדים ברעננה ואולי גם לשחק משחק סקווש מהיר במגרש המיועד לכך, או לנסוע לכיוון רמת גן, שם הוא יכול להיכנס לקאנטרי קלאב בהצגת כרטיס עובד.
ותסכימו איתי שזו התלבטות מאוד קשה, בעיקר ערב טיסה, אבל אל דאגה, בקרוב מגיע סוף השבוע והעובד שלנו, מלווה באשתו וילדיו ייסע לטיול מלווה בארוחה טובה ויקנח ב"הבימה" בהצגה - הכל כמובן בחינם - דרך מועדון עובדי אמדוקס.
כאשר העובד הזה שלנו הגיע בשבוע שעבר למשרד וגילה שהוא ברשימת המפוטרים, סביר להניח שהוא היה בהלם, שהוא כעס, ואפילו סביר להניח שבמוקדם או במאוחר הוא ימצא עבודה חדשה. אבל את החלל שמשאירה אמדוקס במפוטריה הוא ירגיש עוד זמן רב, בעיקר בפרטים הקטנים: בארוחות הבוקר, בבריכה, בגן הילדים, בחדר הכושר, בהצגות, בנמלי התעופה ובדרך למבנה הירוק להחריד ברעננה, שפעם היה הבית. שלי. שלנו.
|
