"לעזאזל האוניה שהביאה אותם"

הסתיימה ההקרנה של "רוח קדים", סדרה תיעודית מרשימה שנועדה לצייר את תוואי החלום ושברו של עולים ממרוקו, ולספר מה קרה לשני דורות מביניהם אחרי שהגיעו והיו למשיסה בידיה של אידאולוגיה אשכנזית כוחנית וגזענית. הדוברים - ובעיקר סמי שלום שטרית ושלמה בן עמי, ואפילו ראובן אברג'ל, מאבות הפנתרים השחורים - היו רכי-מבע, והביאו אל המצלמה יותר עצב ממרירות, יותר תובנה מרוח לחימה, ועימם תחושה קשה של החמצה, של הישארות בשוליים. אריה דרעי הביא אל המצלמה את אריה-דרעי, מוצר מוגמר של רביזיוניזם היסטורי מוצלח. כמחוללה הגדול של תנועה פוליטית ששורשיה המוצהרים דתיים ולא חברתיים, הוא מחויב לסיפור שלו: שמדינת ישראל הציונית-חילונית דיכאה עד עפר את חיי הדת של יהדות המזרח, וש"ס שיקמה, ובעזרת השם יום אחד תקום לנו מדינת הלכה לתפארת.
יום אחד יהיה צורך לקעקע את יסודות הסיפור של ש"ס, אבל זו לא מלאכתי. הסיפורים המתלכדים והמצטלבים של בן עמי ושל סמי שלום שטרית קרובים יותר למה שאני מכירה, והקרבה הקפיצה אותי כשהמצלמה של דויד בן שטרית שוטטה במקום שאני מכירה כמו את כף ידי. המצלמה התבייתה על הבנין הכעור, בלוק בשכונת העוני שבה גדלתי באשדוד. סמי שלום שיטרית דיבר על החינוך בעיירות הפיתוח, שנועד ליצור מעמד של חוטבי עצים ושואבי מים, והיה מכוון כנגד אפשרות של הצלחה בקרב בני המזרח. ואני הגבתי למראה הבית ההוא, שבו עשיתי שעורים על שולחן המטבח, במרחק מאתיים מטר בערך מביתו של סמי שלום שטרית, וחשבתי שיש כאן עוד סיפור. שאולי אפשר להתחיל להרחיק מעט את העדשה. זום אאוט מהסיפור של עליית מרוקו, לעבר הסיפור של עליית יהודי המזרח בכללותו, ומכאן, אולי, אם יהיה למישהו הכוח, לסיפור ההגירה של יהודים עניים שהגיעו לכאן אחרי הקמת המדינה.

ראש הממשלה מפלה את כ-ו-ל-ם

בן גוריון לא הפלה ביחסו המתנשא כלפי בני המזרח מחד וניצולי השואה מאידך. אלה ואלה היו בעיניו אבק אדם, חומר אנושי נחות שיש לעצבו מחדש בתבנית האדם הישראלי החדש. נדמה לי שמהוריו של סמי שלום-שטרי נחסכה חווית הפחון במעברה כצוהר לעולם החדש: אנחנו, שהגענו מרומניה ועל פי הדיכוטומיה המקובלת "אשכנזים-מזרחים" היינו אמורים להיות חלק מן הממסד המדכא, עברנו שם. מה אגיד לכם, לא ממש כיף.
גם הבלוק הצפוף, הכעור, המדכא בשכונת העוני לא היה כיף. גרו בו מרוקנים וטוניסאים ואלג'ירים ומצרים ורומנים ופולנים – וכולם עד אחד היו עניים מרודים, וכולם עד אחד, לפחות בתחילת הסיפור שלהם, היו תלויים מאד בחסדיו של ממסד כוחני מפאיניקי. לא תמיד אשכנזי במהותו. האיש החשוב – והדמות הטובה – בסיפור חיי העבודה של העולים באשדוד היה שאול בן-שמחון. בן גוריון שלח אותו, כמי שעמד בראש מועצת הפועלים המקומית, להפוך את כולנו לפרולטריון יצרני. משרתו האחרונה של אבי ברומניה: ניהול טכני של חברת טלפונים ממלכתית ענקית. משרתו הראשונה בישראל: קרצוף מחראות המעברה. בידיים. בלי כפפות. לא נתנו כפפות. אבי לא חשב שקיפחו אותו, ואני לא חושבת שקיפחו אותי על רקע עדתי במערכת חינוך איומה ונבערת, שמורותיה הפליאו בשגיאות הכתיב שלהן, שמורותיה שינו את שמי ארבע פעמים כדי שאתאים לתבנית הילדה הישראלית החדשה שהוכתבה להן.
עובדת היותי אשכנזיה לא שינתה דבר למפיצי האידאולוגיה: קראו לי, בניגוד לרצוני ולרצון הורי, בשמות חנה, אורה, אורית וענת. הייתי צריכה להילחם בעצמי על זכותי לשם שנתנו לי הורי. גם אם החוויה הזאת מוכרת לסמי שלום-שטרית, או לשלמה בן עמי, אני לא מוכנה עוד לשמוע כי זו חוויה "מרוקנית" או "מזרחית". זו חוויה של מהגרים עניים, נטולי כוח. והפעם, באחריות, לא חשוב מאיזו עדה.
מי שרוצה, יכול לפגוש הדים לחוויה הזאת בכתבים ישנים, זקנים ממדינת ישראל. לכו אל שלום עליכם, אל "מוטל בן פייסי באמריקה". הכל כבר שם. מוזרותה של הארץ החדשה, אורחותיה המאיימות, הרצון והצורך לנכס את שפת האדונים שלה במהירות כדי להיות "אמריקני של ממש", הקריעה מן המסורת היהודית וממוסדות הקהילה היהודית, חיים מנוולים של פרולטריון מדוכא. כל זה מצוי מתחת לצחוקים, וכל זה אינו שונה במאומה מחווית ההגירה של סינים בונקובר, אינדונזים בקנברה, פקסיטנים בקיימברידג'. צריך רק להרחיק את העדשה מעט ולראות יותר.

אשדודית? לא רואים עלייך

נמשיך: דיכוי תרבותי, נאמר לא אחת ב"רוח קדים". ובכן, בריונים בן-גוריוניסטים פוצצו הצגות של תיאטרון יידיש. סבי נתקל בקיתונות לעג כשדיבר בשפה שאבותיו דיברו בה במשך אלף שנים. אותי לימד יידיש ממש במחתרת. כשנודע לילדי השמנת האשכנזים בכיתה שלי שאני דוברת גרמנית, הוקעתי כ"נאצית". לא רחוק ממני, שני בלוקים, גדל ילד מקסים ששמו אילן, היום אילן גילאון, חבר כנסת. אני זוכרת כיצד שנינו נאבקנו במבטא הזר וכיצד נצחנו, כיצד התביישנו בהורינו שלא ניצחו כמונו, כיצד הפכנו למתורגמנים קטנים ויעילים עבור מי שכבר לא היו עמודי התווך האיתנים של המשפחה: לא, זה לא "סיפור מרוקני". וכן, מהוריו של סמי שלום שטרית, כמו מהוריו של אילן, נשללה אפשרות הביטוי בשפה החדשה שלא רכשו מהר וטוב. כמו דור אחרי דור של מהגרים. בכל מקום.
לעיירות הפיתוח הוצמדה סטיגמה של פריפריה נחשלת. נשאנו בה בכבוד, אני חושבת. קשה היה לשרוד במערכת החינוך שייעדה לנו קריירה של פועלים מרוצים, מקסימום טכנאים. אני זוכרת נסיון כושל בכתה י"א להובילני למגמת אלקטרוניקה ולהסביר לי שבתור מתקנת טלוויזיות עתידי הכלכלי מובטח. ואני לא זוכרת, בכל שלב של חיי כעולה חדשה, עם תגית ה"אשדודית" הצמודה אליה (מאשדוד? באמת, לא רואים עליך), שהיחס אלי היה שונה במשהו מן היחס לו זכתה חברתי חנה אבוטבול מבית ספר שקמים או חברתי שרה פריידנברג מאותו בית ספר עצמו. היינו, שלושתנו, ילדות עניות עם חרטומי נעליים פעורים. זה כל הסיפור.
וזהו גם סיפורה של הסדרה שתיעשה, אולי, בעוד עשר שנים, ויקראו לה "רוח מוסקבאית", והסדרה שתיקרא "רוח אדיס-אבבאית" עוד תבוא, ומכל אלה לא תיווצר הבנה גדולה יותר. הפיכת סיפור ההגירה לישראל לסיפור של מאבק עדתי היא אחת הטעויות הכי חמורות של אידאולוגים מזרחיים מחד ושל אנשי ממסד אשכנזים מאויימים מאידך. זהו נראטיב ידוע מראש של הגירה. הנפגעים לעולם יהיו מהגרים עניים.

חלומות לא עולים כסף

ובכל זאת קיים הבדל קרדינלי בין סיני שמשתוקק להיות קנדי לביני, שהשתוקקתי להיות בת דמותה של מורתי בכיתה א', זוהרה נבון, נציגת האליטה המסונדלת מן הקיבוץ. את ההבדל צריך לחפש ולמצוא בתחום המידות התרומיות. הבה ונקרא לו "צביעות".
ביומניו ובהתבטאויות פרטיות, בן גוריון היטיב לשנוא את העולים. בפומבי, הוא אהב את העליה. כמוהו כל הממסד שפעל מכוח סמכותו הלא מעורערת: נוצר כאן נראטיב שיקרי לגמרי לפיו כל העולים אהובים ורצויים, ויחד נבנה חברה חדשה ושיוויונית. בולשיט ענק. היינו מהגרים עניים, ממזרח וממערב, וקנינו את הבולשיט הזה, את החלום האידיוטי הזה, כי לא היה משהו אחר. לשוב לארצות מוצאנו לא יכולנו. לחלום – זה כן. חלומות לא עולים כסף. על שברונם דווקא משלמים ביוקר.
ועדיין, האמירה החכמה ביותר בעניין סיור העליה, רוח קדים או כל רוח שתבחרו, שייכת דווקא לצמד האשכנזים-צברים-אליטיסטים אורי זוהר ואריק איינשטיין, במערכון המיתולוגי "אינעל דין בבור אילי ג'בהום", או "לעזאזל האוניה שהביאה אותם", לאוזניו של מי שלא גדל באשדוד – ובו כל גל עליה נתקל באיבה ובעוינות של גל המהגרים שקדם לו. ואצלנו היו אומרים, סה לה וי דה לעולם. כך דרכו של עולם. כך דרכם של סיפורי הגירה. לא קו הגבול בין מרקש לבוקרסט משרטט אותם, לא ההבדלים המהותיים בין עליית יהודי אתיופיה לבין עליית יהודי הקווקז.