היכל התרבוש

גל העלייה הגדול מעיראק, בראשית שנות ה-50, הגיעו לישראל כמה נגנים ומוסיקאים שנחשבו לכוכבים של ממש בעולם המוסיקה הערבי. מוסיקאים אלה, שלימים יהוו את הבסיס לתזמורת הערבית המיתולוגית של "קול ישראל", נשכחו כאילו לא היו כאן מעולם. מכל ההקלטות והיצירות הנפלאות שלהם, בקושי נותרה קלטת אחת למזכרת. בחורף 2002 הם שבו והתכנסו לסיבוב הופעות. אולי אחרון.
כך נפתח "צ'לרי בגדד" (ערוץ 8, שבת 21.30), סרט תיעודי פוקח עיניים, מרחיב אופקים ומרגש, שהפיק וביים אייל חלפון ("קרקס פלשתינה"), המשרטט בקווים גסים אך חמים ומחבקים את הדרך הארוכה שעברו האנשים ההם עד למופע האחרון. גיבורי הסרט הם האחרונים ששרדו מהתזמורת המיתולוגית: הזמרת סוזן שהרבני (אימן), המלחין ונגד העוד סלים אל-נור, נגן הקנון העיוור אברהם סלמן, הכנר והעוואד (נגן עוד) אליאס שאשא, נגן הנאי (חליל ערבי) אלבר אליאס, האקורדיוניסט ונגן הבס נעים רג'ואן, העוואד יוסוף אל עוואד שם טוב, מנצח אותה תזמורת זוזו מוסא והמוסיקאי יאיר דלאל, שניצח על הקאמבק המאוחר, בתקווה להקים מצבה מפוארת לתזמורת.
האנטי גיבור האולטימטיבי של "צ'לרי בגדד", בהופעה בלתי נשכחת, הוא יוסוף אל עוואד, 78, המפתיע בשלל משפטי מפתח ("לא הייתי בכלל צריך לבוא פה"). היום הוא גר בחדרון עלוב בקומת קרקע ברמת גן, ברחוב גאולים. בחדר הזה יש הכל, חוץ מגאולים. שני טורי שיניו התותבות מונחים על הכיסא לידו. על הקיר תמונות בשחור-לבן, המנציחות את עברו המוסיקלי העשיר בעיראק, וגם תמונות של אום כולתום ועבדול ווהאב. יוסוף מוציא אותי לחצר הקטנה, מדבר בלי שיניו התותבות, מתקשה ליצור דיאלוג מסודר. קופץ מנושא לנושא, מדלג מהעבר להווה, חותך מעברית לערבית ובחזרה. מדליק סיגרייה בסיגרייה. "אני לא יודע מתי ייגמר את החיים, באיזה מדינה הנשמה שלי תצא ובאיזה מקום יקברו אותי", הוא מתרגם לי משפט משיר ערבי, שהפך למנטרה המלווה אותו כבר 52 שנה, מאז נעקר בעל כורחו משורשיו העיראקיים המתוקים אל כור ההיתוך הציוני המר כלענה.

חושבים אנא חטיאר

"אורי עמית, ראש עיריית רמת גן לשעבר, הכיר אותי ואהב אותי ונתן לי הבית הזה. 13 שנה אני יושב פה. יש לי בית בקריית אונו, אבל הוא סגור, למה יש משפט עם הילדים. גדלו, רוצים לקחת מה יש לי. שאלתי אותם למה? אמרו, אתה גמר החיים שלך. חושבים אנא חטיאר. וכל העולם מכירים אותי טוב טוב. עורך דינים, רופאים, מהנדסים. תגיד להם יוסוף אל עוואד - זה מספיק.
"התחלתי עם העוד בבגדד בערך בגיל שמונה. אבא שלי גם כן קצת מנגן קנון, אבל לא רצה אף ילד שלו ילמד מוסיקה. אמרו לו, לא, הבן שלך יהיה מוסיקאי". יוסוף גורר עצמו לחדר, שולף ספר תווים ישן, הראשון ממנו למד פריטה על עוד. על הכריכה תמונתו של סיסכ בק ברבחניאן, המורה, תרבוש לראשו. "היה ארמני נוצרי. שבע שנים למדתי אצלו, הוא היה מורה גאון. הראשונה שהכירה אותי היתה רג'ה עבדו, זמרת מסרייה (מצרית), שהופיעה בעיראק שנתיים-שלוש. היא ראתה אותי בקפה 'מלהא' וישר אמרה לעוואד שלה, אברהים מוחסן, אתה יכול לחזור במצרים. הייתי מנגן ככה, המוח שלי רק במוסיקה. אין לי דבר אחר בעולם. זה הדם שלי".
עוד הוא מדבר ולחצר מגיעים שני מעריצים שרופים של יוסוף: יצחק כהן ויורם מוקדסי, עוואד בפוטנציה, שלומד אצל יוסוף כבר שש שנים. "למה היום?", משיב יורם על תהייתי, "בגלל שזה עולם הולך ונעלם, והיום כל אחד רוצה ללמוד על השורשים שלו".
יוסוף: "אצל רג'ה עבדו עבדתי שלוש-ארבע שנים. הרווחתי כסף די טוב, אבל אבא שלי לא הסכים. הוא אמר לי, אתה תתענה מהמוסיקה כל החיים. והוא צדק מאה אחוז. אחר כך עבדתי עם סלימה מוראד, זמרת מספר אחת בעיראק, ששמעה עלי ולקחה אותי לעבוד איתה בגיל 13. אחריה הופעתי עם זמרת מסרייה, לילה חלמי. הייתי חי כמו מלך. לא עשיר עשיר, אבל היה לי משכורת טובה טובה. הייתי יכול לקנות בית, אבל ביזבזתי הכל. אני לא חי כמו בן אדם קמצן, אני לארג'. מזמין אנשים לשתות ולאכול על חשבוני.
"עליתי לארץ בשנת 51'. לא בגלל סיונות (ציונות). שמעתי על כל הדברים האלה בעיראק, אבל זה לא מעניין אותי. אני מוסיקאי. לא אכפת לי טורקי, עיראקי, סורי, מסרי, לבנוני. מה שחשוב זה אם המקצוע שלך מוסיקאי. פוליטיקה לא עיניין אותי בכלל. אבל בגלל המלחמה שהיה פה לסיונים עם הערבים, הייתי צריך לעזוב את עיראק. אם לא היה מלחמה, הייתי ממשיך את החיים הטובים בעיראק".

קללה נפלה לי על הראש

"וזהו. עזבתי עיראק כמו אני הולך לים, עוד מעט חוזר. באתי לפה, וזה המכה הגדולה שקיבלתי. עד היום לא התעוררתי. זה בשבילי כמו חורבן. לא קללה זה? באת לפה, אתה רוצה לעבוד עם האנשים שמכבדים אותך ומכירים אותך. בעיראק כולם היו מכירים אותי. פה נמחק הכל. כשבאתי, חשבתי אולי עוד חודש אני חוזר שמה. אבל איך תחזור? יהרגו אותך. אבא שלי היה אומר לי בעיראק: 'תגיע לעיר, תדבר ואף אחד לא מבין'. צדק. קללה נפלה לי על הראש. וואללה, אכלתי אותה.
"זרקתי כל העודים שהיו לי, והלכתי לעבוד בצבא. אזרח עובד צה"ל. מכונאי פשוט, רוחץ חלקים. עד היום אני בדיכאון מזה. עשרים שנים נשארתי בצבא, בגלל שאשתי לא רוצה אף אחד ידבר איתי על מוסיקה. זוזו היה בא אלי הרבה פעמים, ביקש שאני אחזור לנגן על העוד. אבל אשתי לא רצתה שאני יעבוד במוסיקה. היא לא מבינה שומדבר. פרימיטיבית. אשתי נגד המוסיקה.
"זה כמו בן אדם מת. גם עכשיו אני מת. מת חי. בסוף אמא שלי, בת 96, שיכנעה את אשתי לתת לי לעבוד במוסיקה. ב-1975 נכנסתי בתזמורת של זוזו מוסא. וזהו, נשארתי שם עשרים שנה. זה החיים שעשיתי פה. עד עכשיו. פיטרו אותנו מהרדיו. הם חיכו ליום הזה שנגיע לגיל 64 ויפטרו אותנו. עכשיו כולם שבורים. זוזו עזב. נעים רג'ואן עזב. אברהם סלמן יצא. יעקב מוראד מת. דאוד אכרם מת. חסן עבדו מת. הרבה מתו. למה אתה חושב זוזו מוסא עשה כיפה (הפך לדתי)? אמרו לו תלך הביתה, וזה היה מכה קשה בשבילו. בעיראק, במצרים, אנשים מנגנים עד שהם מתים על הבמה".

אני גמרתי

חנוך, הצלם, מתעקש לצלם את יוסוף כמות שהוא. יוסוף מסרב נמרצות. פיו נטול שיניו התותבות, שערו האפור המדובלל לא מסורק, לגופו הצפוד סווצ'ר אפרפר, מתחתיו מבצבצת גופייה, מכנסיים קצרים, כפכפים. לא בא לו. אולי מחר? אחרי אין ספור לחצים, הוא נעתר. פורט על המיתרים, מתמסר למצלמה, שמצליחה לסחוט ממנו חיוכון אחרון.
"אני מתעייף. אולי תבוא מחר? מה קוראים אותך, שאול? יש הרבה עיראקים שאול. אתה עיראקי? מסרי? וואללה? נסעתי תשע פעמים למצרים מאז השלום ב-1977. הייתי במשלחת מיוחדת שנסעה מפה, עם יעקב מוראד ואברהם סלמן (נגן הקנון העיוור).
עיניו כבות. "זהו זה, שאול", הוא אומר. "סיפרתי לך עד עכשיו רק טיפה מהבוץ, של כל מה אני נפצעתי פה. אני צריך ללכת. אני גמרתי".