פרויקט הלביא

"הרבה אנשים חושבים שהכל מובן מאליו. שלקום בבוקר ולהכין קפה או סנדוויץ' או לכפתר כפתור, זה מובן מאליו. אבל ברגע שאתה עובר אירוע מהסוג הזה, אתה מתחיל להעריך את הדברים הכי קטנים בעולם". ככה אומר עמוס לביא, 49, על מה שאירע לו לפני כחודש. "קמתי בוקר אחד ולא יכולתי להזיז את היד. שמתי את אלה בגן, נסעתי לבית החולים 'איכילוב' ושם אמרו לי 'אתה מאושפז'". לביא, שהיה בעיצומם של הצילומים לסידרה "טיפול נמרץ", בה הוא מגלם את פרופ' בכור, מנהל המחלקה הקרדיולוגית, לא חלם שהתחושה ההיא ביד תסתיים במה שמוגדר בעגה הרפואית YOUNG STROKE, אירוע מוחי קטן.

- איך קיבלת את זה נפשית?

"כשזה קרה ממש בכיתי ודיברתי עם אלוהים 24 שעות, כי לא הבנתי למה זה היה צריך לקרות. הייתי חסר אונים לגמרי, ממש בהלם. לא האמנתי. לא יכולתי להזיז את היד, וזה תפס אותי גם בצד ימין של הפנים, לא יכולתי לקרוץ והדיבור שלי היה כבד, מסורבל. בכל זאת, אלוהים אהב אותי והזהיר אותי בקטנה. אחרי 24 שעות אמרתי טוב, יש לך כרגע אירוע קל, תודה על זה לאלוהים, וברגע הזה היד השתחררה לי, אם כי עדיין קשה לי לכתוב. גם מצב הפנים השתפר, תודה לאל".

- נבהלת?

מה זה נבהלתי! הרי הגוף שלי הוא הכלי שלי כשחקן. פחדתי נורא, אבל כנראה שהוזהרתי מלמעלה והיום אני שומר ושומר ושומר... יכול להיות שהגזמתי גם בעישון סיגריות, אולי בשתייה מרובה של יין או עראק. אהבתי לחגוג. אבל אחרי כל מה שעברתי עכשיו אני אומר או.קיי, אני כבר לא ילד קטן, עוד מעט בן חמישים, וצריך לשמור על עצמי בשביל הילדים שלי, בשביל החיים".

- ואילו היית יוצא מזה יותר גרוע ולא היית יכול לשחק?

"אוי ואבוי, אני ממש לא רוצה לחשוב על זה. זה עבר לי בראש. אולי הייתי מתפקד פחות מבעבר, אבל לא הייתי נותן לעצמי לשקוע לשום מקום דכאוני או למקום של ויתור. אני איש חזק, שעבר מספיק בחיים כדי לא להרים ידיים. אני לא רואה את עצמי בלי משחק. גם על כיסא גלגלים, לא עלינו, הייתי משחק. המקצוע הזה הוא אהבת חיי".
ללביא ארבעה ילדים מארבע נשים: יסמין בת 17 וחצי ממארי, דנה בת 18 מתמי, ליר בן 18 מאתיה ואלה בת שלוש וחצי מאוולין. "כולם על הכיפאק", הוא אומר בחיוך, "הילדים הם החברים הכי טובים שלי. אני משתדל לשמור על יחסים שפויים עם כל האמהות, ובייחוד עכשיו, אחרי האירוע, כשהחלטתי שאני לא מתעצבן יותר".
הוא שחקן מוערך מאוד ונמצא עכשיו בחופשת מחלה, אבל ממש בקרוב מתכונן לחזור לאיתנו ולהמשיך ברוטינה המשחקית שלו. בשבוע שעבר כבר צילם מספר סצינות לעונה השנייה של "טיפול נמרץ". "היום הזה עבר בשלום. כרגע נותנים לי את הסצינות הקלות, כדי לא לפספס ימי צילום, עד שאחזור לעצמי".
לביא ידוע כמי שגמע את החיים בלגימות גדולות. כבר 14 שנה שהוא נקי לחלוטין מסמים קשים. הוא אוהב לשתות, אבל יודע את הגבול. תמונות ארבעת ילדיו מעטרות את קיר דירתו היפה במרכז תל אביב. הוא עשה מאות תפקידים בתיאטרון ובקולנוע ועכשיו, כאמור, הוריד הילוך. ההרגל היחיד ממנו אינו יכול להיפטר הוא העישון. "עם האירוע הפסקתי יומיים לעשן, ואחרי יומיים התחלתי עם הסיגריות שוב".

- מצאו שיש קשר בין האירוע לסיגריות?

"הרופאים טוענים שרוב המחלות מהסוג הזה נגרמות מסיגריות. הכל אצלי היה תקין. האי.ג'י והסי.טי והטיזי, הדופלרים וכל החרא הזה. הכל היה בסדר".

- ובכל זאת, הרי נגמלת מדברים יותר קשים.

"הפסקתי הכל, אבל מהעישון זה כנראה הכי קשה. בהצגה שלי 'נגמל' אני אומר: 'נגמלתי מסמים, נגמלתי מנשים, נגמלתי מאלכוהול, נגמלו לי החיים'... באחד הימים האחרונים של האישפוז, אמר לי פרופ' בורנשטיין, מנהל המחלקה הנוירולוגית: 'הבנות שלי היו פה אתמול, ואמרו לי שגם אתה פרופסור'. אז אמרתי לו 'כן, אבל אני צנוע. אני לא עושה מזה עניין'. אחר כך אני אומר לו, כקולגה לקולגה: 'פרופסור, תגיד, אפשר לזיין?' אז הוא אומר לי, 'רק עם אשתך, כי עם אשה אחרת אתה יכול להתרגש, וזה לא רצוי. תשמור על עצמך'".

- מי משלם לך על הימים שאתה יושב בבית?

"כרגע אני נחשב למובטל, והבעיה היא שאף אחד לא משלם לך כשאתה יושב בבית. גם אם יש לך ביטוח חיים או אחר, רק אחרי שלושה חודשים הם מתחילים להכיר בך. גם הביטוח הלאומי וגם הביטוח האישי שלי לא מכסים את הימים האלה שאני לא עושה כלום. וארבעה ילדים זה לא פשוט. מזונות, כלכלה, שכר דירה".

- עשית עשרות תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, וכסף אין?

"מאה תפקידים בתיאטרון, עשרות תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה ושלושה אוסקרים בבית, ואני לא עשיר. אם היינו באמריקה, לא יכולת לבוא ולעשות כתבה כזאת עלי. הייתי שולח לך את המזכירה שלי או משהו כזה. כל חתיכת חרא שם עושה תפקיד בקולנוע, ויש לו כבר בית בבוורלי הילס. אני השקעתי פה את כל כולי בקולנוע ובטלוויזיה, אז יש לי הכרה מהאנשים שאוהבים אותי ועוצרים אותי ברחוב: 'פרופסור, כואב לי' או 'אתה עושה אחלה תפקיד', מה שעושה לי חם בלב. אבל במדינה הזאת התעשייה עדיין ענייה. אתה עושה יום צילום ומקבל 700-600 דולר ברוטו".

- בסקטור החדשותי הגיעו ל-600 אלף דולר בשנה.

"עיני לא צרה בהם, אבל לא מקובלים עלי כאלה מחירים. אנשים בסך הכל מגישים חדשות באולפן ממוזג. אם את משווה ביניהם לבין שחקנים שמשקיעים את הדם והזיעה שלהם ונוסעים מאות קילומטרים בשנה כדי להגיע לקהל בחורים הכי נידחים, זה נשמע לי לא הגיוני. במיוחד עכשיו, כשקיצצו חמישים מיליון שקל מתקציב התיאטרון בארץ. עכשיו אנחנו במלחמה איתם, נעשה בלגנים כדי להחזיר את החמישים מיליון שקל האלה. אני חושב שהתרבות זה הפרצוף של המדינה, ואם יקצצו בתרבות ואנשים לא יבואו לראות תיאטרון, אז אוי ואבוי למדינה הזאת".

פרופ' רב פקד

עמוס לביא משחק במקביל שני תפקידים, ב"טיפול נמרץ" (ערוץ 2) את פרופ' בכור וב"תיק סגור" (ערוץ 10) את רב פקד תורג'מן. "אלה שני תפקידים שונים לגמרי, שזה נפלא בעיני. בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את עצמי כפרופסור. פתאום הייתי צריך להתלבש בחלוק לבן, לשים כפפות, סטטוסקופ, כובע מנתחים ואז לעמוד שעה מול הראי ולהגיד לעצמי 'הנה, אתה בסדר'. רק אחרי שראיתי את הפיילוט, האמנתי שאני יכול להיות אמין כפרופסור, ומבחינתי זה מה שחשוב. ואני שמח שאני יכול לגלם פרופסור, נרקומן, הומו, ראש מחלקת תישאול וכל תפקיד אחר שעשיתי בחיים שלי. אם בתחילת הקריירה היו לי תפקידים של עבריינים וערסים, היום, אחרי 21 שנה במקצוע, אני מקבל תפקידים רבגוניים ומברך על זה. מזל שלא נתקעתי בסטיגמה של עשר השנים הראשונות שלי בתחום, והיום אני עושה תפקידים יותר רכים, אוהבים, רגישים".

- יכול להיות שהרבגוניות בתפקידים שהוענקו לך היא תוצאה של ההתפתחות האישית שלך?

"יכול להיות שזה באמת קשור לכל מה שעברתי. חזרתי ארצה ב-92', אחרי שלא הייתי בארץ שלוש שנים. הייתי בטורונטו, קנדה, ואחר כך בטולוז, דרום צרפת. שהיתי במרכז גמילה חצי שנה ונשארתי עוד שנתיים וחצי בחו"ל, כי לא הייתי מספיק חזק עם עצמי לחזור לכאן, והיה לי על תנאי לשלוש שנים. אז כשחזרתי, אנשים הסתכלו עלי בפרספקטיבה אחרת, וכל הזמן הפתעתי עם התפקידים שעשיתי. קיבלתי שלושה אוסקרים אחד אחרי השני, על תפקיד אליהו העיוור ב'שחור', על קולונל עוז ב'קרקס פלשתינה' ועל חכם יעקב חי ב'נשים'".

- ובכל זאת לא נעשית עשיר?

"עשיר בשבילי זה עיניים, שיניים, ידיים, רגליים".