לא יכולות בלי זה

עד שהוגדרה כמכורה למתוק בקבוצת תמיכה של מכורים אנונימים שבה השתתפה, חשדה חמדה (שם בדוי) בת ה-29 שהיא רק צריכה מאכלים רוויי סוכר, או רק מאוד אוהבת אותם. אבל בפגישות שהתקיימו אחת לשבוע, ובמהלכן ישבו המכורים במעגל, הפסיקה ההכחשה, ולראשונה בחייה היא הודתה בקול רפה: "אני, חמדה, מכורה למתוק".
"מאז שאני זוכרת את עצמי, מהזיכרון הכי רחוק ומוקדם שיש לי, החיים שלי קשורים למתוק", היא משחזרת. "בבית הספר היסודי, ואחר כך בתיכון, כולם ידעו שלחמדה יש בתיק סוכריות דבש, בזוקות, פירות מסוכרים ולפעמים גם קרמבואים וקוביות שוקולד. בשלב מסוים הזהירו אותי הורי ואחות בית הספר מהנזק שייגרם לשיניים שלי, אבל זה עבר לידי ולא התרגשתי".
היא התגייסה לצבא, ויחסי הקרבה שהתפתחו בינה לבין המפקד הישיר שלה דרבנו אותה להתחיל דיאטה. "ויתרתי בקלות על כל מה שאני אוהבת", היא אומרת, "על פיצות, על בורקסים עם ביצה קשה, על פיתות עמוסות בנקניק וירקות, על אוכל מטוגן ושמן. אבל בלי הוופלות והשוקולד לא יכולתי לחיות. ולא שלא ניסיתי, אבל בשלב מסוים התחלתי לרמות את עצמי ו'לגנוב' רק שתי ופלות או ארבע קוביות שוקולד".
הדיאטנית שאליה פנתה, שנתיים אחרי שחרורה מהצבא, איתרה את הבעיה שלה והציעה לה לקבל טיפול נפשי, שיעניק לה כלים להבין מדוע היא זקוקה למתוק ועל אילו חסכים זה עונה. "כל כך נבהלתי ממנה", אומרת חמדה, "למרות שהיא דיברה בעדינות, כי כנראה שהיא חשפה עצב פתוח ופגיע. אז פשוט ברחתי ממנה והמשכתי למלא את עצמי בסוכרים".
בעקבות מחקר שקראה בעיתון אנגלי על התמכרות נשים למתוק, אזרה עוז לטפל בעצמה והגיעה לקבוצת התמיכה של המכורים האנונימים. שם הוסרו המסכות מעל פניה, והיה לה כהגדרתה "מפגש ראי" עם הבעיה שלה. היא מספרת: "אמרו לי ישר בפנים: 'חמדה תודי, תגידי שאת מכורה, שאת לא יכולה בלי זה, שאת עבד של החומר הזה'. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לבטא את זה, אבל עם הזמן, כשהבנתי שזהו, אני מכורה, יכולתי להגיד את זה בקול רם".
ההודאה היוותה, לדבריה, את נקודת המפנה ביחסיה עם המתוק. לצד קבוצת התמיכה היא טופלה פעמיים בשבוע אצל פסיכולוגית, שהסבירה לה למה משמש המתוק בחייה. "אחרי שנים של הכחשה הבנתי שהמתוק היה נחמה לאמא שתלטנית", מספרת חמדה. "לפעמים היא לא נתנה לי לפתוח את הפה, ובטח שלא להביע כעס, ביקורת או חוסר שביעות רצון. המתוק פיצה אותי, וכשהרביתי לאכול אותו הרגשתי חוסר אכפתיות וניתוק. היינו רק אני והשוקולד, שנתן לי ביטחון והיה תמיד זמין, מוכר ומתוק". חמדה נגמלה בתום שנתיים של טיפול אינטנסיבי.

"קניתי פעמיים את אותו מעיל יקר"

כשהוצעה לרוני משרת שגריר באחת ממדינות אירופה, לא ידעה דינה אשתו אם לשמוח או לבכות. "מצד אחד זה החמיא לי ופתח שערים בפני בעלי", היא משחזרת, "אבל מצד שני זה הצריך ממני ויתור על הקריירה האקדמית שלי, למשל". שנת השירות הראשונה עברה בעיקר בהתאקלמות ובסיוע לילדים ברכישת השפה החדשה. בשנה השנייה השתלטו על חייה שיממון וחוסר תוחלת.
"הסיפוק הכמעט יחיד בחיים הרדודים שחייתי היה מקניות", מספרת דינה. "כל יום יצאתי לקניון אחר וחזרתי הביתה עמוסה שקיות. באיזשהו שלב כבר לא שמתי לב מה אני קונה, ולא פעם קרה שקניתי בדיוק את אותו דיסק או את אותו מעיל יקר פעמיים". בהתחלה התפלא בעלה לאן הולכים הכספים. כשהבין, ביקש שתרסן את בולמוס הקניות. "אבל בהמשך, כשאמרתי לו שאני אומללה ולכן כנראה אני מבזבזת כמו מטורפת, הוא הפך לעוין ושתקן, התנהגות שגרמה לי לבלות יותר ויותר מחוץ לבית ובחנויות", היא מספרת.
כשחזרו לארץ נפרדו, אבל מסעות הקניות של דינה לא תמו. "חזרתי לעבודה ולקשרים החברתיים שלי, אבל משהו בי דחף אותי לחנויות. בהתחלה החמיאו לי על החליפות היקרות והתכשיטים שאני קונה, אבל בהמשך העלו תהיות איך גרושה במעמדי יכולה להרשות לעצמה טבעת באלפי דולרים". גם כשהיא נאלצה למכור את מכוניתה בגלל החובות הגבוהים שצברה, לא נדלקה אצלה נורה אדומה.
"ערב פסח מר ונמהר אחד הבהיר לי שאני חייבת לקבל טיפול", אומרת דינה. "הלכתי לסופר, לקחתי עגלה, מילאתי אותה וניגשתי לקופה. אבל כרטיס האשראי שלי לא עבר. חיפשתי צ'קים, ולא היו לי. יצאתי מבוישת כפי שלא הייתי מימי, וידעתי שאין מי שיתמוך בי כלכלית. שלחתי את הילדים לשכנים, ואני נשארתי בחג במיטה בוכה על כל השנים שעברו עלי בביזבוז. להערכתי, בזבזתי יותר מ-300 אלף שקל בארבע שנים, בעיקר על דברים מיותרים".
טיפול גמילה אצל פנינה אלדר, מטפלת בהתמכרויות, שנמשך שנה, לימד אותה לשלוט בדחפיה ולהבין איזה ריגוש מספקות לה הקניות, ובעיקר למה. "אני קונה היום ממקום של צריך, וזה כבר בכלל לא מרגש אותי", היא מספרת. "אם פעם הכניסה לחנות עם נברשת זוהרת נתנה לי הרגשה של סינדרלה עשירה, הרי שהיום הקניות הפכו למשהו טריוויאלי. רק את רגשי האשם שנשארו לי מהתקופה ההיא לא הצלחתי לפתור".

"90% מהמתמכרות הן גרושות"

שני סיפורים של שתי נשים, האחת מכורה למתוק, האחרת לקניות. האם יש הבחנה בין התמכרות נשית לגברית? האם ישנה התמכרות שאופיינית לנשים? מתברר שכן. ממחקרים שנעשו בארץ ובארה"ב עולים הנתונים הבאים: נשים מתמכרות למתוק ולאוכל ב-90% יותר מגברים. גם התמכרות לקניות נחשבת לנשית, ואילו לשאר החומרים – כגון סמים, אלכוהול ועישון – נשים מתמכרות באופן קשה יותר מגברים.
"מנתונים שהצטברו בעשור האחרון על האוכלוסייה שביקשה טיפול גמילה מקניות, עולה בבירור שהאישה המתמכרת הטיפוסית היא גרושה בת 35-25 בעלת דימוי עצמי נמוך; 90% מהמתמכרות הן גרושות", אומרת אלדר.
"אם ניתן כוסית יין לגבר ולאישה באותו גיל ובאותו משקל גוף, האלכוהול בגוף האישה יהיה רעיל יותר והשפעתו עליה תהיה קשה יותר", קובע ד"ר חורחה גלזר, מנהל המחלקה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות. "בכלל, נשים פגיעות יותר להשפעת חומרים כמו אלכוהול וסמים, וזאת מסיבות מגוונות:
מבנה גוף – הכוונה למשקל גוף נמוך יותר אצל נשים, דבר הגורם לפיזור החומר על פני שטח קטן יותר ולהתמסטלות מהירה וממושכת".
חוסר אנזים בגוף – מהספרות עולה שאצל נשים, הפירוק האנזימלי של אלכוהול בכבד שונה מאשר בגברים. בשל הפירוק האיטי, רעילות החומרים נשארת בגופן למשך זמן רב יותר. אנזים אחר, ABH הנמצא בקיבה, אינו פעיל בקרב נשים אלכוהוליסטיות וגורם להגברת ספיגת האלכוהול בגוף".
אחוז השומן בגוף – אצל האישה הוא גבוה יותר מאשר בגבר, החומרים המתפרקים מהאלכוהול נוטים להיקשר לשומנים, ולהישאר בגוף זמן ארוך יותר".
אחוז הנוזלים בגוף – גוף האישה מכיל פחות נוזלים מגוף הגבר ולכן הם גם יותר מרוכזים. ריכוז הנוזלים מגביר גם הוא את ספיגת האלכוהול".
סיבות נוספות הן פרופיל נפשי שונה וסיבות גנטיות. יש הסברים נוספים משוערים, אך עדיין לא מוכחים".
גם הסיבות שמובילות להתמכרות שונות אצל גברים ונשים. ד"ר גלזר: "אישה מתמכרת כמעט תמיד בגלל בעיות של חרדה ודיכאון, שעה שגבר מתמכר על פי רוב בשל קשיים תפקודיים או פיזיולוגיים. ככלל אין סטריאוטיפ גברי למתמכר אבל יש סטריאוטיפ נשי. רק לאחרונה, אחרי מסע הסברה ארוך שהגדיר את ההתמכרות כמחלה, דבר שנתן לגיטימציה למכורים, יצאו מהארון לא מעט נשים שהודו שהן שותות לשוכרה כבר שנים, ובקושי מסתירות את זה ממשפחותיהן".
השפעת רעילות הסם או האלכוהול על נשים גורמת להן לחלות מוקדם יותר מגברים בשחמת כבד או בדלקת ריאות, ואף למות.

תלותיות, ילדותיות, חסרות ביטחון

סטריאוטיפ האישה המתמכרת מקבל לאחרונה מקום במחקרים רבים שנעשים ברחבי העולם. ד"ר מוטי משיח, פסיכיאטר בכיר, מנהל המחלקה לטיפול בהתמכרויות וסגן מנהל בית החולים אברבנאל, מסביר: "נשים מתמכרות הן נשים שעברו בילדותן התעללות. עקב כך הדימוי העצמי ותחושת הערך שלהן יורדים, דבר שמוביל לשימוש בסם 'מפצה'.
"סוג אחר הוא של נשים תלותיות, כאלה שמפתחות תלות באנשים שאיתם הן יוצרות קשר או בסמים ובאלכוהול. גם נשים שסובלות מסוגים שונים של הפרעת אישיות גבולית יהיו מועמדות להתמכרות. אפשר למצוא בקרב המכורות גם נשים בעלות כוחות אגו דלים, שההתמכרות והפעילות הרוחשת סביבה כאילו ממלאות את הריקנות שהן חשות ומרגיעות אותן. אגב, נשים מתביישות בהיותן מכורות, ואילו בקרב האוכלוסייה הגברית המכורה מרכיב הבושה אינו דומיננטי".
סוג נוסף של נשים שנוטות להתמכר הוא של נשים אינפנטיליות, שאינן לוקחות אחריות על חייהן. מסביר ד"ר טוביה לרר, יו"ר האגודה הישראלית למניעת עישון ומומחה בינלאומי להתמכרויות: "במהלך מחקר שערכתי לפני כשלוש שנים שאלתי נשים וגברים שמכורים לעישון מדוע הם מעשנים ומה הסיגריה מעניקה להם.
"הגברים ענו שזה אינסטינקטיבי, מהנה, נותן להם תחושת שליטה וכדומה.
"הנשים, לעומת זאת, לא דיברו על הנאה אלא על הצורך בעישון ואמרו שהן מוכרחות משהו בפה, משהו לשחק איתו ביד וכו'. כלומר, לנשים יש צורך נפשי בסיגריה בדומה לצורך של התינוק במוצץ. ואכן, במחקרים נוספים מצאתי סימוכין לכך שהתמכרות נשים לאוכל, לשתייה ולעישון – של סיגריות ושל סמים כאחד – מבטאת צורך בסיפוק אוראלי מיידי, ממש כמו התינוק. צורך במציצה, יניקה ולעיסה".
במסגרת מחקר נוסף שערך ד"ר לרר התבקשו המכורים, נשים וגברים, לומר מדוע הם מכורים. גברים דיברו על הצורך בשליטה: "אני שותה כי אני מרגיש ככה אחלה גבר", "אני מעשן כי זה הופך אותי למאצ'ו", "אני מהמר כי ככה אני נתפס בעיני החברה כשווה, עשיר ומצליח". נשים, לעומתם, תירצו את התמכרותן במצב הנפשי שלהן: "אני מכורה כי אני עצובה, בודדה, מתוסכלת וכו'". "וזוהי נקודה אופיינית להתמכרות נשים", אומר ד"ר לרר.

מחליפות התמכרות בהתמכרות

רק 20% מהמכורים לסמים ולאלכוהול הם נשים, אך התמכרותן קשה ומסוכנת יותר, ובמקרים רבים נשים שנגמלו מהתמכרות אחת עוברות לשנייה. ד"ר לרר: "לא אחת קורה שאישה שהיא אכלנית כפייתית מקבלת טיפול קצר ולא מעמיק ונגמלת. תוך חודשים היא מחליפה את מושא ההתמכרות ומתחילה לשתות או להתמכר לחומרים אחרים. ואילו אצל גברים, כשגבר מכור נגמל, הוא נגמל לחלוטין, או שהוא מתמכר שוב לחומר שממנו נגמל.
"גברים ונשים מתמכרים מסיבות שונות ובאופנים שונים. גברים מכורים מעמידים את האגו שלהם למבחן, ואילו נשים מכורות מדברות על חוסר שליטה ומשליכות את הצורך שלהן בחומר על גורם סביבתי כמו יחסים קשים או מצוקה נפשית. בדרך כלל הן לא לוקחות אחריות על התמכרותן, וגם אחרי שנגמלו הן ימשיכו להאשים את הגורם החיצוני ש'דירדר' אותן. נשים חרדות יותר ונוטות יותר לדיכאון, דבר שגורם להן להתמכר ומונע מהן להיגמל בקלות".
לפני שנים הקימה בתיה ישראלי מעון לגמילה, שפעל שנים אחדות. "אישה מכורה מתביישת, ולכן לוקח לה זמן רב להגיע לטיפול", היא אומרת. "משפחתה של מכורה דוחה ומגנה אותה, בזמן שלגבר מכור יש בדרך כלל אישה תומכת ואחים עוזרים. דבר נוסף הוא שנשים מכורות רבות משיגות את אובייקט ההתמכרות באמצעות מכירת גופן, וכך הן הופכות למכורות גם לזנות. פגשתי לא פעם בחורה שנגמלה מהחומר, אבל המשיכה לעסוק בזנות. תלות השרשרת הזאת אופיינית לנשים, ורק מעטות מהן הצליחו להיגמל וגם לשנות את דפוס ההתנהגות שהכתיבו הסם או המשקה".
זן של טיפוס מכור אחר הוא האישה שמתמכרת לקניות או להימורים. לדברי ד"ר לרר, היא שייכת לקבוצה המכונה 'Reason Taking Behaviour'. נשים שמכורות לסוג הזה של ריגוש מאופיינות כחסרות אחריות, ילדותיות ומחפשות ריגוש קבוע, שמפריש את הורמון האנדורפין שגורם להן לרוגע ולשלווה.
לא רק ההתמכרויות שונות, כאמור, בין המינים, אלא גם הגמילה. "נשים חשות במהלך הגמילה חרדה וסימפטומים גופניים קשים יותר מאשר גברים נגמלים", אומר ד"ר לרר. "לכן הן ממלאות את הריק שנוצר בעקבות הגמילה בכמויות עצומות של מזון וזוללות בבולמוס".