מקיצה אל חלום

הסיפור הזה יכול מעתה להישאר בספר הזכרונות הפרטי של טייב, שהפכה בינתיים לכוכבת של המדינה. רק לפני כחודשיים, במסגרת הליווי השבועי הצמוד שהעניק "פנאי פלוס" לתוכנית "כוכב נולד", כשנינט עוד היתה אלמונית לחלוטין, לפני הסיבוב הראשון שלה מול בן שרעבי, היא אמרה: "אני פוחדת לא לעמוד בציפיות של האנשים". בתום הסיבוב, לאחר שניצחה, אמרה לי: "אני בשוק, טוטאל לוס". כששאלתי אותה מה תשיר בחצי הגמר, השיבה: "אני לא יודעת, אני בהלם מוחלט". בחצי הגמר היא שרה את "קח אותי" של "היהודים". מתמודדיה לאורך הדרך פירגנו לה. בתום הסיבוב הראשון אמר בן שרעבי המנוצח: "אני אוהב אותה, חולה עליה". מורן גמליאל, שהתמודד מולה בחצי הגמר, היה משוכנע, כמו שאר המתמודדים, שהיא תגיע לגמר, והיה מוכן להצהיר על כך בראיון ל"פנאי פלוס". נינט כמעט התעלפה מהתרגשות, כאשר התברר לה אז, כי צברה יותר מ-259 אלף קולות. בגמר הגדול כבר היו לה, כידוע, יותר מ-700 אלף קולות.

מאז שקטפה את המקום הראשון בתחרות, נעשתה בין לילה לבלתי נגישה בצורה מאיימת.

בשישי האחרון, אחרי ליל זכייה מתיש, כמעט ללא שינה, היא מגיעה לסטודיו של הצלם שלנו, שמואל יערי, באיחור של שעה. אחיה, אייל, מלווה אותה, אוחז בשני פלאפונים שלא מפסיקים לצלצל, ומסנן שיחות. טייב לא חשה בטוב ומתפתלת מכאבי בטן. "כפרה, אני לא יכולה לדבר עכשיו, אפשר יותר מאוחר?", היא פונה אלי. ריחמתי עליה וויתרתי. סגרתי עם המנהל האישי הטרי, אותו אייל, על שיחה במוצ"ש.

למחרת אני מתקשרת לפלאפון שלו. כלת השמחה בבית וברקע המולה. "אין לי זמן, אני לא יכולה לדבר עכשיו, אין לי זמן להשתין", אני שומעת אותה אומרת לאחיה.

"בבקשה", מתחנן הוא אלי, "דברי איתנו מחר". ביום ראשון, בביקור בתיכון רוגוזין בקריית גת, בו למדה, אני תופסת את אייל שוב. אחותו ברקע, מודה לתלמידים שצועקים "היא גדולה, היא גדולה". אחרי מרדף בלתי נלאה, מנוגד לחלוטין לנגישות שלה במהלך התחרות, אני תופסת את נינט סוף סוף לשיחה.

"כשצביקה הדר אמר שאני זוכה", מתארת טייב את רגע הזכייה, "עברו לי שלבי התחרות מול העיניים. מהאודישן הראשון כשהגעתי אליו ולא הבנתי מה קורה שם בדיוק ולאן מועדות פני, ועד שלבי התחרות. חשבתי שאני בגן עדן, התחושה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים. בראש ובראשונה הודיתי לקדוש ברוך הוא. אחרי מסיבת העיתונאים ראיתי שמחכים עוד אנשים בקהל. הרגשתי שלא מעניין אותי כלום, אני חייבת לצאת ולהגיד להם תודה. בתחרות מול בן שרעבי קיבלתי יותר מ-56 אלף קולות ורק במוצ"ש אחרי זה יצאתי מההלם. לקראת חצי הגמר התערבתי עם המפקד שלי. הוא אמר שאביא 150 אלף קולות, אני אמרתי 'מה פתאום? מקסימום 100 אלף'. גם כשקיבלתי 259 אלף קולות, לא האמנתי. כל הזמן התפללתי לקדוש ברוך הוא, לא שאזכה אלא שיראה לי את הדרך שמתאימה לי".

למה לא האמנת? הרי מהתחלה היית הפייבוריטית.

"נכון, שמעתי את זה מקרובים, מחברים, ברחוב, איפה שאת לא רוצה. היו כאלה שאמרו לי 'מה את משחקת אותה לא מאמינה? ברור שתזכי', וזה די הרגיז אותי. התגובות האלה באו מאנשים שלא מכירים אותי. מי שמכיר, לא הופתע מהגישה שלי".

גישה שנובעת מחוסר ביטחון עצמי?

"לא מחוסר ביטחון כמו מאכזבות שקרו לי בחיים ואני לא רוצה לדבר עליהן. להתאכזב זו הרגשה נוראית ולא רציתי שזה יקרה לי שוב. לכן הכנתי את עצמי מראש, ציפיתי לגרוע ביותר וקיוויתי לטוב ביותר".

איך עבר הלילה לפני הגמר?

"נרדמתי מהר כי הייתי הרוסה מעייפות, אבל בעיקר הייתי עצובה שאני צריכה להיפרד מהצוות הנפלא שעבד איתנו. שנייה לפני שעליתי לבמה בפעם הראשונה, התחלתי לבכות וכל האיפור נמרח לי. זה היה כשדורון מדלי, מנהל ההפקה, אמר לי שהוא מת עלי. כשעליתי לשיר את הסולו, וראיתי את כל הנרות והשלטים (ראו מסגרת), התאפקתי עוד פעם לא לבכות. החזקתי את עצמי לא לעשות פדיחות בשידור. לא הייתי בטוחה שאזכה. חוץ מזה, שירי נתנה הופעה מדהימה".

מה היה קורה איתך לולא התחרות?

"אני מאמינה שהגורל של כל אחד נקבע מראש. שירה זה חלום הילדות שלי. בשכונה הייתי עושה הופעות לילדים, לוקחת מטאטא מהגינה ושרה. הייתי מגיעה לזה אולי, אחרי דרך ארוכה. ואולי לא. אין ספק ש'כוכב נולד' קיצר לי את הדרך ושינה לי את החיים לגמרי".

אם בעוד שנה ניפגש לראיון, על מה נדבר?

"על התגובות לדיסק החדש שלי, בעזרת השם".

מתלבשים, משתעממים, מתחבקים

יום חמישי שעבר, קצת אחרי שש בערב. משתתפי "כוכב נולד" סיימו את החזרה עם אייל גולן, עוד שעתיים לשידור החי והנה מסתמנת אווירת לחץ קלה. בקרוואן ממוזג קלושות מתייצבות שירי מימון ונינט טייב לסירוק אצל אורטל אדרי ואלון חובב ממספרת רפי חובב, שטיפלה במתחרים במשך כל התחרות. שתי הבנות נראות יותר כשתי עקרות בית עייפות, שנחות קלות מעמל יומן. טייב, נקרעת מכאבי בטן, חיוורת להפליא. אחותה סופי חודרת לקרוואן, מצווה עליה לשתות מים ושולפת בקבוק בושם שהביאה מהבית.

נינט, איך המרגש? את לא נראית היסטרית.

"היית צריכה לראות אותי קודם. היתה לי נפילת מתח, התפוצץ לי המוח".

שירי?

"אני מתרגשת, אבל חשוב לי גם ליהנות".

איך התחושה לעמוד עם אייל גולן על הבמה?

טייב: "אני רוצה שתכתבי שהוא בן אדם מדהים".

מימון: "אני מכירה אותו לא מהיום. אילנית לוי, אשתו, חברה שלי מילדות".

ככה לא יושבות מתחרות...

מימון: "התחרות כבר לא מעניינת".

טייב: "אנחנו שתי מתחרות שונות, כל אחת מביאה משהו אחר".

שי גבסו, הגבר שבחבורה, ננעל למשך שעה ארוכה בחדר ההלבשה, יוצא חמוש במכנסיים לבנים, חוזר, מחליף למכנסיים בהם יופיע ומגלה כי החולצה שלבש היתה במקור שקופה לגמרי. "תפרו לי במיוחד שתי שכבות", הוא מגלה. שאר המתחרים יושבים או מסתובבים בין הקרוואנים, די משועממים. בין הפרסומות, אחרי הסולואים שדפקו, מגיחים חלקם ומתעניינים איך היה. גבסו מתיישב באוהל שמאחורי הבמה. הבנות, כמי שנשאו בעול התחרות, עולות ויורדות מהבמה כשהן צמודות לצוות ההפקה. כשטייב מבצעת את הסולו שלה, מגיחה מימון לאוהל ויחד עם צוות הרקדנים שלה מבצעת חזרות על הריקוד, מתעלמת ממסך הטלוויזיה הקטן, עליו נראית טייב. כשמימון מבצעת את הסולו שלה, צמודה טייב למקלט, מחובקת עם דלית עופר, היועצת המוסיקלית של התוכנית. כשמוקרנים תקצירי הסולואים של שלושת המשתתפים, נדבקות השתיים למסך. בסיומם הן מתחבקות ארוכות.

הדרמה הבאה באוהל המשתתפים התקיימה במסיבת העיתונאים המאולתרת שאורגנה במקום. שי רביזדה עמד בצד, החליף מילים עם מנכ"ל "הליקון", רוני בראון, ולפתע פרץ בבכי קורע לב.

מה קרה, קיבלת חוזה הקלטות?

"לא, אני פשוט בוכה מהתרגשות".