ספר חדש: 4 שנים, 7 טיפולים ותינוקת אחת

"מסביבי טירטרו טלפונים, אנשים הקלידו על מחשבים, כאילו לא התרחשה לידם כרגע טרגדיה קטנה. ניסיתי להיאחז במחשבות חיוביות שהכנתי מראש. חשבתי על הנסיעה לפריז שלא אצטרך לבטל, על כך שאוכל סוף-סוף לשחות, אחרי שבועיים של התנזרות מכל פעילות גופנית כמעט, ועל המתח הבלתי נסבל, שעכשיו לפחות התפוגג. אבל אחר כך, בתא שירותים קטן, מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממררת בבכי. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה בשנתיים האלה שבכיתי על תינוק שלא רוצה לבוא". זהו רק פרק קטנטן בסיפור של ענת.

ענת שינקמן בן-זאב וד"ר איתי בר-חוה נפגשו ביחידה להפריה חוץ-גופית בביה"ח "השרון" (שנסגרה בינתיים). יחידה קטנה, אינטימית, שבחדריה הקטנים מצטופפים זוגות ונשים שמוכנים לעשות הכל כדי לחזור הביתה עם ילד.

ד"ר בר-חוה הוא רופא בכיר, שעבודתו היומיומית היא לעקוב אחר זקיקים מתפתחים, לפענח תוצאות בדיקות, לבנות תוכנית טיפול, לשאוב ביציות, להחזיר עוברים ולהפיח תקווה במטופלים. ענת שינקמן בן-זאב, עיתונאית ועורכת ב"ידיעות אחרונות", היתה מטופלת אחת מיני רבות, שיום אחד גילתה כי הרצון הפשוט להרחיב את המשפחה יכול להיות הרבה יותר מסובך משהוא נראה.

הם יצאו יחד למסע ארוך, מתיש, מכאיב לפעמים, שנמשך ארבע שנים. המסע הגיע לסיומו לפני ארבע שנים בתינוקת נעמה - פרי יצירה משותפת של הוריה, של צוות מסור ושל פלאי הרפואה והטכנולוגיה. הדרך המשותפת הזו גם הולידה ספר חדש, שיצרו הרופא והמטופלת בעזרת מומחים שונים, "פוריות מאלף ועד טף" (הוצאת "ידיעות אחרונות"). הספר מקיף את הנושא משלל היבטיו: בעיות הפוריות השונות, הדרכים לאבחנה והפתרונות, המצוקה הנפשית המתלווה לטיפולים, עבודת המעבדה, הסיוע שמציעה הרפואה המשלימה, התייחסות ההלכה לטיפולי פוריות, השפעת הטיפולים על חיי המין ועוד ועוד, לצד מידע על אימוץ, פונדקאות, תרומת זרע וביצית וזכויות המטופלים.

אבל בשונה מספרים אחרים בנושאי בריאות ורפואה, הספר מגולל גם את סיפורה האישי של ענת - סיפור שמתחיל בכאב ונגמר באושר גדול, אחרי לא פחות מ-7 מחזורי טיפול, לתשומת לבו של שר האוצר. זהו סיפור אחד מיני רבים, שאולי יותר מכל, מציע נחמה וחיזוק לכל האנשים העוברים טיפולי פוריות, ומתנדנדים בין ייאוש לתקווה.

אנחנו? טיפולי פוריות?

לפני 11 שנים נולד לענת ולבעלה ניר בנם הראשון, איתי. הם החליטו לחכות כמה שנים עד שיביאו לעולם ילד נוסף. כשאיתי חגג שלוש, הם תכננו טיול לצרפת, ושם כבר פינטזו לחזור לארץ עם הבשורה. "באמצע הדרך, באיזו עיירה צרפתית שכוחת אל, החלטתי שמאחר לי כבר הרבה זמן ועשיתי בשירותים של המלון בדיקת הריון ביתית שסחבתי איתי מהארץ, ענת כותבת. זו היתה האכזבה הראשונה במסע הארוך שחיכה לי. אם הייתי יודעת אז כמה בדיקות שליליות עוד אראה, בטח לא הייתי עומדת בזה".

לאחר שהנסיונות נמשכו עוד כמה חודשים ולא נשאו פרי, החליטו בני-הזוג לבדוק את הנושא. הרופא שילח אותם עם שני פתקים: בדיקת דם לענת, בדיקת זרע לניר. "עם הבדיקות שלך אין לי שום בעיה", אמר הרופא לענת עם קבלת התוצאות. "יש לי בעיה עם הבדיקות של בעלך". היא התקשתה לעכל: "שלנו יהיו בעיות פריון? הרגשתי קצת כמו מישהי שעברה תאונת דרכים. כל כך הרבה קוראים על זה, כל כך הרבה יודעים על זה, יודעים גם שזה יכול לקרות לכל אחד, ובכל זאת, כשזה קורה, זה לא נראה שייך לך. מה לי ולסיפור הזה?"

הרופא דווקא היה אופטימי. הוא הסביר שהטיפול פשוט מאוד: השבחת זרע והזרקתו לרחם בזמן הביוץ. שום דבר מסובך. חצי שנה לכל היותר, וענת בהריון.

במשך שנה, ענת וניר התמקדו בהשבחות זרע. תקופת ההמתנה לתשובה, שבתחילה היתה מורטת עצבים, הפכה קלה יותר עם הזמן. האכזבה החמישית היתה פחות מרה מהראשונה.

מנסיונות אלטרנטיביים לתחילת הטיפולים

כמו כל אדם שנתקל בבעיה רפואית, גם ענת וניר קיבלו אינספור עצות. כל אחד הכיר איזה מומחה מאיזו פינה רחוקה בארץ, פתאום כולם הפכו מומחים. דוגמה קטנה אחת: הקוסמטיקאית, שסבלה בעבר מבעיות פוריות, סיפרה על מרפא מדהים, שלמרבה הצער הסתלק כבר מהעולם, ושהיה מאבחן ופותר בעיות על-ידי סקירת הציפורניים. התברר שבתו ממשיכה את דרכו. "כמובן מיד קבענו תור, שילמנו 400 שקל ועוד 200 לבית המרקחת, וחזרנו הביתה עם הבטחה שתוך ארבעה חודשים יחול הנס", כותבת ענת בספר. הנס, תאמינו או לא, לא התחולל.

לאחר שנת טיפולים, 12 השבחות זרע כושלות וכ-10,000 שקל שנתרמו למומחים למיניהם, הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא: הפריה חוץ-גופית, "הפריית מבחנה" בלשון העם, IVF בשפה המקצועית. מהר מאוד מתרגלים לתהליך, שהופך חלק בלתי נפרד מהחיים: הזריקות היומיומיות בערב, בדיקות הדם וספירת הזקיקים המתפתחים השכם בבוקר, ההוראות הטלפוניות בצהריים להמשך הטיפול, יום שאיבת הביציות, יום ההחזרה, הציפייה מורטת העצבים. והאכזבה, הו האכזבה.

בין השאר, מתארת המספרת תהליך של אובדן האינטימיות הגופנית: "מדהים עד כמה הישבן, כמו איברים אחרים בגוף, מפסיק בשל שגרת הטיפולים לתפקד כאיבר אינטימי, שיש להצניעו. יום אחד, כשהצלחתי להדהים רופא שאמר לי להתכונן לשאיבת ביציות והתפשטתי בטבעיות במסדרון, הבנתי איך השתנה היחס שלי לגוף שלי, איך הטיפולים הפקיעו אותו מרשותי. זה לא היה הגוף האינטימי שלי. זה היה גוף שכל מה שרציתי ממנו זה שיכיל תינוק".

יום למחרת שאיבת הביציות צריך להתקשר למחלקה, כדי לברר כמה עוברים נוצרו ממפגש הביציות והזרע ומתי מקבלים אותם בחזרה. אם לא נוצרים עוברים, למעשה אין תקווה. אחרי החזרת העוברים לרחם, חוזרים הביתה ל-12 ימים מורטי עצבים, עד יום בדיקת הדם הגורלית והטלפון שאמור לבשר - תשובה חיובית או שלילית.

"ב-12 הימים האלה הייתי מוצאת את עצמי מדבר לעוברים שלי, מפצירה בהם שיישארו ברחם, מבטיחה להם שיהיה להם טוב שם וגם כשייצאו משם. משום מה, הם סירבו לשמוע לי".

ואז זה קרה. כמעט. ביום שלישי אחד, 12 יום לאחר ההפריה השישית, במהלכה הוחזרו לרחם של ענת ביציות שהופשרו. המזכירה אמרה את המשפט שענת כל כך חיכתה לשמוע - "זה חיובי" - ומיד סייגה: "אבל התוצאה נמוכה". רופא אחד הסביר שהתוצאה נמוכה מאוד, שייתכן שזה הריון כימי שייספג בימים הקרובים, שאין מה לעשות חוץ מלחכות יומיים ולערוך בדיקה נוספת.

מה לעזאזל עושים יומיים? תמיד הרי אמרו שאין דבר כזה, "חצי הריון", ופתאום מתברר שדווקא יש. "מה לא עשיתי ביומיים האלה? דיברתי אליו, התחננתי בפניו, ניהלתי משא ומתן עם גורמים לא מזוהים... וגם הלכתי לעשות דיקור סיני כדי לחזק את הרחם, ועשיתי בדיקת הריון ביתית, ונמנעתי מלדבר בטלפון, כדי לא לספר לאף אחד, וצעקתי על איתי, ובעיקר עבדתי בלי סוף, משקיעה את כולי בעבודה כשאין דבר שמעניין אותי פחות ממנה".

בסופם של יומיים סהרוריים ומורטי עצבים, התקבלה תשובה שלילית. אחר כך הגיעו כמה שעות של הקלה, ואחריהן שעות עצובות ושינה של מחיקה. בבוקר, ענת קמה כמו חדשה, מוכנה לסיבוב הבא. השביעי.

על סף ייאוש

בהפריה השביעית הוחלט לקנות דבק ביולוגי שמדביק עוברים. עניין של עוד כמה מאות שקלים. השאיבה הניבה 23 ביציות גאות. למחרת, יום שישי, ענת התקשרה מכנס בו השתתפה כדי לברר כמה עוברים הניבה. "אני עומדת שם, באמצע אולם הומה אוכל ואנשים, עם הטלפון הסלולרי ביד, והסכין ננעצת שוב עמוק בלב: שני עוברים, רק שניים".

ביום ראשון קרא הרופא לענת אל חדרו וסיפר לה שעובר אחד לא שרד את השבת, ושנשאר רק אחד, גם הוא בדרך להיתקע. "אני לעולם לא אשכח את המילים האלה, 'בדרך להיתקע'. הייתי עייפה, ועצובה, ומותשת, ואמרתי לו שאני הולכת הביתה ודי, בשביל מה עוד פעם להחזיר ולחכות ולקוות". בסופו של דבר הוחזר העובר הבודד לרחם, אבל את הדבק היקר הוחלט לא לבזבז על עובר שבדרך להיתקע. "אנחנו לא מתייאשים, נכון?", שאל הרופא ונתן לטיפה קטנה ומנחמת. ענת הינהנה, אבל כבר היתה מיואשת. "אחרי 11 יום קיבלתי מחזור, והפעם דווקא לא התאכזבתי".

אפשרות של אימוץ נראתה קרובה מתמיד. במקביל עלתה האפשרות - שניר נטה לדחות - של תרומת זרע. בפגישה שגרתית הציע מנהל המחלקה ללכת דווקא על תרומת ביצית. התברר שבמהלך הטיפולים נפגעה גם איכות הביציות. "סביר להניח שהרופא גם הסביר למה ומנה את היתרונות, אבל אני לא יכולה לשחזר את השיחה. הייתי עסוקה בנסיונות לנשום. יצאתי משם ברגליים כושלות. איכשהו הגעתי לאוטו, איכשהו התחלתי לנסוע", ענת משחזרת.

"איך בכלל העזתי להציע לניר בקלות כזו תרומת זרע? המחשבה שבתוכי יגדל עובר שנבט מביצית זרה שברה אותי. הרגשתי כאילו הציעו לי בשיא הרצינות להשתיל לי חייזר ברחם. אתה פשוט יודע, שעם כל הכוחות שחשבת שיש לך, הפעם לא תוכל להתמודד". וכל הזמן הזה, ענת כבר היתה בהריון. זה היה העובר ש"בדרך להיתקע", העובר שלא ביזבזו עליו את הדבק היקר.

הפי אנד

התינוקת העקשנית שדבקה ברחם, כנגד כל הסיכויים, לא רצתה לוותר עליו כל כך מהר. בשבוע ה-41 הוחלט להוציא אותה משם בניתוח קיסרי. "אחרי כמה דקות היא היתה בחוץ. יפה, לבנה, ברורה, דומה דמיון מפתיע לאחיה הבכור. אני לא זוכרת אם בכיתי, אבל אני בוכה עכשיו, היא כותבת. 'יש לכם תינוקת יפהפיה' אמרו הרופאים. אני יודעת שהם אומרים את זה לכולם, אבל שלנו באמת היתה יפהפיה. אחרי הכל, עבדנו עליה ארבע שנים".

נכון או לא נכון - מיתוסים לגבי טיפולי פוריות

טיפולי פוריות מגבירים את הסיכויים לחלות בסרטן: לא נכון. מה שנכון הוא, שנשים הסובלות מבעיות ביוץ (כגון נשים עם שחלות פוליציסטיות) נמצאות בסיכון גבוה יותר לחלות בסרטן רירית הרחם - אם הן לא מטופלות הורמונלית. בנוסף, נמצא קשר בין טיפול ממושך (מעל 11 מחזורי טיפול) באיקקלומין ושכיחות יתר של סרטן השחלה, אך כיום לא מקובל להמשיך את הטיפול באיקקלומין מעבר לשישה מחזורים.

טיפולים ממושכים פוגעים באיכות הביציות: לא נכון. מה שאולי נכון הוא שאשה הנמצאת בשלהי תקופת הפוריות שלה, ומקבלת טיפול תרופתי במינונים גבוהים בשל חוסר תגובה תקינה לטיפול - עשויה להידחף אל גיל המעבר.

בזמן טיפולי פוריות מומלץ להימנע מקפה, אלכוהול וסיגריות: לגבי אלכוהול ועישון - בהחלט נכון. סיכוייה של אשה מעשנת להרות הם כמחצית מסיכויי אשה לא מעשנת. אלכוהול הוא בבחינת רעל לעובר. קפה במינונים גבוהים כנראה לא תורם להצלחת התהליך.

זוג שכבר הביא ילד לעולם, סיכוייו לסבול מבעיות פוריות קלושים: לא נכון. זוגות רבים סובלים מתת-פוריות משנית לאחר הריון מוצלח. התופעה שכיחה בדיוק כמו אצל זוגות שמעולם לא נכנסו להריון.

טיפולי הפוריות גורמים להשמנה: לא מדוייק. יש נשים המשמינות במהלך טיפולי הפוריות. חלק מהתרופות גורמות לצבירת נוזלים וחלק מגבירות את התיאבון. כמו כן, יש מקרים של הזנחה עצמית בעקבות הלחץ הנפשי הכרוך בטיפולים ותחושת הדיכאון הכרוכה בכשלונות.

לאחר החזרת עוברים לרחם יש לנוח ולהימנע מפעילות גופנית במשך יומיים לפחות: לא נכון. אין שום ערך למנוחה לאחר החזרת העוברים. ניתן לחזור לשגרה רגילה. יתרה מכך, קיים היגיון בכך שהאשה דווקא תעמוד ולא תשכב לאחר החזרת העוברים, כיוון שאז הרחם נמצא בתנוחה רוחבית והעוברים מוגנים מפני נפילה לנרתיק.

מבזק חדשות הפוריות

טיפולי הפוריות עברו דרך מהפכנית בשנים האחרונות. זוגות שעד לפני כמה שנים לא יכלו להעמיד צאצאים גנטיים, יכולים היום להפוך להורים בעזרת טיפולים פשוטים יחסית ונגישים, והאפשרויות רק הולכות ומשתכללות.

כיום, חלק ניכר מהטיפולים מבוסס על זריקות יום-יומיות. ניתן לשער, שבעתיד הלא רחוק אפשר יהיה להמיר חלק מהזריקות בזריקות הניתנות פעם אחת ומספיקות למחזור טיפול שלם, או בכדורים לבליעה.

שלב החזרת העוברים וקליטתם ברחם הוא שלב קריטי. בזמן האחרון התגלה שחומר הקרוי LIF מעורב בתהליך ההשתרשות, והניסיון מצביע על כך שנתינתו לאשה לאחר החזרת העוברים יכולה לשפר את סיכויי הקליטה.

כיום, העוברים מוחזרים לרחם לכל המאוחר כשהם מגיעים לשלב הבלסטוציסט (עוברים בני מאות תאים, ביום החמישי או השישי לאחר הפריית הביציות). מדובר בשבוע השלישי להריון. עוברים שנולדים בשבוע ה-23 יכולים כיום לשרוד (אם כי ברוב המקרים סובלים מתחלואים). ניתן לצפות, שעם השתכללות הטכנולוגיה, אפשר יהיה לגשר על-פני 20 שבועות אלה ולגדל עובר מחוץ לרחם.