הריון מסוכן: נשים שמתעקשות להרות למרות בעיות בריאות
מה קורה כשנשים הלוקות במחלה קשה ביותר, יתר לחץ-דם ריאתי, מתעקשות להיכנס להריון וללדת? מה קורה כשהרופאים מבינים שלא יעזרו כל ההסברים המלומדים, וצריך ללכת עם ההריון המסוכן הזה עד הסוף? ומה קורה כאשר אחרי כל התלאות והאשפוזים נולד במזל טוב תינוק בריא – ואז האשה מחליטה שהיא רוצה להיכנס להריון נוסף? הריון ב-50 אחוז סיכוי ומטה, רופאים מול יולדות – עדויות משני צידי החוויה
לפני שנתיים, בעלה של גליה טוקר, בת 25 מאריאל, הפתיע אותה בהצעת נישואין בעת חופשה באיסטנבול. גליה, בתגובה, קיבלה חום גבוה וחשה כאבים חזקים בפרקים. תחילה חשבה שמדובר בהתרגשות, אך כשחזרה ארצה סבלה מתשישות, עד כדי אי יכולת ללכת ולעלות במדרגות, מדפיקות לב מהירות ולא סדירות, מהקאות, שלשולים ומעייפות בלתי מוסברת. גליה הבינה שחייב להיות כאן משהו נוסף.
ההחלטה בידי האישה
בדיקות, צילומי רנטגן וצנתור שעשתה, גילו לגליה שהיא סובלת ממחלת ריאות קשה, המאופיינת ביתר לחץ דם תוך ריאתי. מצבה הלך והידרדר, ליבה נחלש, ואחרי טיפול במחלקה לטיפול נמרץ היא אושפזה תקופה ארוכה בבית-חולים, מחוברת למשאבה מיוחדת המזרימה לגופה, דרך הווריד, תרופה להרחבת כלי הדם.
גליה טוקר מכירה בתי-חולים מגיל צעיר מאד. כבר בגיל ארבע אושפזה במחלקת ילדים בשל לופוס (זאבת), מחלה אוטו-אימונית בה הגוף תוקף את עצמו. כשהיתה בת תשע עברה כריתת טחול וטופלה בכימותרפיה. כשהכירה את רפי, לימים בעלה, הסבירה לו שהחיים איתה רצופי סכנות ואשפוזים, ואין לדעת מה יקרה מחר.
גליה נכנסה להריון במרס 2003. עבורה היתה זו התגשמות של חלום, שנדמה היה לבלתי אפשרי. הרופאים התלהבו פחות. הם חששו שגופה לא יעמוד בעומס, ניבאו לה שחורות וניסו לשכנע אותה בכל דרך לרדת מהרעיון. אבל היא בשלה. "כל חיי נאבקתי רק כדי להגיע לרגע הזה", אמרה. "הבאת ילדים לעולם והקמת משפחה הם חלום חיי, מאז שהייתי קטנה. אני לא מתכוונת לוותר עכשיו, ולו גם במחיר של מוות". בהמשך אמרה: "גם אם ייוולד תינוק עם פגיעה מוחית או בעיה כלשהי עקב המחלה, זה לא משנה, העיקר שייוולד לי ילד".
הריון במעקב צמוד
מאותו הרגע ליוו את ההריון הבעייתי בצמידות פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מכון הריאות במרכז הרפואי "רבין" – קמפוס "בילינסון" בפתח-תקוה, ופרופ' משה הוד, מנהל היחידה להריון בסיכון גבוה. "אחרי שבדיקת האולטרסאונד יצאה תקינה והעובר בסדר", מספרת גליה, "ביקש ממני פרופ' הוד לכנס את המשפחה ורצה לדבר עם כל אחד ואחד מהם. תחילה שוחח איתי והסביר לי שקיימת סכנת תמותה של מעל ל-50 אחוזים במקרים כמו שלי, וגם לחיי העובר נשקפת סכנה. הוא מנה רשימה של סיכונים וסיבוכים נוספים שעלולים לקרות והציע לי להפסיק את ההריון ולהיעזר בשירותיה של אם פונדקאית.
"'אני מוכנה לקחת כל סיכון', עניתי לו, 'אני לא עושה הפלה. אני ממשיכה עם זה הלאה. לא מסוגלת להרוג משהו שחי ונושם בתוכי'. אחרי שהודיע לי שיהיה עלי לחתום על טפסים בהתאם למצבי המיוחד ולהיפגש עם פסיכולוג, ביקש לדבר עם אחיי הגדולים ועם אמי. הוא יידע את כולם בסכנה, אבל בסופו של דבר היה זה הרצון שלי שהכריע".
גליה היתה נתונה למעקב קבוע, הבדיקות הראו שהכל תקין, אבל פרופ' הוד לא התייאש: "אפילו אם ההריון מתקדם והשבועות עוברים והעובר גדל", אמר, "ברגע שתגידי לי, גם באמצע הלילה 'אני רוצה להפסיק עם זה' – בלי לחשוב פעמיים אני בא לעשות לך הפלה. לא משנה באיזה חודש תהיי, ברגע שתחליטי, אהיה מוכן בכל רגע".
רוב תקופת ההריון אושפזה גליה ביחידה להריון בסיכון גבוה, וכשיצאה לביתה היתה מחוברת רוב הזמן לבלון חמצן. בנוסף, היא היתה מחוברת למשאבה שהזריקה תרופה לחדר הימני של ליבה כדי לשמור עליו ועל ריאותיה. "הייתי אופטימית", היא אומרת. "כל חיי האופטימיות הזו החזיקה אותי ונאחזתי בה גם עכשיו. אני מאמינה שכל עוד הבן-אדם לא מרחם על עצמו ומאמין בטוב, אז יהיה לו טוב. ואני יודעת מי אני. אני פייטרית מלידה. זו לא פעם ראשונה ולא פעם שנייה שהרופאים אמרו להורים שלי: 'אנחנו מרימים ידיים, אין מה לעשות עם הבת שלכם, תתכוננו להיפרד', ואני נלחמתי והראיתי לכולם שהם טועים. 'אתה עוד תראה', אמרתי לפרופסור הוד, 'בסוף אני הרי עוד אבוא ואגיד לך – אמרתי לך'. 'הלוואי', הוא ענה לי.
"בשלב מסויים הרגשתי רע. היו לי בחילות נוראיות וכאבים, היה לי קשה לנשום. עשו לי מוניטור, לראות אם יש צירים. אבל אז התברר שיש לי זיהום. ביקשתי שיתנו לי כמה שפחות הרדמה, שלא ייגרם נזק לעובר. לא איכפת היה לי להרגיש את הכאב, העיקר שהעובר לא יסבול מההרדמה ושגם השיקוף יהיה מהיר, שתהיה כמה שפחות קרינה".
בשבוע ה-31 להריונה של גליה הבחינו הרופאים שהעובר הפסיק לגדול. הוא עמד עשרה ימים על אותו משקל, כאילו ההתפתחותו נעצרה. "אחרי יום-יומיים פתאום הפסקתי להרגיש אותו", היא מספרת, "והיתה לי תחושה חזקה שמשהו לא בסדר. למחרת, ב-1 באוקטובר, אחרי צינתור ובדיקת הלחץ הריאתי, יילדו אותי בניתוח קיסרי. הייתי מורדמת, מונשמת, אבל מרוב האובססיה שלי לראות את הילד, התעוררתי להם באמצע והרגשתי הכל. אבל לא יכולתי להגיד להם כלום כי הייתי קשורה, העיניים שלי היו מודבקות עם מין סלוטייפ כזה, הידיים קשורות והפרצוף מכוסה.
"איך שהתחילו לחתוך אותי, התעוררתי והרגשתי את הכל. איך לוחצים לי על הבטן, חותכים, מוציאים משהו, תופרים, וזה כאב. אבל ברגע ששמעתי את הפשוש שלי מתחיל לבכות, אז את יודעת, כל הכאבים עברו. לא הרגשתי פתאום כלום. שום דבר. אני רק זוכרת שאחת האחיות שמה לי צמיד על היד ואמרה לי: 'גליה, מזל טוב, יש לך בן'. הוא נולד במשקל של קילוגרם וחצי, ואחרי שווידאו שהוא מסוגל לנשום בכוחות עצמו, לקחו אותו ישר לפגייה".
אחרי 26 יום בפגייה, שוחרר דולב, היום בן חמישה חודשים, הביתה, במשקל 2.24 ק"ג. "חלום חיי התגשם", אומרת גליה, "אני מודה לרופאים המלאכים שהביאו אותי לכך ואני כבר מצפה ומחכה להביא עוד ילדים. למרות שאמרו לי שזה כבר שיגעון, אני לא יודעת, יש לי כזאת אמונה. זה לא יקרה עכשיו כמובן, אבל כשדולב קצת יגדל, אביא לו עוד אח או אחות קטנים".
שתיים מתוך מיליון
פרופ' מרדכי קרמר מסביר שיתר לחץ דם ריאתי, ממנו סובלת גליה, הוא מחלה בה מתרחשת עלייה בלחץ הדם בתוך הריאות. "כלי הדם של הריאות מוצרים, מה שגורם לחדר הימני בלב, שמזרים את הדם לריאות כדי להתחמצן שם, להתאמץ ולעבוד קשה. כתוצאה מלחץ הדם הגבוה הריאות לא עושות את הפעולה המתבקשת, ולחולים נגרמת ירידה משמעותית בחימצון של הדם. זוהי מחלה נדירה יחסית, הפוגעת בשני מקרים למיליון נפש. בישראל מתגלים בין עשרה ל-12 מקרים חדשים בשנה.
"המחלה היא מחלה קטלנית, שתוקפת בעיקר נשים צעירות, ואין לה ריפוי. בעבר זמן החיים הממוצע של החולים האלה היה שנתיים וחצי, או שהם היו צריכים השתלה של לב-ריאות. אבל בשנים האחרונות, בעקבות פיתוחה של תרופה חדשה בשם 'פלולן', המרחיבה את כלי הדם בריאות וניתנת דרך הווריד באמצעות משאבה במשך 24 שעות ביממה, ניתן להוריד את הלחץ ולהאריך את חיי החולים לזמן ארוך".
- איך התמודדתם עם מצבה של גליה?
"גליה, במקרה הזה, הציבה אותנו בפני עובדה מוגמרת. אם היתה מבקשת רשות להיכנס להריון, לא היינו מרשים לה, אבל מאחר והיא כבר החליטה, לא היתה לנו ברירה אלא להתמודד עם המצב. הגברנו לה את מינון ה'פלולן' כדי שהלב שלה יוכל לעמוד בעומס, ובמהלך ההריון נאלצנו להחליף לה את הצנתר אחרי שהווריד הגדול דרכו הזרמנו את התרופה קיבל פעמיים זיהום, מה שסיבך קצת את העניינים.
"לנשים שחולות במחלה אנחנו ממליצים לא להיכנס להריון, אבל אם הן מציבות עובדה, אנחנו חייבים לעזור להן. עד היום נכנסו להריון בארץ חמש נשים שסבלו מהמחלה. אצל שלוש מהן זה הסתיים בטוב, אצל השתיים האחרות זה נגמר רע".
לידה בכל מחיר
המקרה השני שהסתיים בטוב הוא המקרה של תמר (שם בדוי), בת 34 מאזור המרכז, שנולדה עם תסמונת נדירה וסובלת מאז ילדותה מחור בין שני חדרי הלב, שגרם בהמשך גם ליתר לחץ דם תוך ריאתי. "כשהכרתי את מי שהיום בעלי, סיפרתי לו מיד בהתחלה שאני, ללדת, לא אוכל. היה לנו ברור שנאמץ ילד ולא היתה לו שום בעיה עם זה. אפילו התחלנו בהתקשרות עם אחת העמותות שמטפלת בנושא. העניין הוא, שעם כל הריון של חברות שלי מאוד שמחתי, הייתי מאושרת, אבל בפנים נצבט לי הלב. זה מאוד כאב. כשאחותי ילדה ובאתי לבקר אותה במחלקת יולדות, ממש בכיתי. שמחתי שמחה גדולה על הלידה, אבל נעצבתי על כך שאותי אף פעם לא יבואו לבקר ככה בבית-החולים. שדווקא אני, שכל-כך אוהבת ילדים ואפילו עבדתי במישרה נוספת כמטפלת לילדים, לא יכולה להרות.
"עד שפתאום, יום אחד, התחילה להתארגן במוחי המחשבה להיכנס להריון בכל זאת. לא לוותר, למרות המחלה. לא היה קל לשכנע את בעלי, כי הוא ידע שזה יסכן את חיי וגם את חייו של העובר. כמות החמצן שיש לי בדם נמוכה מאד ביחס לזו של בן אדם נורמלי וקיים חשש לחוסר חמצן בשיליה. וכמובן שהריון בכלל הוא מאמץ לאשה וכל מערכות הגוף הולכות לכיוון העובר. המחשבה והנסיונות להיכנס להריון נשמרו בסוד, כי ידעתי שכולם ינסו להשפיע עלי שאסור. למשפחה סיפרתי רק כשידעתי שהכל בסדר עם העובר. הם קיבלו את זה בטראומה, דאגו מאוד, דיברו אל ליבי, אבל אני בשלי".
- מה אמרו הרופאים?
"גם ביחידה להריון בסיכון גבוה ב'בילינסון', שם אושפזתי בחודש הרביעי, ניסו להשפיע עלי להפיל, אבל לא הסכמתי. אושפזתי שם לקבלת התרופה 'פלולן', אלא שאז סבלתי מפריחות ומגירודים, כי התברר שבגלל מחלת עור נדירה ממנה אני סובלת, פיתחתי רגישות למתקן. בינתיים כינסו ב'בילינסון' ועדה גדולה עם מיטב הרופאים שדנה במצבי, שם הוחלט שאם מצבי יורע, זכותם לפנות למחלקה המשפטית כדי למנוע ממני להמשיך את ההריון. או לחילופין, אם ארצה למרות זאת להמשיך את ההריון, הם לא יהיו מחוייבים לתוצאות. בדיעבד אפשר להגיד שעשיתי היסטוריה רפואית בלהישאר בחיים אחרי הלידה, כי בתסמונת שלי מדובר על יותר מ-50 אחוז תמותה, וכבר היו מקרי מוות כאלה בארץ".
- אבל את התעקשת להמשיך את ההריון.
"אני התעקשתי ואמרתי שאעשה את זה בכל מחיר. אני רוצה את הילד. בייחוד שגם התחלתי להיקשר לתמונות באולטראסאונד. את רואה את הדבר הזה ואת מיד מתאהבת. האמת היא שרק הודות לפרופ' קרמר ולפרופ' הוד נשארתי, כנראה, בחיים. אני הייתי הראשונה בארץ, עם תסמונת נדירה כמו שלי, שקיבלה 'פלולן'. לפניי לא היה לרופאים בישראל שום ניסיון בזה, ופרופ' קרמר, באחריות ובזהירות רבה, לקח על עצמו אישית את הטיפול בי. וזה הצליח".
- ואיך זה עבד בפועל?
"את רוב ההריון ביליתי ביחידה להריון בסיכון גבוה, עם כמויות אדירות של חמצן. אפילו ישנתי עם חמצן. אבל בסופו של דבר, התרופה להרחבת כלי הדם מאוד עזרה גם בזה, כך שהרגשתי ממש טוב. עד השבוע ה-26, אז התפתחה לי גם בעיית ניקל. המיטות, הכיסאות וכל דבר מתכתי שהיה במחלקה גרמו לי לאלרגיה קשה ונאלצתי לקבל קורטיזון שמילא אותי נוזלים והעמיס לי על הלב. הרגשתי שוב רע, וכתוצאה מכל הדברים הללו גילינו גם שהעובר הפסיק לצמוח. משבוע 26 עד שבוע 29 הוא נשאר באותו משקל: 800 גרם.
"הייתי חייבת להישאר בהשגחה צמודה. כל מאמץ קטן גרם לי לנפילה של הספורציות (אחוז החמצן בדם) והרגשתי גרוע. יום אחד, כשנסענו לאמא של בעלי, עברנו ליד בית קברות ירקון, והתחלתי לבכות. בעלי שאל אותי: 'למה את בוכה'? אמרתי לו: 'כי אני לא רוצה להיות כאן'. והוא ענה: 'אבל תמר, את לא תהיי כאן'. הייתי בטוחה שהוא הולך לנחם אותי, אבל אז הוא המשיך: 'את תהיי בקרית שאול'. וחברה שלי, שפיתחה עוד יותר את ההומור השחור שנולד סביב זה, ניחמה אותי ואמרה לי: 'תמיד רצית בית צמוד קרקע עם שכנים שקטים'".
- קרה שנשברת?
"היו שבירות. אין ספק. אבל תכל'ס, הייתי חזקה ולבעלי ולי היתה הרגשה שבכל זאת יהיה בסדר. החשש היחיד שלי היה לעובר. בחדר ניתוח, כשניתחו אותי ניתוח קיסרי, התחלתי שוב לבכות. 'הכל יהיה בסדר איתך, אל תדאגי', הרגיע אותי הצוות. 'אני לא דואגת לעצמי, אני דואגת לתינוק. תדאגו לתינוק', אמרתי להם".
רועי, בנה של תמר, נולד בשבוע ה-29, במשקל 795 גרם, ותוך זמן קצר ירד משקלו ל-670 גרם. הוא נלקח לפגייה, ותמר ישר לטיפול נמרץ. "לא הספקתי לראות אותו, ומזל שכך", היא נזכרת. "גם מה שראיתי אחר כך בווידיאו זיעזע אותי. אמא שלי קראה לו 'בובת וודו סגולה-כחולה'. הוא היה פיצפון עם ראש בגודל של כדור טניס ואמא שלי אמרה: 'איך הדבר הזה ישרוד?'. בגלל החום הגבוה, לקח לי שבוע וחצי עד שראיתי אותו לראשונה. נורא התרגשתי ולא האמנתי שהוא שלי. אחרי חודשיים הוא השתחרר מהפגייה והבאנו אותו הביתה. היום, חמישה חודשים אחרי, רועי כבר תינוק גדול ששוקל חמישה קילוגרם".
- והמחלה? היא נשארה?
"ודאי. פרופ' קרמר העלה לי בכל פעם את המינון של ה'פלולן' והתעקש להילחם בבירוקרטיה כדי שיאשרו לי אותה גם אחרי ההריון, שכן אי אפשר להוציא בבת אחת את התרופה מהגוף. המשכתי לקחת אותה עוד שלושה חודשים אחרי הלידה, והיום מצבי טוב יחסית והספורציות מאד גבוהות ביחס למה שהיו לפני ההריון. קשה לי, לא קל, עד היום יש לי חמצן נוזלי בבית, שאני מתחברת אליו במקרה הצורך, כמו היום, למשל, שיש לי כאבים בחזה. אבל אני נעזרת הרבה בבעלי, באמא שלי, באמא של בעלי, וזה שווה כל רגע. בייחוד עכשיו, כשרועי מחייך ומגיב ומתקשר".
- את חושבת על עוד ילד בעתיד?
"לא. סגרתי את הבסטה. לא השארתי אותו יתום עכשיו, אני לא אשאיר אותו יתום אחר כך, עם עוד אח. הבא בתור יהיה כבר מאימוץ, אבל לאט לאט. בינתיים אני נהנית מהאוצר שיש לי".
ההחלטה בידי האישה
"פרופ' משה הוד, מנהל המחלקה להריון בסיכון גבוה במרכז הרפואי "רבין" בפתח-תקווה: "בספרות הרפואית מדווח כי התמותה האימהית כתוצאה מיתר לחץ דם תוך ריאתי יכולה להגיע ל-50-80 אחוזים – כשהתמותה מתרחשת בעיקר סביב הלידה. זאת אומרת: הנשים יכולות לעבור את ההריון לפעמים בשקט ובשלווה יחסית, עם ירידה בתפוקות מפעם לפעם וקצת האטה בגדילה של העובר, אבל הסכנה העיקרית היא סביב הלידה, ונמשכת אפילו 5-7 ימים לאחריה".
- מה בעצם קורה אצלן בגוף?
"הן יכולות למות פתאום. מבחינה פיזיולוגית, בזמן ההריון נוספים לאשה ההרה כ-25 אחוז נוזלים לגוף, כדי לספק את כל הזרימה לשיליה ולעובר. היא עובדת על ווליום של בערך 25 אחוז גבוה יותר מהווליום הרגיל שלה, לכן הלב שלה צריך עכשיו להתמודד עם יותר עומס.
"בלידה פתאום הכל משתחרר. העובר נולד, השיליה משתחררת, הזרימה לשיליה נפסקת, יש שינוי בלחצי הדם והגוף צריך שוב, במהירות רבה מאוד, לעבור איזושהי הסתגלות למצב חדש. השינויים האלה יכולים להביא להתרחשות של מצבים שקשורים לכישלון של הלב הימני. וכשיש כישלון של הלב הימני, אז זוהי ממש דרך ללא חזור כמעט. היה לנו מקרה כזה, לפני חמש שנים, שאשה צעירה כבת 20 נפטרה ביום החמישי לאחר הלידה. לא היה מה לעשות. היינו שם כולנו, ביחידה לטיפול נמרץ לבבי, עם כל הצוות הקרדיולוגי הכי הכי בכיר, וזה לא עזר. ברגע שהתחילה אי ספיקה של הלב הימני, זו כבר היתה דרך ללא חזרה. זה השאיר עלינו טראומה עד היום".
- מאז היו עוד נשים שנכנסו להריון במצב הזה?
"מאז היו שלוש נשים כאלו, שעברו אצלנו הריונות בהצלחה מוחלטת, כשהמשותף לשלושתן הוא שכולן קיבלו לראשונה 'פלולן'. תרופה די חדישה במקרים האלה. אבל חשוב לציין שלא ישתמע מכך שזה פותח את הדלת לנשים כאלו לרוץ ולהיכנס להריון. אנחנו מאוד לא מעודדים, אבל ההחלטה, תמיד, היא בסופו של דבר בידי האשה.
"אני יכול להסביר לה הכל, עד הסוף המר לצערי הרב, כדי להעמיד אותה על חומרת הבעיה, אבל ברגע שהיא מחליטה ללכת על זה, אני מסכם איתה ואומר שאני וכל הצוות הכי בכיר של בית-החולים הזה נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להעביר אותה בשלום את ההריון הזה. כך היה גם עם גליה ותמר. המלצנו להן, קטגורית, לא להיכנס להריון, אבל ברגע שהחליטו היתה כאן התגייסות מוחלטת של כל המערך למענן, ולשמחתי הצלחנו לעשות את זה".
- מה צריך כדי לשמר הריון כזה?
"חייבים ליווי של צוות רב מקצועי שדורש פרינטולוג – רופא מיילד בעל הכשרה להריון בסיכון גבוה, צריך רופא ריאות שיודע לעסוק בנושא של לחץ הדם התוך ריאתי, וצריך קרדיולוג מלווה ברמה הגבוהה ביותר, כמו שהיה פרופ' אליק שגיא במקרה הזה, שעשה להן מדי שבוע אקו לב ובדק את הפונקציות של הלב ואת הלחץ הריאתי. בלידה עצמה זה דורש מעורבות של המרדימים הכי בכירים, כי לחצי הדם חייבים להישמר בערכים קבועים לחלוטין בזמן ההרדמה, ללא תנודות, וזו ממש מיומנות, וכן מעורבות של בכירים בטיפול נמרץ ובתחומים נוספים.
"אנחנו משתדלים ליילד את הנשים סביב השבוע ה-32, 34 מקסימום, כדי לא להכביד על הלב יותר מדי. מבחינת היילודים, יש לנו פגייה מאד טובה שיכולה להתמודד עם הפגָת בצורה טובה מאוד. החשש שלנו הוא למאמץ ולעומס על הלב, שהולך ועולה עם התקדמות ההריון. בלידה בשלב מוקדם יחסית, בניתוח קיסרי, יש לנו יכולת לשלוט בצורה הטובה ביותר על לחץ הדם, הדימום, הטיימינג, על ההעברה לחדרי הטיפול הנמרץ".
- מה תעשה כשגליה תבוא אליך שוב תוך כוונה להיכנס להריון?
"אני אעשה איתה את אותה שיחה בדיוק, אגיד לה הכל ושוב אזמין אותה, את בעלה, את אמא שלה ואת האחים שלה, וההחלטה הסופית תהיה, כמובן, שלה".
לפנייה לכתב/ת 
גליה טוקר עם הבעל רפי והבן דולב
צילום רפרודוקציה: מיקא חן
גליה טוקר, עם הבן דולב. "לא מסוגלת להרוג משהו שחי ונושם בתוכי"
צילום: חן מיקא
מומלצים
