ראפ של ותיקים

לפעמים זה יותר מדי. לפעמים קשה לשמוע. בגלל שקשה ולא נוח, תקשיבו בבקשה לסינגל "שיר ארץישראל" המצורף, מתוך אלבום חדש בדרך.

רוטבליט הוא טרובדור קצת משונה בנוף שלנו. למרות הדיסקים הקיימים וזה שבדרך, זמר כבר לא יהיה, וגם אין לו יומרות. מדי פעם הוא אומר בראיון שרק כשמאוד בוער לו הוא שר בעצמו את מילותיו, יותר מכפי שהוא שר – הוא מדבר אותן. לסוג ההגשה שלו אין שם ז'אנרי. הייתי קוראת לו "ראפ של ותיקים" כי הקצב איטי, והקול מחוספס וחרולי ומסגיר בקלות את השנים, והמלים חשובות יותר מן המוסיקה שהיא ממילא רק עיטור, אבל כשהמלים דוקרות – יש מי שאינו רוצה לשמוע.

הרדיו, למשל. הכאב והתסכול העמוק בשירו של מתנחל, בעת שנדמה כי התקשורת כולה החליטה לצאת מעזה לא חשוב איך ויפה שעה אחת קודם, זה באמת קצת יותר מדי לאוזן. המקסימום שהאוזן הזאת מוכנה לשמוע הוא תחליף-פרווה לשירי מחאה, וכאלה יש אצלנו בטונות. בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה.

אבל רוטבליט, שהוא גיבור-תרבות בעיני בגלל כור ההיתוך הפרטי שלו, עושה בשירים שלו תמיד ההיפך ממה שנחמד וממה שמצופה, ולכן הוא חשוב לי כל כך בנוף שרובו שירים-שעושים-נעים.

מה שטוב בשבילנו

קחו למשל את מכת הנוסטלגיזציה שלנו. רוטבליט לא יכול היה, אפילו בסיוטי הלילה שלו, לספק טקסט קאנוני כמו "איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסראפאן". ממנו קיבלנו את "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", עם הצביטה המאוד מאוד מדוייקת בלב שחש האיש ההולך ואוסף שנים לנוכח נעורים לגמרי בני-חלוף. גם הידיעה המפוכחת והכאובה על אבדן הנעורים הצפוי, וגם ההיקסמות המיואשת והנמשכת מן הנעורים האלה – הכל בשיר.

תקשיבו בבקשה שוב ל"יום רודף יום". הנה רוטבליט מסביר בעצמו את המפוכחות שלו: "מישהו היה בעולם / מישהו איננו עוד / אם יחיה או ימות בן אדם / העולם לא יעמוד".

ואם יש התאהבות-עצמית בשירים אחרים, היא אירונית לגמרי. מי שלא מבין את האירוניה ימשיך לשיר את "בואי נעשה לנו חג / כמו לפני שנה / ומה שטוב בשבילנו / טוב בשביל המדינה" בקולי קולות, ואפילו להשתכנע שמדובר בשיר-קונצנזוס חמוד כזה. אבל לא: רוטבליט בסך הכל מבקש להתרחק מן הקיבוצי-לאומי-כללי-חגיגי-מזוייף אל חוויה אינטימית ואישית, ולגמרי מודע לקושי לעשות זאת ולפער העצום בין הממלכה לבין הבית פנימה.

המתח הזה בין מה שנאמר במפורש ובין הציווי לחשוב שוב על מה שנאמר, הוא אחת הסיבות לחיי ההשמעה הארוכים של השירים של רוטבליט. קחו את "בלדה לעוזב קיבוץ" שכבר ידעה כמה וכמה קאמבקים: לא רלוונטית גם היום? וקחו את "אצלי הכל בסדר" והקשיבו לו שוב, לשכנוע העצמי האירוני של מישהו שעבר חוויה קשה של ניתוק והתחלה חדשה: מה כאן יכול להזדקן או לאבד מחדותו?

שרים אבל אחרת

ועם המתח הזה, כמעט תמיד הוא מצליח ליצור עוד אשליה חשובה בדרך להפיכתם של שירים להמנונים. אז כולנו כבר יודעים שלא קלה היא, לא קלה דרכנו – אבל נוח לנו לשכוח את "עוד מעט ייתם הנר לגווע / עוד מעט יובס השקט המבורך / המולת היום תתחיל לשקוע / לא תהיי לבדך, אני אהיה שם איתך".

לא צריך להכיר את הביוגרפיה הפרטית והכאובה של רוטבליט כדי להבין שהשיר אינו מדבר על אפשרות של אושר קרוב שייקרה על דרכנו, אלא על ההיפך הגמור. על יכולת ההשלמה עם מה שאין בידינו לשנות, ועל האפשרות המנחמת לעשות זאת בשניים. בשירים שלו, הוא מאמין גדול באפשרות הזאת, אבל הוא לעולם לא יהיה רומנטיקן דביק עד כדי דביליות.

הרומנטיקה הילדותית מוכרת טוב יותר ועושה להיטים קליטים יותר, אבל רוטבליט מתעקש גם במקומות הכי לא צפויים. למשל, "כמו ששיר נוגע". תקשיבו, בבקשה, אפילו אם עצם איזכורה של נינט לא נאה לכם בשבתכם כטהרני-תרבות. שווה להקשיב, כי גם לכאן הצליח רוטבליט לגרור את עולם האסוציאציות שלו, שמפרק סמלים יהודים דתיים נושנים ומחבר אותם מחדש לדימויים של אהבה עכשווית, ועדיין מצליח להישאר מפוכח מחד ומרגש מאידך, בשורות יפהפיות כמו "בין שברי חלומות אבודים / שט הלב השבור, הסולח".

כי הלב הזה – שבור וגם סולח – כותב לנו כבר כמה עשרות שנים את מה שלעולם לא נצליח לנסח בעצמנו בדיוק שכזה.

על המכשולים בדרכו של כל טקסט שירי בין האמירה האישית לסיסמא של הכלל מתגבר רוטבליט בעזרת כור-ההיתוך החד פעמי שלו. לא רציתי לומר כאן דבר על "שיר לשלום" כי הכל כבר נאמר עד לעייפה, אבל הנה שורה פשוטה וגאונית. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". נדמה לי שבתוכה מקופל ההבדל התהומי בין רוטבליט לבין כותבי שירים שרוצים לעשות לנו נעים: הוא לא מכיר בצורך לברוא אמירה חד ממדית ושטוחה. הוא מכופף רבדים שלמים של השיח הציבורי לתיבות-שיר קצרות ונוקבות. כשמקשיבים – כשמקשיבים לראשונה, ואני עוד זוכרת את הזעזוע העמוק של ההקשבות הראשונות ל"שיר לשלום", נשאלת ממילא השאלה, איך לא שרנו כך קודם: פשוט לא היה מי שהעז להתיך כך את המלים.

לא בבית ספרנו

ושוב הוא מעז עכשיו, אלא שזה קצת יותר מדי לרוח הזמן, קצת לא נעים ומאד לא נוח לרוח הרדיו. "בניתי ערים בשומרון ובניתי כפרים ביהודה / בניתי עם רבין ופרס ומרצ ועם מפלגת העבודה / הם קרצו לי תמיד בעין אחת, העין הציונית / בלי בג"ץ ובלי בצלם הם אמרו לי - זאת כל התוכנית". הכי מפורש, הכי פשוט, הכי נוקב – ו"תפעיל את הבולדוזר אריק, בוא נתחיל להרוס"? ככה? בדקירות חרב? לא, את זה אנחנו לא אמורים לשמוע בשידור הציבורי.

אבל מי שלא רוצה להשמיע לא מבין שקו ישר וחד עובר בין "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", לבין "תפעיל את הבולדוזר". כי גבול כוחם של המנונים הוא בדיוק ביכולת לשיר אותם בטקסים אלטרנטיביים חגיגיים כמו הפגנות-המונים, ואחר כך ללכת הביתה ולא לעשות דבר במשך עשורים. בעיני-רוחו הטובות והחכמות, רוטבליט שוב מצליח לראות לפנינו את הקשר ואת הכשל, ומגיש לנו מראה. מי שלא רוצה לראות, שימשיך לשיר את "תותים".