שתף קטע נבחר

אבא, אמא, ורונלד רייגן

אריאנה מלמד לא נזקקה למלך העולם, נשיא נערץ שסיים את חייו מושפל ונדכא, בלתי אחראי למעשיו, ומוחו מחורר כמו גבינה שוויצרית, כדי להכיר בעריצות המוח, להתוודע לתעתועי האלצהיימר. תודה, את הרוטינה הזו היא כבר מכירה מהבית. אחרי שאביה מת בתחילת המחלה, היא מתגעגעת לאמא, שהיתה חכמה וצינית ומרושעת ומצחיקה והיום יש לה חורים בתוך המוח. בניגוד לדעה המקובלת, היא חושבת שהחולים סובלים הרבה יותר מהמטפלים שלהם

"שמעת שהוא מת?", היא שואלת אותי.

 

אנחנו יושבות ליד השולחן במטבח, והיא משחקת בכפית בקערית הגלידה שלה. לפני דקה אמרה לי שאף פעם לא טעמה גלידת-קפוצ'ינו. היו בפני שתי אפשרויות: לספר לה שכמעט כל שבוע אני מכינה לה כזאת, כבר שנים הרבה, או לשתוק. שתקתי.

 

מי מת, אני מבקשת לדעת, אבל זו העמדת פנים, שכן ברור לי. אבל אני רוצה שהיא תתאמץ מעט כדי למצוא את השם הנכון.

 

"נו, ההוא – שמה? נו. תגידי את".

 

"לא, אמא. תנסי. את הרי יודעת – "

 

כעבור עשר דקות, אחרי שאמרה פעמיים שאף פעם לא טעמה גלידה כזאת, פתאום עולה על פניה חיוך ילדותי של ניצחון והיא אומרת "רונלד רייגן!", כאילו הצליחה לעמוד במשימה גדולה וחשובה. ואני מחבקת את כתפיה השחוחות – היא נעשתה כל כך קטנה בשנים האחרונות, אמא שלי שהיתה פעם חזקה ועצמאית וחכמה וצינית ומרושעת ומצחיקה ונדיבה ובלתי צפויה ומורכבת – ואני אומרת לה, את רואה, כשאת משתדלת את מצליחה, ואז היא נועצת בי מבט כמו שהיה לה פעם, מהיר וחסר סבלנות, ואומרת: תפסיקי לדבר אלי כמו גננת.

 

לאבא, אלוהים עוד עשה חסד

 

ביום חורף אחד בשנת 1987, כשהברד היכה בחלונות והיסה את קולו הסמכותי, ביקש דוקטור ניסיפיאנו מאבי לצייר שעון. אבא הסתכל בו בתמיהה אבל עשה מה שאמרו לו, כי לימדו אותו להתנהג יפה במחיצת רופאים. אבא צייר אליפסה מעוותת והתקשה להציב בה מחוגים. אחר כך לא ידע לנקוב בתאריכים הרי גורל מבחינתו – יום שחרורה של רומניה מעול הנאצים, למשל. פעם, בנעוריו, הוא היה אחד מן המשחררים.

 

היה לי הסכם עם דוקטור ניסיפיאנו: אם הוא חושב שמדובר באלצהיימר, שיספר רק לי. אחר כך אחליט אם לחלוק את הבשורה עם אמי, או לרכך אותה ולהגיד שלאבא יש קצת בעיות בזיכרון, ובאמת כדאי שלא יחתום יותר על צ'קים בעסק, ואולי גם כדאי שלא ינהג עוד במכונית, כי בכל זאת, בגילו כבר מתקשים קצת. לא הייתי צריכה לחכות לסיומם של המבחנים הפשוטים והפעוטים האלה כדי לדעת. ידעתי, וביני לביני התחלתי להיפרד מאבא שלי.

 

אלוהים עשה עימו חסד וקיצר את ימיו עלי אדמות כך, שתהומות השיטיון נמנעו ממנו. אבי מת מהתקף לב. הוא היה צלול מאוד בחודשים האחרונים לחייו, עד כדי כך שפיקפקתי בדיאגנוזה: ממילא אי אפשר לאבחן אלצהיימר אלא אחרי המוות, כשפותחים את הגולגולת ומסתכלים על המוח והוא מלא חורים. כמו גוש של גבינה שווייצרית. כשאבא מת, לא היתה בי כל סקרנות פתולוגית לברר אם כך נראה מוחו. רק צער עמוק היה, כי אהבתי אותו מאוד – ועם הצער באה גם ההכרה שאולי מוטב כך, בהיעדר מרפא.

 

לאמא, הוא נתן כל מה שבספר

 

חורף אחר, שנה אחרת, רופא אחר: הוא לא בטוח.

 

הוא ממליץ לנסות טיפול תרופתי לעיכוב התהליך, אבל הוא יודע שלא תמיד הטיפול מסייע. מחירי התרופות בלתי נסבלים וקופת חולים לא מממנת, כמובן – אבל מנסים. לא, זה לא עזר.

 

תחילה הופיעו סימני אזהרה פעוטים: תאריכים, שמות של מכרים משכבר הימים, מטלות קבועות ופשוטות. פעמיים נקראתי לשלם חשבונות חשמל כשהמנתקים עמדו בדלת והיא לא זכרה, פעם או פעמיים פנתה אלי וקראה לי בשם אחותה המנוחה. הייתי רוצה מאוד לחזור לימים ההם. לא בגללי, בגללה.

 

האמונה הרווחת לגבי חולי אלצהיימר היא שהסביבה סובלת יותר מן החולה עצמו, כאילו הוא מצוי באיזה גן עדן של שוטים, ואינו יודע כלל מה מצבו. זה נכון אולי בשלבים האחרונים, כשהחולה הוא תינוק מגודל וחסר ישע שלעולם לא יתפתח. אבל עד אז, ייתכן שיחלפו עליו שנים קשות ומתישות בערוב ימיו, שנים של עלבון וכעס ותסכול ומבוכה וסבל שאין לו שיעור, שלעומתו מתגמדים כל הטרטורים וההצקות והתסכול והסבל, שנגרמים לאנשים שמנסים לתמוך ולעזור.

 

"אני כל כך כועסת על עצמי שאני שוכחת", היא אומרת לי, והיא כנראה תאמר את זה שוב, כמה וכמה פעמים במשך השעה הקרובה. "מה קורה לי?", היא שואלת לפחות פעם ביום. מיניתי את עצמי לשומרת הסף של המציאות הרעה, החלטתי לא לספר לה הכל, ואני לא יודעת אם נהגתי נכון. אני רק יודעת שאינני יכולה להציב אותה מול המראה ולומר, זה גורלך. המוח המבריק שלך נאכל מבפנים. אף אחד לא יודע למה. עוד מעט, או אולי בעוד שנה, או אולי בכלל לא – יהיה רע יותר. אז אני משקרת: תשמעי, בגילך הנאה והמתקדם לכולם יש בעיות בזיכרון. או: היה לך יום קשה, זה יעבור. או: גם אני שוכחת, אמא. אפילו שמות של ספרים אני שוכחת. זה טבעי, זה אנושי. כל יום והשקר שלו.

 

"לא נכון", היא מתעקשת. "תראי את ההוא. נו. איך קוראים לו. מהעיר שלי, והוא יותר זקן ממני. נו, נו! יצחק בן אהרון". ואז היא מכה באגרוף על השולחן וקשה לה כל כך שהלב נלפת לי ומאיים להישבר, אבל אסור לי. במקום זה אני מציעה לה כדור ורדרד קטן נגד חרדה, אבל רק כשהיא יושבת ובוכה ולא יכולה להפסיק, והידיים רועדות לה, ויש לה מבט כזה של תחינה, שאני מחבקת אותה ומנהלת דיאלוג של חירשים עם אלוהים, ואחר כך נזכרת שעדיף לא להטריד אותו בבעיות שלי, כל עוד הוא לא מוצא לנכון לטפל בשלה. שלה קשות יותר. היא נוטלת את הכדור ועוד מעט תירדם לכמה שעות, ואחר כך תשכח שנטלה אותו.

 

ויש גם כדורים תכלכלים קטנים נגד הדיכאון העמוק שמלווה את חולי האלצהיימר כשמצבם הולך ומתחוור להם, כלומר – ההיפך: כשהעולם נהיה פחות ברור והרבה יותר קשה לתפעול, עד שהוא נהיה בלתי אפשרי וחסר כל פשר, סתום כממלכת חייזרים שחוקיה לא מתפענחים מעצמם, שכל מאמץ להבינם נתקל בחומה, שגם החומה הזאת לא מובנת.

 

הכל מתרחש לפי הספר: הדיכאון. התקפי הזעם. העוינות שהיא תולדה של תסכול. התלות ההולכת וגוברת. נדודי השינה. לפעמים היא מופיעה בשלוש בבוקר בביתי, הסמוך מאוד לביתה, ולא יודעת שכבר שלוש בבוקר.

 

ואז בא רגע צלול אחד

 

ויש גם ימים טובים של חסד פלאי ופתאומי לחלוטין.

 

בפגישה עם קרובים רחוקים שהגיעו מארצות הברית ובנם עומד להינשא, היא מבטלת בבוז את חששותיהם מפני הכלה החדשה באשר היא ממשפחה תימנית. פתאום אמא שלי מזדקפת, ומתחילה לנאום להם בחדות וברהיטות על הקשר בין בורות לבין גזענות, ונוזפת בהם, שיינסו ליהנות מטקס החינה לא רק בגלל שהוא מסורת עתיקה ויפה יותר מהרבע עוף, אלא כי פתיחות לחידושים עוד לא הרגה אף אחד אבל שנאה הורגת, ואין לנו תקומה כעם אם נשנא זה את זה, וגם צריך לצאת מהשטחים מייד, כי השנאה מחלחלת לתוכנו פנימה. והם מבוישים ונדהמים כיאות, ואני גאה בה, כי כזאת היתה אמא שלי תמיד וכך חינכה אותי.

 

למחרת אנחנו מדברות על זה שוב. עולמה מצטמצם והולך. לולא הייתי יוזמת שיחות, היתה יושבת איתי ושותקת, האצבעות ממוללות איזה חוט בלתי-נראה והזיכרון נודד תמיד אחורה, אל נעוריה – כלומר, אל השואה. השואה נוכחת כל הזמן, והסיפורים שכבר שמעתי מאות פעמים יבואו שוב, רק שגם הם מצטמצמים להבזקים החדים שנותרו: ההפצצה הראשונה של הגרמנים, כשהיא ואחותה כורעות בשדה תירס ומנסות להתחבא כך ממטוסים. הרעב. הסיגריות שהמציאו מקליפות תפוחי אדמה מיובשות כרוכות בנייר עיתון. שום דבר כבר לא מתחבר לכלום ברצף כרונולוגי, או בקשר לוגי. כמו המוח, הסיפור מלא חורים.

 

- היית מאוד מרשימה אתמול, אני אומרת לה, מנסה להטות את המונולוג ולהפכו לשיחה.

 

- אתמול? מה היה אתמול?

 

שאני אתן לה לגווע במוסד?

 

אין די חמלה בעולם כדי לגונן עליה מפני עריצותו של המוח המחורר שלה, ואני לא קדושה. לא זוכרת היכן קראתי שהדיבר החמישי – כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך – הוא יוצא דופן בעשרת הדברות, כי הוא היחיד ששכרו נקוב בצידו. כלומר, כבד אותם באינטרסטנט מובהק. ומדוע? מפני שכבוד מתמשך כזה, כשהוא תובעני במיוחד, איננו טבעי לנו. ואני, שאין לי עניין מיוחד באריכות-ימי אם אלצהיימר הוא מחלה תורשתית והגן אכן דומיננטי, פעם ביום יש לי רגע של זעם ותסכול משלי: חלק מחיי משועבד לה ולצרכיה עכשיו. אולי יהיה גרוע יותר. לא הכינו אותי לאפשרות כזאת. שאני אתן לה לגווע במוסד ממשלתי מלא ישישים קמוטים כלטאות, מכונסים בפיז'מות מרובבות ומדיפים ריח של שתן? לא, לא יכולה. והמחיר? ומה עם השעיית חיי שלי, ומה באמת קורה בעניין החירות שלי לצאת ולבוא כרצוני ולעשות כרצוני מבלי לחשוב עליה ועל צרכיה המתרבים ורצונותיה המתמעטים?

 

לעת עתה, יש לי חברה אחת שביקשתי ממנה להקשיב לי לפעמים, כשאני מרגישה חנוקה וכועסת. להקשיב עד שיעבור, ובעוד כמה ימים להקשיב שוב. אינני יודעת מה יהיה בהמשך. בינתיים, מותר לי להתענג על זכותי לא לחשוב על זה.

 

"מה נהיה ממני?", היא שואלת ולא ממש מצפה לתשובה. פעם ביום היא אומרת לי שהיא רוצה למות, כי היא עול כבד מדי. אף פעם לא חשבה שככה תזדקן. אני מסיטה את הנושא, היא שוכחת, וחוזר חלילה.

 

אז יש גלידה?

 

"ההוא שמת? אשתו?", היא אומרת, ואני לא מחכה לה שתיזכר ומשלימה, "ננסי רייגן". היא מהנהנת וממשיכה לספר לי מה ראתה בטלוויזיה (בגרמנית. עברית אינה שפת אמה והיא מתקשה בה יותר ויותר) ואיך כולם מדברים על כמה שננסי רייגן סבלה אבל אף אחד לא מדבר על הסבל של רונלד רייגן, ושהוא בכלל שכח שהוא היה נשיא, ואין דבר יותר עצוב מזה בעולם. העיניים שלה מצטעפות. אני לא יודעת על מה היא חושבת כעת ואם עוד יש לה די כלים כדי להעריך נכונה את דרכה-שלה אל השקיעה. היא שותקת קצת ושואלת, יש גלידה?

 

- יש בטעם קפוצ'ינו. עם קינמון, כמו שאת אוהבת.

 

- קנית?

 

- לא, עשיתי לבד.

 

- נו, אני אטעם קצת. אף פעם לא אכלתי גלידה קפוצ'ינו".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אבא. אלוהים עשה עימו חסד
צילום: גבי מנשה
שאני אתן לה לגווע במוסד ממשלתי מלא ישישים קמוטים כלטאות? אריאנה מלמד
צילום: גבי מנשה
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים