דעה: מי צריך את מצעד הגאווה?
מצעדי הגאווה בישראל מתקיימים כדי להתקיים ותו לא, ואף אחד לא עוצר לרגע את המוזיקה והמשאיות ושואל את עצמו "מדוע". כשהמאבק שלנו פושט מעליו את המשמעות, התוכן והאמירה, הוא נותר עירום וריקני, וגם אם הוא מצודד, צבעוני ועליז – אין בו בכלל טעם
זה התחיל בקטן, בתל-אביב. מצעד גאווה מחתרתי, נושך, אמיתי. כזה שלא זוכה לחיבוק מהרשויות וצריך להיאבק כדי לזכות בכלל באישור העירייה והמשטרה. המשתתפים באותו מצעד היסטורי בגינת שיינקין לא רקדו על משאיות או חילקו קונדומים של דורקס. הם לא התפשטו מבגדיהם ומשכו עצמם בשמן. הם לא סיימו במסיבה ב-TLV, ולא קיבלו תלושי הנחה של קסטרו. הם באו להפגין. להגיד משהו. אנחנו הומואים, אנחנו לסביות, אנחנו טרנסים, ואנחנו כאן. תתחילו להתרגל.
השנים נקפו, ומצעדי הגאווה הפכו לחלק מהנוף הישראלי. לא רק תל-אביב מתברכת בהם, וגם בירושלים, שם מתהלך מצעד רגלי מתון ושקט, באילת ואפילו בחיפה תמצאו כמה מאות צועדים בכל שנה, במצעדי גאווה מקומיים. בת"א, עשרות אלפי משתתפים, לפעמים אפילו מאות אלפים, יוצאים לחגוג ברחובות. רובם סטרייטים משועממים, שבאו לשמוח בשמחה שלנו.
מצעדי הגאווה נולדו בניו-יורק ב-1969. המשטרה, שהייתה רגילה להגיע מדי ערב למקומות הבילוי של הומואים ולסביות בעיר ולפוצץ אותם במכות, זכתה בפעם הראשונה להתנגדות. השוטרים, שהגיעו לעצור (ועל הדרך גם להוציא קצת עצבים) הומואים במועדון "סטונוול" שבווילג', הציתו את אש המרד ההומוסקסואלי. עשרות יצאו לרחובות, ובתוך ימים העיר כולה בערה. 28 ביוני, 1969 – המהפכה ההומוסקסואלית, עליה לא תלמדו בבית הספר – התחילה.
מצעדי הגאווה בעולם נושאים מסרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, אך עם השנים הם נשחקים, והופכים לסימבול בפני עצמו, מעין טקס חניכה, שאין בו תוכן או מהות, והוא למעשה הצגה אחת גדולה שנועדה למשוך את עיניי הציבור. מעבר לצד ההצהרתי, החשוב כשלעצמו, ונובע מתהלוכת הומואים, לסביות, בי וטרנס ברחובות, לא נותר דבר.
אנחנו, הישראלים, לקחנו את הריקנות הזו צעד אחד קדימה. בהיעדר מימון אמיתי מצד הרשויות, ומחירי האבטחה המאמירים, אנו נכנעים בכל שנה לתכתיביהן של חברות מסחריות הדורשות בלעדיות בפרסום, תמורת תמיכה כספית שאלמלא היא לא יכלנו לקיים את המצעד. אין בלבי דבר נגד הקפיטליזם, וגם לא נגד מותגים הפורשים את חסותם על הומואים ולסביות. אך כשהמצעד מתקיים למטרת הקיום שלו, ואף אחד לא עוצר לרגע את המוזיקה והמשאיות ושואל את עצמו מדוע בעצם אנחנו צועדים, כנראה שמשהו כאן לא בסדר.
אז נכון, בכל מצעד תמצאו את בעלי האמירה: את קבוצת ההורים של תהל"ה, את האמהות וילדיהן, את התנועות החברתיות והפוליטיקה. אבל כל אלה בטלים בשישים מול מה שהתקשורת אוהבת – המוזיקה, הצבעוניוּת, הנוצות, החותלות הוורודות, שרירי הבטן ושאר חלקי הגוף הנחשפים להם לשמש התל אביבית הקופחת.
מצעדי הגאווה בישראל הפכו למצעדים משוללי זכות קיום. הפגנה המתקיימת לשם קיומה בלבד, היא חסרת משמעות. וכך גם המצעדים שלנו, שהם סוג של הפגנת כוח, של אמירה, של מסר. הם לא נושאים עמם דבר, מלבד הסטיגמות הלעוסות, של הומואים חשופים על משאיות הצועדים בלב הכרך. דווקא אנחנו צריכים ליצוק תוכן לתוך המצעד שלנו, לשאת מסר אחר, שונה, מזה שאנחנו נושאים היום. במציאות החברתית הישראלי הנוכחית, הניזונה מתרבות זולה, טלוויזיה מטומטמת ומתקיימת משנאה ובדלנות, זה המקום והתפקיד שלנו להרחיב את הגבולות, להגדיר את הטרנדים מחדש, וליצור חברה בריאה, גאה, צבעונית וראויה יותר.
פורסם לראשונה 22/06/2004 17:16
לפנייה לכתב/ת 
מצעד הגאווה בת"א. סוג של אמירה
צילום: גבי הורניק
מדוע בעצם אנחנו צועדים?
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
