שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אין לי כסף אין לי
    דמיינו עולם בלי כסף: אנשים לא קונים בגדים חדשים, לא מבקרים בקניון ולא יושבים בבתי קפה. ובכן, זה קל אם רק תנסו: ברחבי הארץ מתארגנות קבוצות שלא משתמשות בכסף אלא בחרוזים. משחק? דרך חיים? המדור "נגד הזרם" על חיים ללא קניות

    היה חם נורא בצהריי שישי האחרון, בלב גינה ציבורית קטנה ופסטורלית בשכונת רחביה בירושלים. עד כדי כך חם, שקשה היה למצוא מישהו שיצא מהמזגן בלי סיבה טובה. מילא אם חייבים, כי צריך לפרנס, או אם הבטיחו לכם דירה בתוכנית ריאליטי. אז אפשר להבין. אנשים עושים היום הרבה דברים בשביל כסף. אבל לקבוצת האנשים שקיימה מפגש בגן הזה בשתיים בצהריים, ההנחה הזו היא עוד מאפיין חולה של חברה מטריאליסטית שמוּנעת על-ידי כסף. 

     

    האנשים שהגיעו לגן ביקשו לקיים מסחר עירני, אבל לא כזה שאנחנו מכירים מהקניון. הם הציגו על ספסלי הגן את החפצים שאינם נחוצים להם עוד, על מנת למסור אותם למשתתפים אחרים במפגש, לא תמורת שקלים חדשים, אלא תמורת חרוזים. כן, חרוזים. ובמטבע המשונה הזה הם יבקשו אחר כך לרכוש בעצמם שירותים או מוצרים מחברי המפגש הזה ומאחרים ברחבי הארץ, המשתייכים לקהילה ששמה "מחרוזת". נשמע כמו משחק, אבל בשבילם זו דרך חיים.

     

    על סברסים צריך לשלם

     

    קהילת מחרוזת הוקמה ב-1999 על-ידי קבוצת Permaculture בישראל, קבוצה רעיונית הדוגלת בחיים שאפשר לקרוא להם בפשטנות "חזרה לטבע" (השם המלא הוא permanent agriculture). הם קוראים לביטול הנצלנות של בני האנוש כלפי האדמה ובעלי החיים, למיחזור המזון שאנו צורכים, להימנעות מצריכת מוצרים שאינם מתכלים ושייצורם כרוך בתעשיות מזהמות. מדובר בזרם רעיוני אקולוגי/כלכלי/חברתי אנטי קונפורמיסטי, שבין היתר מסתייג מטכנולוגיה, בעיקר כשהיא מנצלת משאבי טבע ובני אדם.

     

    הביטוי של הקהילה המקומית הוא בעיקר בסחר חליפין ובמפגשים תרבותיים, וגם, במימדים קטנים יותר, בגידול חקלאות

    צילום: ריקי כהן

    אורגנית לצריכה והחלפה. עמוד התווך שמקיים את הקהילה הוא בנק מידע של אנשים ושירותים, שמופץ בין חבריה הרשומים במרשם התושבים המיוחד הזה. כך קרה שכשהגעתי למפגש, בדקה אותי רונית, מנחת סדנאות להעצמה אישית ואחת החברות בקהילה, רק כדי לוודא שאינני סתם סוחרת שמנסה להסתנן.

     

    הקודים של הקבוצה הזו ברורים, אבל פה ושם תמצאו כאלו שמעקמים אותם קצת. בכל זאת, החברה הישראלית דורשת עדיין מטבע אחר כדי לשלם משכנתא. כך למשל, כשאחד החברים בקהילה הגיע כדי למכור סברסים טריים פרי גנו, ודרש תמורתם שקלים אמיתיים, שני שקל לפרי, הוא עורר התמרמרות שקטה, מלווה בהערות עוקצניות אבל עם חיוך, וענה "אין ברירה, חופש גדול". לרונית זה הפריע יותר מכולם, כנראה. היא סיננה "מתחילים למכור פה בשקלים, אז מה עשינו? זה יריד רגיל". אבל כל הסברסים נמכרו תוך חצי שעה. היה מרענן.

     

    חוץ מהתקרית הקטנה הזו התנהל בגן שוק יוצא דופן, באווירה סימפטית וחמימה, אנטיתזה לשווקים ממוסחרים. המוצרים שהוצעו בו היו רחוקים מהמותגים המוכרים, ומי שירכוש אותם תמורת חרוזים כנראה באמת זקוק להם: מעט חפצי נוי, הרבה בגדים, מאפינס תוצרת בית, דברי תינוקות ושירותים שונים כמו שיעורי שיאצו.

     

    אבל אם דמיינתם את חרוזי המשחק של הילדים, תשכחו מזה. חרוזים אמיתיים עשויים מפלסטיק, ופלסטיק מזהם את כדור הארץ. החרוזים המתקבלים תמורת הטובין הם וירטואליים. מדובר בעצם בחשבון אשראי שמתנהל בקהילה, שעובדת בצורה ממוסדת עם מנהלת חשבונות. לכל חבר שמצטרף נפתח חשבון (הכולל "חוב" של חמישים חרוזים, תשלום על הצטרפות). כל אדם שמכר עבודה או מוצר מדווח על מספר החרוזים שקיבל להנהלת החשבונות, ולכל אחד יש זכות לבדוק את מצב חשבונו של אדם אחר בקהילה.

     

    להתנגד לביבי

     

    בישראל יש מספר קהילות סחר חליפין קטנות ואיזוטריות, שמבקשות ייעול כלכלי או גיבוש קהילתי. נראה כי התפתחות הקהילות האלו באה כתשובה לגלובליזציה המואצת, לדור הצריכה ולשינויים הדרמטיים שמתחוללים בחיי הפרט והמשפחה בעקבותיהם.

     

    שיטות אלו של סחר חליפין (LETS - Local Exchange & Trading System ) קיימות מזה 25 שנה, ומקובלות במדינות אחרות בעולם. באנגליה, כך מוסר דף המידע של מחרוזת באינטרנט, יש 300,000 חברים ב-400 קהילות כאלו.

     

    האידיאולוגיה הרעיונית אינה מטיפה לחזור לתקופה קדומה, טרם הופעת המטבעות, אלא להקים מערכת כלכלית אלטרנטיבית, שבה האדם מייצר את המטבע באמצעותו הוא סוחר וצורך, ללא תלות בבנק. "יש פה מסר אנטי קפיטליסטי", מתריס יואב גנור, מעצב גרפי במגזין "עיניים", שהגיע עם אשתו אסנת ובתו הפעוטה למכור מאפינס מאפה בית, תמורת שני שקלים ושני חרוזים. "אנשים שבאים לכאן מרגישים נוח להתנגד לזרם המרכזי, לביבי נתניהו, לפגיעה בחלשים. פה אנחנו באים ואומרים למערכת, תסלחי לי על הביטוי, 'שמים עליכם זין'. זה מסר גם למערכת, וזה גם מסר חינוכי לבת שלי. היא רואה עכשיו שאפשר להחליף, שלא מוכרחים לקנות הכל חדש. אמנם רובנו עובדים, משלמים מיסים, אבל זה מסר חשוב לגידול הילדים. כי מה שקורה היום הוא שהורים עובדים עד שעה מאוחרת ואחר כך לוקחים את הילדים לקניון, לפצות אותם. ואנחנו מנסים לנהוג אחרת".

     

    הבנק לא מתקשר אלי

     

    בגינה של דנה יחזקאלי - אם לשניים מישוב ליד ירושלים, אמא בחינוך ביתי ומשתתפת דומיננטית בקהילה הירושלמית - גדלים עגבניות, חצילים, דלעות, מלונים, חמניות, תירסים, לואיזה ועוד היד המגננת נטויה. כיום היא מעבירה סדנאות של גידול ירקות בגינה, במקום לקנות אותם, מעובדים, יקרים ומלאי חומרי הדברה בסופרמרקט.

     

    "כשאת קונה מהקהילה את קונה מאנשים. כשאת קונה בקניון יש לך רק ריבועים", היא אומרת ומרמזת לשלטי הפרסומות. "לפעמים יש קופאית שנחמדה אליך במקרה הטוב. אבל פה, כשאנחנו קונים ומוכרים בקהילה, יש עניין של אנרגיות, והאנרגיות האלו עוברות בינינו עם המסחר. את יודעת ממי את קונה, מי ייצר את זה, או של מי זה היה, ואת שמחה לתת את החרוזים שלך לאדם שאת מכירה. זו גם הזדמנות להיפגש עם הקהילה, ולא לבזבז כסף, שאחר כך תצטרכי להרוויח אותו".

     

    איך אנשים שמחוץ לקהילה מתייחסים אליכם?

     

    "אנחנו נגד הזרם, ויש אנשים שחושבים שאנחנו משוגעים. אבל אני לא משלמת ריבית ועמלות, והבנק לא מתקשר אלי".

     

    איך האזרח הממוצע, שמתגורר בדירה עירונית בלי חצר, יכול לגדל יבולים לצריכה ומכירה?

     

    "בשביל לגדל בגינה ביתית את המזון שאתה צורך צריך שטח לא קטן ובעיקר הרבה מאוד אנרגיה אנושית. לא התיימרתי לתת חלופה לסופר או חנות ירקות, אבל כן, חלק מהדברים שצורכים מהמכולת אפשר להחליף בדברים מהגינה. הקורס הוא להורים וילדים, כשהדגש הוא על לגדל ירקות עם הילדים, ואיך ילדים יכולים להשתלב בזה. שהילדים יראו מה קורה לזרע מהרגע שנזרע, שיהיו בקשר בלתי אמצעי עם אדמה, שיוכלו לגעת בזה, להתפלש, לעבוד ולראות מה צומח".

     

    מה עוד הופך אותך לצרכנית אחרת?

     

    "קודם כל, החשיבה על הדברים שאני צורכת. לפי זה אני עושה את השיקולים שלי בבחירה, של איפה לקנות ומה לקנות. אני אעדיף דברים שאני מכירה את האנשים שייצרו אותם, לקנות ישירות מהם, כמה שפחות דרך, בין הייצור לבין הגעת המוצר אלי. אני משתדלת לא לצרוך אריזות ושקיות. למשל, כשאני קונה ירקות אני שמה אותם בארגז ישירות. היום על כל מוצר הכי קטן שמים בשקית. אני גם משתדלת לקנות רק דברים שמכילים חומרים טבעיים בלבד, ויש דברים שאני עושה בעצמי כמו משחת שיניים או סבון".

     

    איך מחנכים ילדים לצרכנות אחרת?

     

    "הדבר הכי מרכזי בעניין של צרכנות זה הפרסום בתקשורת. אנחנו פשוט לא משתמשים בזה: לא רואים טלוויזיה, לא קוראים עיתונים, לא מבלים בקניונים. הילד הגדול שלי בן ארבע כמעט, והוא לא חשוף לשטיפת מוח של פרסומות, שילד שכן רואה טלוויזיה נחשף אליה".

     

    למה בעצם פנית לדרך החיים הזו?

     

    "יש בפרמה קלצ'ר משהו מאוד אופטימי, מאיר עיניים, פותח אפשרויות חדשות, במיוחד עבור אנשים כמוני, שיש להם אהבה מאוד גדולה לטבע, וחרדה גדולה מאוד מההיעלמות שלו. תמיד יש תחושה שהפגנות לא באמת עוזרות מול אנשים שמחזיקים במשרות עם כוח וכסף, ומול תאגידים, וזה גם מאוד מדכא. הפרמה קלצ'ר נתן לי הרבה מאוד אופטימיות והרבה כלים מעשיים להשפיע על הדבר הזה בעצמי.

     

    "אני מאמינה בזה. אני הרבה יותר נהנית לקנות דברים מאנשים שאני מכירה ויודעת לאן הכסף שלי הולך. גם אם זה לא חרוזים. את מוצרי החלב אני קונה מחברים עם עדר עיזים. אני נהנית לתת להם את הכסף מאשר ללכת ולקנות במכולת, ולא לדעת באיזה ידיים הוא מתגלגל בדרך. יש לי יותר אפשרות שליטה על לאן הכסף שלי הולך, במי אני תומכת. אני לא משלמת על אריזה, הובלה, שיווק, פרסום, כל הידיים הנוספות שעובר מוצר מרגע שמייצרים אותו ועד שהוא מגיע לצרכן. אני מאמינה שזה מחזק את הקהילה המקומית, ויש בזה פן אנושי, שאני קונה ממי שאני רוצה".

      

    איפה, אם כך, אתם מבלים?

     

    "אנחנו יוצאים לחיק הטבע, מזמינים חברים והולכים אליהם. כמעט ואין בתי קפה. אצל בעלי זה קצת שונה. יש דברים שמדברים אליו מהאידיאולוגיה הזו, ויש דברים שפחות: יש לו טעם אחר, סדר עדיפויות שונה בדברים מסוימים, אז לפעמים הוא משתדל ולפעמים אני. אני גם משתדלת לעשות דברים ידידותיים לסביבה, אבל עדיין יש בהם מידת נוחות ואסתטיקה. למשל גן ירק שהוא אסתטי, או האופן שבו אנחנו זורקים את הזבל האורגני שלא יהיה ריח או חיות, כל מיני דברים שיאפשרו לנו לחיות בנוחות מסוימת ובאסתטיקה.

     

    למה ציינת דווקא אסתטיקה?

     

    "לפעמים מישהו שהוא פריק של סביבה יכול להצטייר כמסריח, מלוכלך, לא אסתטי, ויש פתרונות מאוד יפים לאנשים שרוצים להיראות כאחד האדם בחברה המערבית ועדיין לא לזהם את הסביבה. למשל, במקום בשמים להשתמש בשמנים נדיפים ובחומרי ניקוי אקולוגיים. כמו לגדל חלק מתצרוכת של המטבח באופן שיהיה מאוד יפה לעין ואסתטי".

     

    האם זו חזרה לצורת חיים קדמונית?

     

    "יש בזה בעיקרון איזושהי חזרה למשהו טבעי, לשלב בחיים מסורת עתיקת יומין, אבל לא נעבור מחר לגור בג'ונגל. אפשר עדיין לעשות שימוש בטכנולוגיה ובידע שיש בעולם המודרני, למשל הביו דיזל (דיזל טבעי במקום בנזין) או שימוש באנרגיה של רוח. זה מה שיפה בפרמה קלצ'ר - שהיא מציעה פתרונות לכל אדם, לא משנה אם הוא גר בעיר או בכפר. כל אחד יכול לעשות שינויים קטנים או גדולים בחיים שלו, כדי שהמקום שאנחנו חיים בו יהיה יותר ידידותי".

     

    אין לי מושג מה יש בסופרפארם

     

    יונית קריסטל, 41, אמא לשניים וממקימי קהילת מחרוזת, בחרה להתגורר במושב מרוחק יחסית בחבל עדולם בירושלים. היא ממעטת לנסוע במכונית מסיבות אידיאולוגיות ואין לה מחשב. היא גרה במושב ומגדלת בגינה אורגנית רחבה עגבניות, אבטיחים, מלונים, שעועית, דלורית, בטטה, בצל, חצילים, קישואים, תרד ופטרוזיליה.

     

    היא ובני משפחתה לא קוראים עיתונים כלל "כי זה מבזבז זמן". לעומת זאת, היא עוסקת בטווית צמר ידנית. "אני טווה צמר, כדי שהדברים האלה לא ייעלמו מהעולם. בשוק מחרוזת החלפנו צמר בעבר, ואני מייצרת גם סלים, סורגת סוודרים מהצמר הזה, ומכרתי כובעים וצמר תמורת חרוזים".

     

    קריסטל מתקיימת ממכירת מנשא בד לתינוק בשם "תינוח" במשלוח בדואר בהזמנה מראש ובשווקי מחרוזת, אך מהגינה האורגנית לא הצליחה לייצר תנובה לפרנסה: "חשבנו לנסות להתפרנס מזה, וראינו שהגינה הייתה קטנה מידי, ולא היינו ערוכים לזה. יצא שמכרנו את זה במחיר יקר מדי לטעמנו, ואז הפסקנו. נתנו את העודפים לשכנים, והיה שלב שהחלפנו את זה עם חבר'ה שהיה להם עדר של עיזים, החלפנו ירקות בחלב".

     

    קריסטל ומשפחתה לא קונים בחנויות כמעט דבר. הפעם האחרונה שקריסטל קנתה לעצמה בגד הייתה לפני חמש שנים. את יתר צרכי הבית היא משיגה בסחר חליפין: "יש לנו במושב הסמוך שוק קחתן, שאנשים נותנים את מה שהם לא רוצים ויכולים לבוא ולקחת את מה שהם צריכים, זה, כמו שהבת שלי אומרת, חנות הבגדים האהובה עלינו. יש לי ילדה בת שבע וילד בן שנה וחצי וזה מספק אותם. חלק אנחנו גם מקבלים מהמשפחה. לי אין צורך בבגדים, כל דבר חדש שאנחנו קונים זה בא על חשבון כדור הארץ, האדמה שמגדלים עליה את הכותנה הייתה יכולה להאכיל הרבה אנשים רעבים".

     

    אבל יש גם כיף בקניות. 

     

    "אין לי צורך בדברים חדשים. כל דבר חדש מיוצר על-ידי האדמה, ואנחנו בתור תרבות שדדנו את האדמה מספיק, ועדיין שודדים. אז אני לא רוצה להיות חלק מזה. אם אני קונה חולצה חדשה זה אומר שבאיזה מקום גידלו את הכותנה במיוחד בשביל הבגד שלי, אנשים בעולם השלישי שעושקים אותם עבדו על החולצה הזו, וריססו אותה בחומרים הכימיים כשטיפלו בכותנה".

     

    ובכל זאת, ילדים מגיעים עם דרישות מסוימות, חיתולים למשל.

     

    "אנחנו משתמשים בחיתולים רב פעמיים מבד. קניתי שתי נגלות כשהתינוק נולד וזהו. אנחנו גם לא קונים חומרי ניקוי רגילים. אני משתמשת במוצרים אקולוגים, וממחזרת את הבקבוקים. סבונים אני עושה לבד, ומשתמשים במעט מאוד, ושמפו גם כן אני קונה ממישהו שעושה. אין לי מושג מה יש בסופרפארם".

     

    מדוע הקמתם את הקהילה?

     

    "כולנו עשינו קורס של פרמה קלצ'ר, וחיפשנו דרך לשמור על קשר אחד עם השני. בהתחלה היינו נפגשים ואחר כך כשהקהילה גדלה זה התפלג ונהיו קהילות במקומות שונים בארץ. זה רעיון מצוין, מחרוזת, אבל צריך שיהיו הרבה אנשים. הבעיה העיקרית שהייתה לי היא שהצטברו אצלי המון חרוזים שלא היה לי מה לעשות איתם. בסוף מצאתי שוק אורגני שמכר בסוף היום את העודפים תמורת חרוזים. כמו כן, הרבה מהשירותים שמוצעים במחרוזת הם לאו דווקא מוצרי יסוד, ולא תמיד ההיצע של מחרוזת עונה לצרכים. עכשיו למשל מוכרת הירקות הפסיקה למכור את הירקות בחרוזים, בגלל שגם לה הצטברו המון חרוזים. מחרוזת זה סחר חליפין קהילתי, אז אם את גרה במקום קטן שיש הרבה חברים זה אחלה. במקרה שלי אני גרה במושב קצת מרוחק, ולא כל השכנים חברי מחרוזת".

     

    את משלמת מחיר על דרך החיים הזו?

     

    "בטח שאני משלמת מחיר. לי אישית המחיר הכי בעייתי הוא שאני מנסה כמה שיותר להימנע מנסיעות, לא מפעילה את האוטו של בן זוגי כל פעם שמתחשק לי, אז אני מוותרת על הרבה מאוד דברים, שאם לא הייתי דופקת חשבון הייתי עושה".

     

     

    אלוהים החדש 

     

    התיאוריות הכלכליות חברתיות, ההתנגדות לצריכה שאיבדה שליטה וההתקרבות לרעיונות אקולוגים אינם חדשים בנוף המקומי. קבוצות שונות בישראל מקיימות פעילות בנושא הזה, ומחזיקות ברעיונות משיקים. דרור רשף הוא מיוזמי יום ללא קניות שמוכרז בישראל כבר חמש שנים, ומקורו ברעיון קנדי של ארגון בשם Ad busters. הוא בעל שני תארים במתמטיקה וכלכלה, ומרצה במכללת עלמא על תקשורת וחברה, וב"סלון מזל" בתל-אביב (מקום מפגש שמחזיק ומפיץ ספרות ורעיונות אנטי קפיטליטסים ואקולוגים).  

     

    "אין לנו מושג מה אחוז ההשתתפות, אבל אנחנו יודעים שיותר אנשים שמתקרבים לזה", מעיד רשף על העניין שיום ללא קניות מעורר. "בתרבות המערבית, שאחד האספקטים העיקריים בה היא תרבות הצריכה, אתה מגדיר את עצמך דרך הדברים שאתה קונה. הנושא של צרכנות הוא רק היבט אחד של התרבות שיש לה עוד הרבה מסרים, ואחת הבעיות של התרבות הזו היא שאנשים חושבים שאין להם תרבות, שאין להם ערכים ואף אחד לא מכתיב להם במה הם מאמינים. במובן הזה הם יותר בעייתיים מדתיים, כי לדתיים יש אמונה לפחות. החילונים האלה חושבים שהם אינדיבידואליסטים ושאף אחד לא מכתיב להם, אבל איך זה שאין להם מגוון של השקפות עולם?"

     

    למרות הפעילות שלכם, נראה שהחברה הישראלית סוגדת לכסף.

     

    "אנחנו מאוד קטנים יחסית למה שקורה בעולם, וזה לא כוחות שווים. המסר שלנו מגיח איכשהו, אבל יש הרבה מאוד קולות אחרים שאומרים את ההיפך. זה כמו היכולת של כומר פרוטסטנטי ללכת לאנשים קתולים ולומר להם שהאמונות שלהם לא נכונות. קשה מאוד לראות בשטח שאנשים משנים ב-180 מעלות את הדרך שלהם, אבל כן רואים שבעקבות היום הזה, והפעילות, אנשים משתנים. מישהו בא ואמר לי, שמע, הרווחתי 200 אלף שקל, כי לא קניתי מכונית, בעקבות המסרים שלכם. בעולם יד ניסיונות פעולה של תאגידים שזה מאיים עליהם, ורוב הרשתות מפעילות צנזורה על הפרסומים של יום ללא קניות בארצות-הברית. בארצות-הברית מותר לשרוף את הדגל, אבל לשאול בפרסומות האם לקנות עושה אתך מאושר, זה כבר מסר יותר מידי חתרני".

     

    יש תכנון להעמיק את הפעילות כדי להגיע ליותר אנשים?

     

    "אנחנו לא מנסים להגיע להמונים אלא לאדם ברחוב, בלי לנסות לכבוש בדרך את העיתונות. לעיתונות מראש יש עמדה, היא לא אובייקטיבית, יש לה אינטרסים ברורים בכל מערך הכוחות הזה, והם לא יתנו לה לפתח קו שיכול באמת לעזור לאנשים או להעיר אותם. לכן יש ניסיונות להגיע ישירות לאנשים".

     

    יש משהו ספרטני ושמרני בתפיסות שלכם.

     

    "אנשים נדרשים לעשות ויתור כדי עבור ממכונית לרכבת. לאדם דתי קל יותר להבין על מה אני מדבר. אפשר ללמוד הרבה דברים מהיהדות, מהבודהיזם ומהאיסלאם, דתות שאנחנו מתייחסים אליהם בזלזול כחלק משוביניזם תרבותי וטכנולוגי. אבל האם יש בזה באמת משהו נזירי? זו דיעה שיכולה להיות נכונה, אבל בעיני היא מפספסת את העניין.

     

    "אם אתה רוצה לקנות קוקה קולה ולנסוע ברכב, תהיה מוכן לשלם את מלוא המחיר. היום אתה משלם את המחיר קצר הטווח, אבל באמצעים פוליטיים אתה דואג שתוצאות המשנה יפלו על אנשים אחרים: הילדים שלך, ילדים שגרים בארצות אחרות, או עניים שגרים כאן. אתה בעצם לא משלם את מלוא המחיר על ההנאה שלך. בשום תרבות אין תופעות כאלו, שמישהו אחר אוכל אותה על זה שאתה נהנה".

     

    רוב האנשים לא קונים כדי לנצל.

     

    "אין לי ספק. הרבה פעמים במקום לדבר על תרבות הצריכה מדברים על צריכה. אנשים שואלים האם אנחנו קונים משהו כי אנחנו באמת רוצים אותו, או כי שטפו לנו את המוח. בעיני שאלה שהרבה יותר חשוב לענות עליה היא שאלה שנוגעת לתרבות - מי קובע את הערכים, באיזה אמצעים הוא עושה את זה, וכמה אנשים מודעים לערכים שבהם הם דוגלים".

     

    המדור "נגד הזרם" מביא את סיפורם של אלה שבוחרים אחרת ושאורח חייהם שונה מהמקובל, ומנסה לבדוק האם יש אלטרנטיבה לדרך החיים הישראלית.

    עוד ב"נגד הזרם":

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אין לי כסף אין לי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ריקי כהן
    בשוק מחרוזת, מסביב לסברסים
    צילום: ריקי כהן
    צילום: סי די בנק
    צילום: סי די בנק
    7 לילות
    מומלצים