טכנולוגיית זרדים
האיי-איי הוא למור לילי. זהו יצור בעל מאה מוזר מאוד, ונדמה שהא מורכב מחלקים של בעלי חיים שונים. הוא נראה כמו חתול גדול בעל אוזני עטלף, שיני בונה וזנב דמוי נוצת-יען גדולה, אַמָּה ארוכה כמו זרד מת, ועיניים עצומות בגודלן שכאילו ננעצות לצידך. קטע מתוך "הזדמנות אחרונה לראות", מסעם המטורף ומעורר החמלה של דגלאס אדמס ומארק קרווארדיין, בעקבות זנים בסכנת הכחדה
זה לא מה שציפיתי לו, כלל וכלל לא. ב-1985, בשל תאונה עיתונאית כלשהי, נשלחתי למדגסקר יחד עם מארק קַרְוּארדַיין לחפש מין כמעט נכחד של לֶמוּר המכונה אַיי-אַיי. איש משלושתנו לא פגש עד אז את השניים האחרים: אני מעולם לא פגשתי את מארק, מארק מעולם לא פגש אותי, וככל הידוע, איש לא ראה איי-איי זה שנים.
הרעיון היה של ה"אוֹבּזֶרבֶר קולור מגזין": לזרוק אותנו יחד למים ולקוות לטוב. מארק הוא זואולוג מנוסה ובקי להפליא, ועבד באותם ימים עבור הקרן העולמית לחיי הבר. תפקידו, בעיקרו של דבר, היה לשמש זה שיודע על מה הוא מדבר. תפקידי שלי, שהיו לי כל הכישורים הדרושים למלאו, היה לשמש לא-זואולוג בור להפליא שכל דבר שיתרחש יהיה עבורו בגדר הפתעה מוחלטת. כל שהיה על האיי-איי לעשות הוא מה שעושים האיי-איי זה מיליוני שנים – לשבת על עץ ולהתחבא.
האיי-איי הוא למור לילי. זהו יצור בעל מראה מוזר מאוד, ונדמה שהא מורכב מחלקים של בעלי חיים שונים. הוא נראה כמו חתול גדול בעל אוזני עטלף, שיני בונה וזנב דמוי נוצת-יען גדולה, אַמָּה ארוכה כמו זרד מת, ועיניים עצומות בגודלן שכאילו ננעצות לצידך, בעולם אחר לגמרי הרוחש ממש מעבר לכתפך השמאלית.
כמו רוב רובם של הדברים החיים במדגסקר, האיי-איי אינו מצוי בשום מקום אחר על פני כדור הארץ. מקורו בתקופה קדומה בתולדות הכדור, כאשר מדגסקר עוד היתה חלק מיבשת אפריקה (שהיא עצמה היתה חלק מן העל-יבשת האדירה גוֹנדוּאנָה). אבות אבותיהם של הלמורים ממדגסקר היו אז שליטי הקוֹפָאים (פְּרימאטים) בעולם כולו. כשגלשה מדגסקר אל האוקיאנוס ההודי היא נותקה לחלוטין מכל השינויים האבולוציוניים שהתחוללו בשאר העולם. מדגסקר היא רפסודה של ניצולים מעידן אחר. כיום היא מעין כוכב לכת נפרד, קטנטן ושביר.
השינוי האבולוציוני המרכזי שפסח על מדגסקר הוא בואם של הקופים. הקופים גם הם צאצאי האבות הקדמונים של הלמורים, אבל מוחותיהם גדולים יותר, והם התחרו עימם בנחישות על אותו אזור מחיה. בעוד הלמורים מסתפקים בשהייה על העצים ובבילוי זמנם בנעימים, הקופים היו שאפתנים יותר וגילו עניין בדברים מדברים שונים, ובמיוחד בזרדים, שבאמצעותם, כך מצאו, הצליחו לעשות דברים שלא יכלו לעשות בלעדיהם – לחפור, לנקר, לחבוט בדברים. הקופים השתלטו על העולם וענף הלמורים בסדרת הקוֹפָאים גווע ונכחד בכל מקום – פרט למדגסקר, שכף רגלו של קוף לא דרכה בה עוד מיליוני שנים.
אז, לפני אלף חמש-מאות שנים, הגיעו לבסוף הקופים, או לפחות צאצאי הקופים – אנחנו. הודות להתפתחויות מדהימות בטכנולוגיית הזרדים הגענו בסירות קאנוּ, אחר-כך בספינות ולבסוף במטוסים, ושוב פתחנו בתחרות על השימוש באותו אזור מחיה, אבל הפעם בעזרת האש והמַשֶטוֹת ובעלי חיים מבויתים, ואספלט ובטון. הלמורים שוב נלחמים על חייהם.
המטוס שלי, מלא צאצאי קופים, נחת בנמל התעופה אַנטַנַריבוֹ. מארק, שיצא לפנַי לערוך את הסידורים הדרושים למבצע, פגש אותי שם לראשונה והסביר את המצב.
"הכול השתבש," הוא אמר.
הוא היה גבוה, כהה ושתקן, וסבל מעווית עצבנית קלה. הוא הסביר כי עד לפני זמן לא רב הוא היה רק גבוה, כהה ושתקן, אלא שאירועי הימים האחרונים הותירו בו את חותמם. כך לפחות ניסה להסביר. הוא גם איבד את קולו, הוא קירקר, מחמת הצעקות הרבות שנאלץ לצעוק לאחרונה.
"כמעט הברקתי לכם שלא תבואו," הוא אמר. "כל העניין הוא סיוט. אני פה כבר חמישה ימים, ועדיין מחכה שמשהו ילך כמו שצריך. השגריר בבריסל הבטיח לי שמשרד החקלאות יעמיד לרשותנו שני לנדרוֹבֶרים ומסוק. מתברר שיש להם רק טוּסטוּס, וגם הוא מקולקל.
"השגריר בבריסל גם הבטיח לי שנוכל לנסוע היישר צפונה, אבל פתאום מתברר שהדרך חסומה מפני שהסינים מרחיבים אותה, אבל אנחנו לא אמורים לדעת את זה. אני גם לא מבין מה זאת אומרת 'פתאום' – הם כנראה עובדים שם כבר עשר שנים.
"על כל פנים, אני חושב שהצלחתי לסדר משהו, אבל אנחנו מוכרחים למהר," הוא הוסיף. "המטוס לג'ונגל יוצא בעוד שעתיים ואנחנו מוכרחים להיות עליו. אם נזדרז, עוד נספיק לזרוק את המטען העודף שלכם במלון. כלומר, חלק ממנו עודף, לא?" הוא הביט בחשש בערימת התיקים שסחבתי ואחר-כך סקר בבהלה גוברת את הנרתיקים ובהם גופי מצלמות הניקוֹן, העדשות והחצובות – הצלם שלנו, אַלאן לֶה גַרְסְמֶר, שהיה עימי במטוס, כבר עסק בהעמסתם על המיניבוס.
"אה, זה מזכיר לי," אמר מארק, "ממש עכשיו גיליתי שקרוב לוודאי שייאסר עלינו להוציא מהמדינה סרטי צילום". עליתי על המיניבוס, מטושטש מעט. אחרי שלוש-עשרה שעות על המטוס מפריז הייתי עייף ומבולבל, וציפיתי בכליון עיניים למקלחת, לגילוח ולשנת לילה טובה, שלאחריה אולי אבלה בוקר רגוע בניסיון הדרגתי לאתר את מדגסקר במפה אגב לגימת תה. ניסיתי לשלוט בעצמי ולהתאושש.
לפתע לא היה לי שמץ של מושג מה אני, מחברן של עלילות משעשעות של מדע בדיוני, עושה כאן. מיצמצתי בעיני בשמש הטרופית המסנוורת ותהיתי לְמה לכל הרוחות מארק מצפה ממני. הוא התרוצץ סביבנו, נתן טיפּ לאחד הסבלים, שוחח בסבלנות עם סבל אחר עד שהלה השתכנע שבעצם לא סחב אף אחת מהחבילות שלנו, ניהל משא ומתן מעמיק עם הנהג ובהדרגה שלף סדר כלשהו מתוך התוהו. מדגסקר, הירהרתי. איי-איי, הירהרתי. למור על סף הכחדה. יציאה לג'ונגל תוך שעתיים. היה לי צורך נואש להישמע מבריק וחכם.
"אה, אתה חושב שממש נראה את החיה הזאת?" שאלתי את מארק כאשר עלה לרכב וטרק את הדלת. הוא חייך אלי.
"השגריר בבריסל אומר שאין שום סיכוי," הוא אמר. "כלומר, אולי דווקא יש תקווה. על כל פנים," הוא הוסיף כשפתחנו בנסיעה איטית בכביש העקלתון הזרוע מהמורות המוביל אל העיר, "ברוכים הבאים למדגסקר."
טַנַריב, כך הוגים את שמה של אַנטַנַריבוֹ, וכך גם כתבו את שמה כמעט לכל אורכה של המאה העשרים. כשהשתלטו הצרפתים על מדגסקר בשלהי המאה התשע-עשרה ("קוֹלוֹניזציה" היא אולי מלה עדינה מדי לציון התנפלות על ארץ שהסתדרה היטב בכוחות עצמה עד שהצרפתים פשוט נדלקו עליה), הם לא גילו סבלנות רבה למנהגם המשונה של המַלַגַשים, שאינם טורחים להגות את ההברה הראשונה וההברה האחרונה בשמות מקומות.
בדרכם הגאלית השכלתנית הם החליטו שאם כך הוגים את השמות, אפשר בהחלט גם לכתוב אותם כך. הדבר דומה למדי למצב שבו ישתלט מישהו על אנגליה ויאמר לנו כי מעתה ואילך, במקום Leicester (עיר במרכז אנגליה), עלינו לכתוב Lester, כפי שאנחנו הוגים זאת, ואף להיות מרוצים מכך. ייתכן אומנם שהיינו נאלצים לעשות זאת, אך ודאי לא היינו מרוצים, וכך גם המלגשים. כשהצליחו להיחלץ מהשלטון הצרפתי, ב-1960, הם השיבו מייד את הכתיב הישן ושימרו רק את הבישול והבירוקרטיה.
אחד הדברים המוזרים ביותר שאירעו לי הוא זה: בעקבות רעיון שעלה במוחי כשהייתי טייל טרמפיסט חסר פרוטה שישן בשדות ובתאי טלפון, שולחים אותי כעת מו"לים שונים למסעי הרצאות יקרים מסביב לעולם, ומשכנים אותי בחדרי מלון שצריך לפתוח בהם כמה וכמה דלתות לפני שמוצאים את המיטה. למעשה הגעתי לאנטנריבו היישר ממסע הרצאות מעין זה בארצות הברית, וכשמצאתי את עצמי ישן על רצפות בטון בבקתות שורצות עכבישים בלב הג'ונגל, היתה תגובתי הראשונה, למרבה הפליאה, הקלה אדירה.
שבועות ארוכים של הוויית-אמריקן-אקספרס מַקהת-שכל נשרו ממני כמו בוץ במקלחת, ויכולתי להשתרע בנחת וליהנות מכך שלא נוח לי, לא נוח להחריד, אי-נוחות שלווה ונהדרת. היה ברור שמארק לא מבין זאת. בתחילה הוא הראה לי בחשש-מה את חלקת הרצפה שלי – "אה, זה בסדר? אמרו לי שיהיו מזרנים... הממ, אולי נגהץ קצת את הבטון לכבודך?" והיה עלי לומר שוב ושוב, "אתה לא מבין. זה נהדר. זה נפלא. אני מצפה לזה בכליון עיניים כבר חודשים."
בעצם לא יכולנו כלל להשתרע בנחת. האיי-איי הוא בעל חיים לילי ואינו מקיים פגישות בשעות היום. האיי-איי הספורים שהיה ידוע על קיומם ב-1985 נמצאו (או, לעיתים קרובות יותר, לא נמצאו) באי זעיר ורוגע ומכוסה יער גשם, נוֹזי מַנְגַבֶּה, סמוך לחופה הצפון-מזרחי של מדגסקר, לשם הועברו עשרים שנה קודם לכן. זה היה מפלטם האחרון עלי אדמות, והביקור באי נאסר על כל מי שלא היה בידו היתר ממשלתי מיוחד, שמארק הצליח להשיג עבורנו. שם היתה הבקתה שלנו, ושם בילינו לילה אחרי לילה, מבקיעים את דרכנו ביער הגשם תחת גשם שוטף ובידינו פנסים קטנים וחלושים (הפנסים הגדולים והחזקים שהבאנו עימנו במטוס נותרו עם המטען ה"עודף" שהשארנו בחיפזון בהילטון אנטנריבו) עד ש... מצאנו את האיי-איי.
זה מה שהיה בלתי רגיל. מצאנו את היצור הזה. הספקנו להציץ בו רק שניות אחדות, מתקדם לאיטו על ענף כחצי מטר מעל לראשינו, מביט בנו מבעד לגשם בתמיהה שלווה, בלי שמץ מושג מי ומה אנחנו. אני מתקשה לחשוב על הרגע ההוא בלי שאתקף סחרור מוחלט. מדוע? מכיוון שהייתי, כפי שהבנתי מאוחר יותר, קוף המתבונן בלמור.
הטיסה מניו יורק ופריז לאנטנריבו במטוס סילון 747, הטיסה לדייגוֹ סוּאַרֶז במטוס מדחף ישן, הנסיעה לנמל מַרוֹאַנצֶטרָה במשאית ישנה עוד יותר, ההפלגה לנוזי מנגבה בסירה רעועה כל-כך עד שלא נבדלה כמעט בדבר מעצי סחוֹפת, ולבסוף ההליכה הלילית במעבה יער הגשם הקדום – כל אלה היו מעין מסע אחורה בזמן, דרך כל השלבים בניסויינו בטכנולוגיית זרדים, אל הסביבה שממנה סילקנו את הלמורים משכבר הימים. והנה, אחד האחרונים בהם מתבונן בי, כאמור, בתמיהה שלווה.
למחרת ישבנו על מדרגות הבקתה בשמש הבוקר, עורכים רשימות ובוחנים רעיונות למאמר על המסע שהיה עלי לכתוב ל"אוברזבר". מארק הסביר לי בפרוטרוט את תולדות הלמורים, ואני מצאתי בהן משום אירוניה. מדגסקר היתה ללמורים מפלט ריק מקופים מול חופי אפריקה, וכעת שימשה להם נוזי מנגבה מפלט ריק מקופים מול חופי מדגסקר. מקומות המפלט הצטמקו והלכו, והקופים כבר הגיעו, הם כאן, במפלט האחרון, יושבים ועורכים רשימות.
"ההבדל," אמר מארק, "הוא שהמפלט הראשון מפני הקופים נוצר במקרה; השני בעצם הוקם על-ידי הקופים". "אם כן, אני מניח, יהיה זה הוגן לומר שככל שגדלה האינטליגנציה שלנו, היא העניקה לנו לא רק כוח רב יותר אלא גם הבנה של תוצאות השימוש בכוח. היא העניקה לנו את היכולת לשלוט בסביבתנו, אבל גם את היכולת לשלוט בעצמנו".
"נו, עד גבול מסוים," אמר מארק, "עד גבול מסוים. במדגסקר יש כעת עשרים ואחד מיני למורים, והאיי-איי נחשב הנדיר שבהם, כלומר הקרוב ביותר להיכחד. בתקופה מסוימת היו למעלה מארבעים. כמעט מחציתם כבר נכחדו. ואלה רק הלמורים. כמעט כל מה שחי ביער הגשם במדגסקר לא חי בשום מקום אחר בעולם, ומכל זה נותרו רק כעשרה אחוזים. וזה רק במדגסקר. היית פעם באפריקה, ביבשת?"
"לא."
"מינים שלמים יוצאים מהמשחק בזה אחר זה. ומדובר בבעלי חיים נכבדים. בזאיר נותרו פחות מעשרים קרנפים לבנים צפוניים, וניטש קרב נואש בניסיון להציל אותם מידי הציידים. גם גורילות ההר – אחד מבעלי החיים הקרובים ביותר לאדם, וכמעט חיסלנו אותן במשך המאה הזאת. אבל זה קורה גם בשאר העולם. שמעת על הקַקַפּוֹ (תֻּכּילֵיל)?"
"על מה?"
"קקפו, התוכי הכי גדול והכי שמן בעולם, ובעל כושר התעופה העלוב ביותר. הוא חי בניו זילנד. זו הציפור המוזרה ביותר שאני מכיר. אם תיכחד, היא ודאי תהיה מפורסמת לפחות כמו הדוֹדוֹ."
"כמה מהם נותרו?"
"ארבעים, והמספר הולך ופוחת. שמעת על הדולפין של נהר היאנגצֶה?"
"לא."
"על הדרקון מקוֹמוֹדוֹ? על עטלף הפירות מרוֹדריגֶז?"
"חכה רגע, חכה רגע," אמרתי. נכנסתי לבקתה וחיטטתי בין הנמלים בחיפוש אחרי אחד מהישגיו המעולים ביותר של הקוף: זרדים רבים שנכתשו ועורבבו במים, יובשו, יושרו, הפכו לגיליונות ונכרכו במה שכרך קודם לכן את עצמותיה ובשרה של פרה. לבסוף מצאתי את היומן שלי. יצאתי ועילעלתי בו בעוד השמש נוהרת מאחור בינות לעצים, שמענפיהם קראו זה לזה אי-אלו למוּרי צווארון.
"טוב," אמרתי, ושבתי והתיישבתי על המדרגה, "יש לי רק עוד שני ספרים לכתוב, אבל, אה, מה התוכניות שלך ל-1988?"
"הזדמנות אחרונה לראות", דגלס אדמס ומארק קַרוּארדיין. תירגם מאנגלית: ירון בן עמי. ספרי עליית הגג בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות. 223 עמודים.
לפנייה לכתב/ת 
