ותודה לרבי נחמן

דבר כזה לא נראה כבר מזמן בטקסים הקולנועיים בארץ. רעם תשואות קידם את שולי רנד, המוכתר כשחקן השנה בטקס פרסי "אופיר", כוכב "האושפיזין", שעלה לבמה בתלבושת חרדית מוקפדת של חסיד ברסלב והודה ל"השם יתברך שמו, שלכבודו נעשה הסרט". לאחר הטקס הוא התעכב שעה ארוכה באכסדרת המשכן עם רעייתו, מיכל, הכוכבת הנשית של הסרט. השניים התחככו במוזמנים, שהרעיפו עליהם מחמאות לרוב כאילו לא "ערקו" לפני שנים אל העולם החרדי. רנד: "הגעתי לטקס, ועליתי לבמה כנציג המגזר שאני בא ממנו. התרגשתי מהמעמד, ועם זאת היתה לי הרגשה שהסרט ראוי ליותר מפרס שחקן השנה. גם מיכל בת-שבע, אשתי, היתה ראויה לפרס".

התלבטת אם לבוא לטקס?

"היתה לי התלבטות טכנית. לפני הטקס היה לי בירושלים יום צילומים קשה של הנחיית תוכנית טלוויזיה, ששודרה במוצאי סוכות, וכמובן לא ראיתי אותה".

לא היתה לך בעיה כלשהי עם המעמד?

"יש לי בעיה, אבל חשבתי שזה חשוב שאהיה שם. בסופו של דבר רציתי לכבד אנשים שעזרו לי, האמינו בי ונתנו לי את כל התמיכה הראויה, לא רק כסף".

שכח את הפסלון

לפני כ-12 שנה קיבל רנד פרס זהה על השתתפותו ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין. אז הוא עדיין היה נטול זקן ופאות. "הפעם זה אחרת לגמרי", הוא מסביר. "אז הייתי שחקן מבצע בלבד. כעת אני הרבה יותר מעורב בכל המהפך שרצינו להביא בסרט הזה".

כמעט ירדת מהבמה בלי הפסלון, ודן תורג'מן החזיר אותך. רצית לוותר?

"על מה, על הפרס? הפרס הוא לא הפסלון. פסלונים כאלה אפשר לקנות. עצם הסרט הוא הפרס. ואם שכחתי לרגע את הפסלון, לא היתה בכך אמירה פרובוקטיבית. זה רק פרח מזיכרוני באותו הרגע".

בדברי התודה שלו אמר רנד, שהבמאי גידי דר (שכבר ביים אותו בסרט "אדי קינג") העיר אותו מהתרדמה והחזיר לו את אהבת הקולנוע. "לא היה לו קל לעשות את זה", הוא מסביר. "אם גידי לא היה דוחף אותי, זה לא היה קורה. לא התהלכתי עם חלומות כאלה בשנים האחרונות. הוא לא התווכח איתי, אבל הוא דחף מאוד".

איך כל זה התחיל?

"נשארנו חברים גם לאחר שחזרתי בתשובה. פעם ישבנו יחד שני הזוגות ישיבת-חברים וגידי אמר 'יאללה, שולי, צריך לעשות משהו'. סיפרתי סיפור נורא מצחיק. צחקנו נורא. זה היה סיפור 'האושפיזין', על שני חוזרים בתשובה שרוצים לקיים מצוות אושפיזין בסוכה, ומה לעשות, האושפיזין הם מעולמו הקודם של משה בלנגה, עולם הפשע. מאותו הרגע ננעל גידי על המטרה. וכשגידי ננעל על מטרה, שום דבר לא יכול לעצור אותו".

העשייה המשותפת של הסרט הלכה ביניכם חלק?

"כמעט חלק. כל אחד ניסה לשמור על עמדותיו. אבל כללית עבדנו בהרמוניה יוצאת מגדר הרגיל. לכן, כשאני שומע שאומרים שזה סרט של שולי, זה די כואב לי. זה סרט של גידי, הבמאי והמפיק, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא גם עזר לי בכתיבה, גם הגיש את המים. עשה הכל. מרגיז אותי כשמלבישים את הסרט עליי".

את התסריט כתב רנד, והפיקו דר ורפי בוקאי, שמת ממחלה. רנד על בוקאי: "רציתי מאוד שבסרט, המספר על ניסים, יקרה גם לו נס, אבל שום דבר לא עזר, והמחלה לקחה אותו".

ביקשת מרבנים שייתנו ברכה לסרט.

"סיפרתי להם את הסיפור ואת הרעיון, ונתתי להם לקרוא את התסריט. גם שיתפתי אותם בהתלבטויות ההלכתיות שלי. בסוף קיבלתי מהם הסכמה מלאה".

כי זה סרט עם מטרה?

"זה סרט שנולד מסיפור אמיתי, ולא ציפיתי שיתפתח לממדים כאלה. היתה לי בכתיבה מטרה לשבור סטיגמות בנוגע לאיך רואים את העולם החרדי, ולהוריד את המפלס הבלתי נסבל של שנאה וכעס שיש בינינו. רציתי להראות את המתיקות שבחוויית האמונה".

לדעתך החילונים לא מכירים אתכם מספיק ומתייחסים אליכם בניכור?

"בוודאי, וזה עוד יימשך. סרט לא יכול לפתור הכל בבת אחת. עדיין מתייחסים בחשדנות ובאיבה. זה משני הצדדים. כלפינו, החרדים, יש הרבה פעמים חוסר פייריות".

היה חשש שאתה עומד להטיף דרך הסרט.

"אין סיכוי שאדם חרדי יעשה משהו, ולא יגידו שהוא מטיף. זאת נקודת המוצא. הסרט ניסה לדלג על זה בכל מחיר. אם יש בו הטפה, אז רק בהקשר של פחות שנאה. בוודאי שהוא לא מנסה להטיף לחזרה בתשובה. מי שזה עושה לו משהו בכיוון, בבקשה. אבל לא מצידנו".

שפת הדיבור בסרט מערבבת בין קודש לחול, ויש בה לא מעט ביטויי סלנג עדכניים. "עומדות מאחורי שפת התסריט האוזניים שפתחתי וכריתי לצלילים האותנטיים של השפה ששמעתי שנים", מסביר רנד. "זה אכן הביא לערבוב של קודש וחול. זו השפה של בעלי תשובה שנשארים עם ביטויים מהעולם הקודם שלהם".

לא בלי אשתי

אשתו של רנד, מיכל בת-שבע, נהגה לשיר לפני שחזרה בתשובה, ואף למדה ב"רימון". היא אף ביימה את שתי ההצגות האחרונות שבהן השתתף רנד - "יארצייט" ו"מים אחרונים".

שיתוף רעייתך בסרט החל מאילוץ, כי לא היית משחק כעת מול אשה?

"ידעתי מראש שכאן תהיה ברכה גדולה. סמכתי על מיכל. אפילו היה לה ניסיון במשחק. לפני הרבה שנים היא שיחקה בתפקיד קטן בסרט 'פצעי בגרות'. אוי ואבוי, אפילו במאי הסרט, זאב רווח, לא מתגאה בו".

איך זה לפעול יחד?

"יש בינינו שיתוף פעולה מאוד פורה. שפה משותפת. אנחנו חיים באופן אינטנסיבי ביחד. מגדלים בשמחה את ששת ילדינו - דניאל, דוד-נריה, הילה-בתיה, אריה-יהודה, ישראל ואודליה".

בטקס הודית לילדיכם, שנאלצו להסתדר בתקופת הסרט בלי ההורים.

"כן, זה לא פשוט כששני ההורים עסוקים בסרט. הסבתא היתה. עוזרות היו. ניסינו למצוא פתרונות. אבל, כמובן, אין תחליף לאבא-אמא. הגדולים ראו את הסרט ואמרו שההורים משחקים יפה".

זה נכון שמצלמות הקולנוע נכנסו הפעם לראשונה למאה שערים?

"אני חושב שכן. חלק מהצילומים התקיימו בשכונה, אבל רוב הסרט צולם במחנה שנלר. אנשים חושבים שהסרט צולם במאה שערים, בעוד שלמעשה זה היה ארט מדהים. אולי כל כך מדהים ומשכנע, שאפילו לא זכה במועמדות לפרס".

אתה ואשתך לא החוזרים בתשובה היחידים בסרט?

"בין המשתתפים אבי אבוטבול, מיכאל וייגל מ'הפוך' ואביתר לזר, שבעבר גם שיחק איתי בתיאטרון 'הקאמרי', ועוד כמה מהלומדים איתנו ב'חוט של חסד', ישיבה של בעלי תשובה בראשות הרב שלום ארוש".

מה היה הרגע הקשה ביותר בהסרטה?

"בלי ספק, היום שבו צילמנו את סצינת המנגל עם ההשתוללות של שני האושפיזין העבריינים (שאול מזרחי ואילן גנני). זה היה לפי התסריט, כשהתפרעו עם האוכל, אבל היה שם רגע שבו פחדתי שכל העניין ייצא מכלל שליטה. מה גם שלא רציתי לתת ביטוי למאבק בין דתיים לחילונים".

חשבת שהסרט יהיה הצלחה קופתית?

"האמנתי בו מאוד, כי הוא פונה מהלב אל הלב. ומה שבא מהלב כנראה מדבר לקהל".

אתה מצטער על כל השנים שבהן נעדרת מהקולנוע?

"אני לא מצטער על שום דבר. באמת שלא. כל דבר בזמנו. ברוך השם".