היינו אריות?

בור תחתית אפל

מעולם לא היה כאן טיפול רציני בתופעה שהיא ייחודית לנו: הרי הלהקות הצבאיות אינן רק נוסטלגיה בעצמן, הן הוקמו מתוך נוסטלגיה שהיא עצמה כבר היתה מעובדת ומזוייפת לעילא. למה התגעגעו המקימים? לדגם הסובייטי, כמובן. את מקהלת הצבא האדום רצו לחדש כאן, כדי שאפשר יהיה לשיר קצת בין היריות, וליצור תכנים מיליטריסטיים כייפיים שכאלה, כי כשהוא פשוט שריונר וכשיש לי אהוב בסיירת חרוב ובנח"ל יש קרנבל, אז הכל איכשהו נשמע בסדר גמור, כמעט נורמאלי, בין מלחמה מתישה לעוד מלחמה שתבוא עוד מעט, ותחייה את שירי המלחמות הקודמות – אבל רק את השירים.

זהו כוחה הגדול של אינדוקטרינציה מכוונת, שהיא שקופה לגמרי. אנחנו לא רואים אותה ולא שומעים אותה. בשלב מסויים של קיומה, כבר לא צריך לדאוג בכלל לקיומה. כשנשכר אדם לכתוב שיר ללהקה צבאית, היה ברור לו מה מותר ומה אסור לומר בו ומדוע, ולעתים רחוקות מאוד נשברו גבולות האיסור. מי שניסה, פשוט לא הוזמן לכתוב שיר חדש.

והאינדוקטרינציה יצרה עבורינו פיסות של מציאות תרבותית אלטרנטיבית, ולעזאזל העובדות, כי בהאחזות הנח"ל בסיני המון דברים יפים ראו עיני – רק לא את כיבוש סיני. ולא את החללים.

מיעטו לשיר על אודות החללים. מיעטו לדבר בגנותה של המלחמה באשר היא. גם כשעשו זאת, למשל ב"בשמלה אדומה ושתי צמות" של להקת הנח"ל, הסתפקו בנאיביות כללית שכזו, ואם אפשר היה לחבר אותה לערכים חקלאיים – כמו "החיטה צומחת שוב" והעלים השותקים ב"שלושה חיילים", מה טוב. הרי בסופו של דבר נשוב וניפגש בלי דם ובלי אש בעמק דותן, לא?

כך שהשניים שאני אוהבת מאוד, ואמשיך לאהוב בצמרמורת בכל פעם שאני שומעת אותם במקרה ובכל פעם ששרים אותם בכוונה, הם באמת חריגים. הראשון הוא "גבעת התחמושת" של יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום המנוח, בעיני שיר המחאה הטוב ביותר שנכתב כאן אי פעם. בגלל האימה במלים ובטון המבוהל של הקלידים, בשל הכאב העמוק שאין לאן לשאת אותו, בגלל נוכחותה המתמדת של תחושת אשם כבדה והבטחה מובלעת שלא לשכוח את הנופלים, אבל בעיקר בגלל גאונותו של טהרלב. הוא הצליח, בטקסט הזה, לשמור על נאמנות נדירה לאופן שבו חיילים מסכמים קרב: במלים לא גדולות מדי, בלי פאתוס, בעייפות איומה, בלא מעט ציניות. אני יודעת שיש הרואים בשיר הזה בלדה של שבח והלל ללוחמים, אבל אם תקראו פעם את המלים שלו, לאט ובשקט, תראו שיש כאן הרבה, הרבה יותר.

והשני הוא כמובן "שיר לשלום", של יענקל'ה רוטבליט – ושוב, יאיר רוזנבלום המנוח. שנים רבות לפני שהפך לאייקון תרבותי נוסף במלחמת הימין והשמאל בעקבות רצח רבין, בזמן אמת – כשעוד היו דיונים סוערים אם בכלל מותר לשדר דבר כזה ברדיו בעת מלחמת ההתשה, והאם זה לא פוגע במורל של החיילים –התאהבתי בו. יש למישהו ספק ברלבנטיות שלו גם היום?

הנה בית מתוך "גבעת התחמושת", ארבע שורות פשוטות שכל יופיו של השיר הזה מקופל בהן:

אולי היינו אריות

אך מי שעוד רצה לחיות

אסור היה לו להיות

על גבעת התחמושת.

והנה, מתוך "שיר לשלום", כמו הד:

איש אותנו לא ישיב

מבור תחתית אפל

כאן לא יועילו

לא שמחת הנצחון

ולא שירי הלל.

לקרוא את האותיות הקטנות

שלום, ילדים חמודים. ראיתם איך משקרים לכם במצח נחושה? בטלוויזיה שלכם? בפרסומת הזאת של בנק הפועלים שבסופה כתוב, "תקרא-תצליח?" וראיתם מי משקר? לא פחות מיאיר לפיד ושרית חדד ועודד קטש, דמויות שאתם ודאי יכולים לזהות לפני שקראתם גם את "בילבי" וגם את "לובנגולו מלך זולו" וגם את "הנסיך הקטן". אז תרשו לי בבקשה לללחוש לכם סוד גדול ישר לתוך האוזן: ספרים לא יהפכו אתכם לאנשים מצליחים יותר, במדדי ההצלחה המקובלים עליכם כיום. קריאה לא תשפר את הביצועים שלכם בכדורסל, או תעניק לכם תכונות שבעזרתן תהיו יום אחד חביבי הקהל, עשירים ומפורסמים.

אתם יודעים מה? אולי קריאה מרובה תמנע מכם להצליח בתחומים שמצטלמים טוב בטלוויזיה, ואולי בכלל תוציא לכם מן הראש את החלום המטופש הזה, להיות "מפורסם" ולא חשוב למה. מה שכן, ספרים יעניקו לכם תכנים של עולם פנימי עשיר ומרגש שאי אפשר לתרגם אותו לכסף או לזמן-מסך. הם יעזרו לכם להבין את העולם המסובך שבו אתם נאלצים לחיות, הם יפיגו את הבדידות הקיומית שלכם, הם יהיו לכם חברים אינטימיים, הם ילמדו אתכם שיש דבר כזה, זולת, ושהעובדה שהוא שונה מכם הופכת את העולם למקום עוד יותר מסובך, אבל טוב יותר.

הם יספרו לכם על זמנים אחרים ומקומות שאליהם אייל פלד לא מגיע, הם ילוו אתכם כחברים שותקים ונאמנים כל החיים – כי מרגע שקראתם ספר, הוא שלכם לנצח. איש לא ייקח אותו מכם. גם אם תבחרו לשתף את חבריכם בחווית הקריאה, היא תהייה חוויה אינדיבידואלית לגמרי.

ייתכן שבגלל ספר שקראתם שוב ושוב תרצו להיות טיילים גדולים, כמו מגלי העולם שפגשתם בין כריכות. ייתכן שתרצו לרפא אנשים ממחלות קשות, או לעזור לכדור הארץ להמשיך להתקיים למרות משוגותיו של האדם. ספרים ירחיבו את טווח החלומות שלכם. החלום הוא ההצלחה הגדולה שלהם. כל היתר הוא סיפור של בנק גדול שרוצה אתכם בתור לקוחות, ילדים יקרים. ואם תרבו לקרוא, אולי תצליחו, בבגרותכם, לזהות את השקרים שמוכרים לכם בתווכם של אנשים שאתם אוהבים לראות על מרקע – אבל ספק גדול אם תצליחו להבין, גם בבגרותכם, את כל האותיות הקטנות שבעזרתן הבנקים ימשיכו לעשות עליכם קופות גדולות.