השגרירה שלי

מהרטה: המנצחת שלי

לא בגלל הצמות ולא בגלל היופי, לא בשל העדינות ולא מפני שנימוסיה נאים בעיני עד מאוד. אתם יודעים מה? אפילו לא בגלל "ההסברה הישראלית", מפני שהפרס המיועד לזוכה ב"השגריר" איננו בדיוק עבודה הסברתית בשגרירויות ישראל בגולה, אבל מי שם לב לאותיות הקטנות כשהרוחות מתלהטות וקרב אימתני ניטש בין שתי לוחמות שידעו לקבל גם את ההפסד (הזמני?) וגם את הנצחון הזמני בכבוד ובנעימות.

השגריר הוא משחק מעניין ומורכב בתדמיות. מהו "ישראלי"? האם זה באמת קשור לקריאה של סיפורת ישראלית ולטיולים בנגב, להזדהות אוטומטית עם עוולות בשטחים בשם צרכי הבטחון הקדושים ולתחושה פנימית עמוקה שאנחנו נורא צודקים

אבל העולם לא מבין זאת? כיוון שהיא שעשועון, התכנית איננה מתיימרת לענות על השאלות הללו, אבל היא לפחות מעוררת אותן מדי פעם. אני מודה שלא צפיתי בכל הפרקים, ואף על פי כן, במשחק התדמיות הזה, אני מחזיקה אצבעות למהרטה בגלל שזכייתה תהווה סוג של תיקון ציבורי לתדמיות שבאוולתנו ובקוצר השגתנו טיפחנו עד זרא.

ביולוגיה היא לעתים קרובות גם גורל. גון עורה של מהרטה מסגיר מיד את ארץ מוצאה, וישראל שכל כך אוהבת עליה אבל לא כל כך יודעת כיצד להתייחס לעולים, חייבת לאנשים שנולדו באתיופיה ולצאצאים שלהם חוב גדול בשל העוול המתמשך שנעשה להם מעת שהגיעו לכאן. ציוני-דרך: כתבות בעיתונות על ה"פרימיטיבים" שזה עתה הגיעו שאינם יודעים להשתמש בגז ואינם יודעים למה נועד מקרר, מסכנים שכמותם. הקריאה "כושי". חוסר הבנה מוחלט באשר לצרכים התרבותיים שלהם. אפליה בגיור. אפליה בשיכון. חסימה במועדונים. השפלות בצה"ל. בידוד חברתי מתמשך. התעלמות ואי הבנה של מצוקת בני הפלאשמורה. מידור של ילדים מבתי ספר "נחשבים". תלונות של דיירי שכונות על ירידת ערך הנדל"ן שלהם. תלונות של בעלי בריכות ציבוריות שלא רוצים אתיופים בתוך המים. וזה רק מן הזכרון, בלי לחטט בארכיון.

ומהרטה מחייכת באומץ מפני שהיא מאמינה כי גורלה שפר עליה, ומפני שהיא עדיין חשה שהיא מסוגלת לייצג את המדינה הזאת, או תדמיות מופשטות שלה, בכבוד ובחן. בעיני, היא שגרירה מדהימה של אופטימיות, חכמה ובוגרת יותר מיצרני הסטיגמות לדורותיהם, ויודעת היטב שאפשר לשנות, ושאנשים טובים יתרמו לשינוי הזה. אם אכן אנחנו עוסקים במכירה של תדמית, עד כה מהרטה היא בעיני נציגת המכירות האפקטיבית ביותר. ואתם יודעים מה? אם תדמית ויזואלית היא לב העניין, אז מהרטה היא מודל נאמן של ישראל היפה, נכון לסוף 2004. וכן, גם בגלל הצמות, והחיוך, והיופי, ועדינות ההליכות.

שי ודרור: פחדנות בשידור

לפעמים צריך לכבות מיקרופון. לא לסתום פיות, חלילה. באמת לא אכפת לי מה יעשו שי ודרור בחברת ששת חבריהם הקרובים, וכמה דאחקות-שואה וקטעים על פיגועים יריצו ביניהם. מצידי, הם יכולים להמשיך לעשות זאת לנצח, אפילו להקים לעצמם אתרים נאים של בדיחות שואה ולהתחרות עם אלה שכבר קיימים ברשת. לידיעתם ולידיעת המעוניינים: גם בעברית יש! ולא, לא תקבלו כאן קישור.

אנחנו חיים בתרבות שאיפשרה לשי ודרור לטלפן לילדה בת 12, ללא ידיעת אביה או אמה, ולשאול אותה איך היא מרגישה עם זה שאבא שלה בכלא. אבא שלה הוא נועם פדרמן, שגם תבע את השניים לדין.

באותה תרבות ממש, מותר להם לומר על מתי גולן, עיתונאי שניסה להשיב להם כגמולם ולראיין אותם בלי שיידעו בדיוק במה המדובר, והם ניתקו לו בפרצוף, שהוא בעצם ניצול מפיגוע שמדמם מזיקנה.

וכן, מותר להם לצפצף על צו איסור פרסום בקשר לקלטת הלוהטת, ובתרבות השיח הפרוץ לכל רוח, זה עלה להם רק בשני ימי השעייה משידור.

מה עוד? אה, כמעט שכחתי: האינצידנט מן השבוע האחרון בו התקשרו השניים למוזיאון אנה פראנק באמסטרדם וביקשו לברר פרטים על הרגלי עישון הגראס שלה.

האם לא הגיע הזמן לכבות להם את המיקרופון? האם כל זה באמת מותר ובאמת ראוי בשם "חופש הביטוי" שמנפנפים בו אבירי הטעם הרע וגם בגלל "חירות הסאטירה? אני מבקשת לטעון שלא, ממש לא.

אותו חוסר הבחנה ממאיר בין הפרטי לבין הציבורי, מניע את שי ודרור לפעול כלפי פוליטיקאים באמצעות מכבש דורסני אחיד שהם מפעילים כלפי שועים ושליטים וגם אזרחים מן השורה, שלא ביקשו לעצמם כותרות ולא התנדבו להיות חלק מן השיח הציבורי. ככל שמדובר באישי ציבור, ובהתנהגות שצריכה לעמוד במבחן ציבורי, אין לי טענות מיוחדות אל השניים. גסות רוח לבדה טרם פסלה איש מלשדר במדינת ישראל. אבל כשמדובר באנשים שלא התנדבו להיות מושאי ביקורת – באיזו זכות בדיוק פועלים השניים? מה הקשר בין חופש הביטוי לבין הרשות – אולי גם ה"זכות" - להעליב ולבזות אם שכולה, להתעמר באנשים טובים שמנהלים מוזיאון לזכרה של נערה שנרצחה בשואה, ללעוג לעיתונאי שמשחק בכללים הוגנים לגמרי או לפגוע בפרטיותה של ילדה בת 12?

שי ודרור, במקרה הטוב, הם צמד של אינפנטילים שמפעילים תוכנית-שיגועים שיצאה מכלל שליטה. לא אחת התנהגו כילדים והתגלו כפחדנים: הם עצמם אינם מסוגלים, כנראה, לשחק במשחק אותו הם כופים על המרואיינים שלהם.

עוד יטענו אבירי הטעם הרע, ש"מי שלא רוצה לשמוע יכול להעביר תחנה כי יש פלורליזם בשידור". ובכן, האימרה הזאת היא מפלטם של נבלים גמורים, ומשתמשים בה אצלנו באורח אינפלציוני כדי להצדיק את זיהומה של הסביבה התרבותית שבה אנחנו חיים. שי ודרור ליכלכו בגדול. לו היו זורקים פסולת בשדה ולא מלים באוויר, השניים האלה היו עומדים לדין פלילי ונקנסים בסכומים רציניים. מי שמצדד בזכותם להשליך רפש, בעצם מגלה את דעתו שבכלל לא אכפת לו לחיות בסביבה מזוהמת, כי תמיד אפשר להעמיס את המשפחה על האוטו ולנסוע למקום אחר. האמנם?