מת המחזאי ארתור מילר

ארתור מילר, אחד המחזאים החשובים במאה ה-20, מת היום (ו') בגיל 89 בביתו שבקונטיקט לאחר כשל בליבו.

מילר זכה בפרסים רבים וביניהם פרס הפוליצר על "מותו של סוכן" ופרס ה"טוני" על מפעל חיים. לפני כשנתיים הוא זכה בפרס ירושלים. בנימוקי חבר השופטים, שכלל את פרופסור אבישי ברוורמן, פרופסור דבורה גילולה והסופר אהרון אפלפלד, נכתב: "הפרס מוענק לסופר שהיטיב לבטא ביצירתו את נושא חירות האדם בחברה. על כל מה שכתב במהלך שנות יצירתו ועל כל מה שעשה למען הכלל, על עמידתו לצד האדם הקטן והאינדיווידואלי והעמדתו במרכז, אנו מעניקים לו את הפרס לנושא חירות האדם בחברה".  

מנהלו האמנותי של "הקאמרי" עומרי ניצן, שביים את "מותו של סוכן ב-97'", ספד לו: "הוא היה אדם חם ושופע חכמה שידע הרבה מאוד על ישראל והיה מאוד גאה ביהדותו למרות שהיה רחוק מלאומיות. נפגשתי איתו במקרה בניו יורק כשנפגשתי עם הבמאי ג'ו צייקין, וכשהוא הכיר ביננו  צנחתי על הכיסא מרוב התרגשות. סיפרתי לו שביימתי את 'מותו של סוכן' והוא, שהיה מידידי אגודת 'הקאמרי', סיפר שהוא מכיר היטב את התיאטרון ואפילו הגיע לראות את ההפקה של 'כולם היו בניי' בבימויו של היי קילוס עם יוסי ידין וחנה מרון".

על מחזותיו של מילר סיפר ניצן: "יש בהם צדדים מאוד סוציאלים ומידה רבה של אכפתיות חברתית, תוצאה של התבגרותו בימי השפל הגדול. גם המאבק שלו בחקירות של מקארתי בשנות החמישים בא לידי ביטוי במחזות והבולט שבהן הוא 'ציד המכשפות', שמתרחש במאה קודמת לתקופה בה הוא חי אבל נכתב על האירועים האקטואלים דאז. בסגנון התיאטרון שלו חיים בכפיפה אחת הריאליזם התיאטרוני שמקורו באוניל והמשכו בטנסי וויליאמס ומצד שני פריצת גבולות צורנית. הוא התבסס על מתודת סטניסלבסקי, כפי שתורגמה ויובאה לארה"ב על ידי מורים יהודים מרוסיה כמו לי שטרסברג ואדלר.

"בשנות ה-40 המאוחרות, יחד עם אחרים, הוא שינה את התיאטרון ויצר את 'הקירות השקופים', ריבוי מקומות, מציאות טורפת זמנים והמחשה חיצונית של מציאות פנימית. במותו של סוכן שנקרא במקור 'בתוך ראשו', מה שקורה בראש לא פחות מציאותי מאשר המציאות עצמה. למציאות הפנימית היה תוקף כמו למציאות החיצונית והוא השתמש באמצעים תיאטרלים לשיקוף הלך רוח פנימי כמו ברנטגן. הוא היה יוצר ענק ויהי זכרו ברוך".

חותם עז

מילר נולד ב-1915 בניו יורק, למשפחה יהודית ממעמד הביניים. אביו היה יצרן בגדים שפשט רגל בתקופת השפל של שנות העשרים. המעבר החד מחיים נוחים יחסית לחיי דלות השאיר חותם עז על מילר הצעיר, ובא לידי ביטוי ביצירתו העתידית, כמו גם בתפיסותיו האנטי קפיטליסטיות. כילד לא גילה עניין רב בתחומי הרוח או האמנות, אולם משבגר החליט שברצונו להיות סופר. עם תום לימודיו התיכוניים עבד כפועל במחסן חלפים למכוניות וכך חסך כסף ללימודיו האקדמיים. הוא נרשם לאוניברסיטת מישיגן ובתקופת לימודיו זכה בפרס על כתיבתו המחזאית. 

המחזה הראשון שכתב היה "כניעה עם שחר". עם תום הלימודים חזר לניו יורק ושם הצטרף אל חבורה של אנשי תיאטרון אוונגרדיים שכונו "הגרופ-ת'יאטר" (Group theater). כך גם התוודע לבימאי הקולנוע איליה קאזאן שהיה לאחד מחבריו הקרובים ומי שביים מאוחר יותר את הסרט "מותו של סוכן" – על פי מחזהו הנודע. שנתיים לאחר שסיים את האוניברסיטה התחתן מילר עם מרי סלאטרי וממנה נולדו לו שני ילדים. באותה תקופה עלה בברודוויי מחזה פרי עטו - "האיש שהיה לו הכל" (1944) – יצירה העוסקת באי הצדק של הגורל ומהווה מעין זעקה אנטי דתית ואנטי קפיטליסטית נגד עוולות הקיום. המחזה הוצג ארבע פעמים בלבד ונחשב לכישלון חרוץ.

שלוש שנים אחר כך, בשנת 1947, סיים לכתוב את המחזה "כולם היו בניי" – מלודרמה נוקבת וטעונה המתרחשת לאחר מלחמת העולם השנייה. במרכז היצירה, סיפורו של יצרן מטוסים אמריקאי אשר מכר ביודעין חלקי מנוע פגומים למטוסי חיל האוויר, וכעת נאלץ להתמודד עם רגש האשמה והאחריות למותם של 21 טייסים, בהם גם בנו בכורו. המחזה הועלה לראשונה בניו יורק, וזכה להצלחה מסחררת. הוא אף זיכה את יוצרו בפרס המבקרים היוקרתי, ומכאן ואילך נסללה דרכו של מילר להכרה ספרותית גורפת. המחזה נכלל במשך השנים גם בלימודי החובה בבתי הספר בארץ, וכך זכה מילר להכרה רשמית מהממסד בישראל.

מרדף חסר סיכוי

מחזהו הבא – "מותו של סוכן" (1949) – הקנה לו מעמד בינלאומי כאחד מחשובי המחזאים של המאה העשרים והוא זכה עליו בפרס פוליצר. "מותו של סוכן" מגולל את סיפורו העגום של סוכן נוסע מזדקן, וילי לומן, אדם המנסה נואשות להיראות כמצליחן בעיני בני משפחתו, בעוד שלמעשה הוא ההיפך הגמור. במחזה באה לידי ביטוי תמצית השקפתו של מילר נגד אורח החיים האמריקני, המציב את האדם הפשוט במרדף חסר סיכוי להשגת החלום האמריקני הכוזב.

ב"מותו של סוכן", כמו גם במרבית מחזותיו האחרים של מילר, ניצב במרכז העלילה התא המשפחתי, המשמש כאבן בוחן לעליבותו של סולם הערכים האמריקני. באמצעות מצוקתם של בני המשפחה, מוכיח מילר כיצד פועלים הכוחות החברתיים נגד מימושו העצמי של הפרט וכנגד סיכוייו להיות מאושר.

מילר נחשב למייצגו של הדור שצמח באמריקה בשנות השלושים ואשר עיצב למעשה את תשתית הסגנון הריאליסטי בתרבות האמריקנית המודרנית. בכתיבתו ניתן לזהות את השפעת יצירתו של המחזאי הנורבגי הנריק איבסן אשר נחשב מאבות הריאליזם התיאטרוני.

הוא נחשב לאחד מחשובי היוצרים בז'אנר הריאליזם הפסיכולוגי שהתפתח בארה"ב בין שתי מלחמות העולם. בכתיבתו שילב ביקורת חברתית על החלום האמריקני לצד התבוננות אוניברסלית בנפש האדם. רוב הדמויות שבמחזותיו פעלו במסגרת התא המשפחתי ועומתו עם המסגרת החברתית הכל-יכולה, ההופכת אותן לקורבנות ולאשמים כאחד.

פעמיים בחייו עלה מילר לכותרות שלא בהקשר ליצירתו הספרותית. בשנת 1956, בתקופת המקרתיזם, הוזמן להעיד בפני הוועדה לפעילות אנטי אמריקנית ונתבקש לספר על עברו השמאלני. כאשר סירב מילר לחשוף את שמותיהם של האנשים אשר היו שותפים לדעותיו הפוליטיות, נידון לשנת מאסר בעבור בזיון הקונגרס ודרכונו נשלל ממנו. מאוחר יותר זוכה בערעור שהגיש וגזר הדין לא הוצא לפועל.

העילה השנייה לפרסומו של מילר בתקשורת היתה נישואיו השניים לכוכבת הקולנוע מרילין מונרו וגירושיו ממנה. לאחר שנסתיימה מערכת היחסים בין השניים, ולאחר מותה של השחקנית המפורסמת, כתב מילר את המחזה "לאחר הנפילה" (1964) אשר ניתן לזהות בו את סיפור חייה של מונרו.

עוד ממחזותיו: "ציד המכשפות" (1953), על ציד המכשפות בעיירה סיילם שבמסצ'וסטס במאה ה-17, אלגוריה על מסע הרדיפות שניהל הסנטור ג'וזף מק'קרתי, "מראה מעל הגשר" (1955), ''זיכרון של שני ימי שני'' (1955), "תקרית בוישי" (1964), ''המחיר'' (1968), ''בריאת העולם ועניינים אחרים'' (1972), ''השעון האמריקני'' (1980), ''היאנקי האחרון'' (1990), ''שברי זכוכית'' (1994).

מילר כתב גם את הרומן ''פוקוס'', את התסריט למערבון ''יוצאי הדופן'', וטקסטים לשלושה ספרי צילום של אשתו השלישית, אינגה מורת'. כמו כן כתב ספר אוטוביוגרפי "נפתולי זמן" (1988) והמשיך לעבוד על מחזות עד שנותיו האחרונות.