מיאו, חתולה!
מבין כל הפרצופים והקולות האנמיים, הבנאליים וחסרי הייחוד שהבטיחו אמש את מקומם בנבחרת העונה הקרובה של "כוכב נולד" – קל לזכור בעיקר את מי שנותרו בחוץ, למשל אורלי מגורי-כהן
מזמן, באמת שמזמן, לא נראה כאן מפגן בעייתי יותר ומקצועי פחות של מיונים מכפי שראיתם אמש ב"כוכב נולד", או, אם לדייק, "רפליקנט נולד", "שיבוט נולד", "מישהו שעם האימון הנכון יוכל להיות אף-אחד נולד". ל"כוכב נולד" לא היתה אמש עצם מקורית אחת בגופה השמן. ולא שזה הפריע להנאה העקרונית מהצפייה בה, מלבד הצורך התדיר להטיח את ראשיהם של השופטים בקורת בטון יציבה.
מבין כל הפרצופים והקולות האנמיים, הבנאליים וחסרי הייחוד שהבטיחו אמש את מקומם בנבחרת העונה הקרובה – עונה שנדמה כי תמות כבר בלידה עקב מחסור בכריזמה – קל לזכור בעיקר את מי שנותרו בחוץ. אישיות אמיתית היתה, כמובן, רק לאורלי מגורי-כהן, מי שהביאה לעולם את "בסך הכל חתולה" ומצטיירת כמי שמסוגלת ליצור ולבצע שלל שירי-פיבי-בופה שרוטים ולקבע לעצמה איזו נישה מקורית בבידור כאן. לא היה לה, כמובן, סיכוי בנינט-לנד, ארץ הקולות הזכים והמעשים המגונים בשירים מתים. גם נעמה שטרית – עוד סיכוי לברוא אישיות ממשית ולבנות אותה לנגד עינינו – נותרה בקבינה, בנימוק: "יש בך משהו מתפזר", שבין פותריו תוגרל מערכת יחסים עם מטרידן כפייתי.
כמעט מדכא מדי היה להיווכח שוב בבחירות השירים של בני 17 שנולדו, מוזיקלית, בני 70 – ותודה לברכי גלגל"צ ו"כוכב נולד" עצמה על שגידלו עליהן את הצעירים המאולפים, הרדומים והנוסטלגיים האלה, שחלקם אפילו ניסה אמש – האימה, האימה – להמחיז שירים. עם מי נשארנו בסוף? קסניה זמסקוב, עוד שבלונה נינטית שתיזכר בעיקר בזכות שמה, העשוי להיות זהה – או שלא – לזה של חברת אלקטרוניקה סינית עלומה; ועם איילה אליגולא, מי שאחד השופטים הטיח בעניינה כי "היה לה צבע", שעל כך השיב לו פיק מיד: "אנחנו לא מחפשים צבעים". כמה נכון. ב"כוכב נולד" מחפשים רק צבע אחד. ושוב, תזכירו לי מה בדיוק עושה כרגע הראל מויאל?
רגליים מחוממות: "החיים מתחילים", יס+, 22:00
זה בלתי אפשרי, זה לא יתכן וזה לא יילך. אנחנו, כולנו, כל מי שבכו – בדמעות אמיתיות, ספוגות יגון – בפרק הסיום של "רגליים קרות", מגיעים לסידרה החדשה של מייק ביולן עם שק ציפיות שאין סיכוי למצוא לו כריות תואמות.
"החיים מתחילים" היא סידרת הדרמה שיצר ביולן אחרי "רגליים קרות". מה לעשות; גם דה וינצ'י המשיך לצייר אחרי המונה ליזה. בפרק הראשון של "החיים מתחילים" מתפרקת משפחה של אנשים רגילים. הבעל, בן 42, מודיע לאשתו ולשני הילדים, בשקט, כי החליט לעזוב. האשה, מגי, נותרת לבדה ואמורה להמציא את חייה מחדש. מכאן מתפתח מחול הזעם, הכאב והגילוי העצמי הצפוי – שום דבר שעוד לא ראיתם, אבל ביולן הוא אלוף הנבירה באומללות הזעיר-בורגנית הזו ובשליית זהב תסריטאי מתוכה.
ביולן בשיאו כאשר הוא יוצר מצבים קורעי-לב ומאכלס אותם בסצינות קטנות ומצחיקות, ו"החיים מתחילים", לפחות בפרק הבכורה, מלאה בזה. ביולן הוא, כרגיל, מגדולי המקוננים על מות המשפחה והמונוגמיה בזמננו, אבל "החיים מתחילים" עדיין רחוקה מ"רגליים קרות". הדמויות כאן מצומצמות יותר בכמות ובנפח, מעניינות פחות, וזה גם לא עוזר כשהגיבורה הראשית, מגי (קרוליין קוונטין), נראית, במפגיע, קצת דומה מדי לחנה לסלאו. יותר מזה; מי שעשה את "רגליים קרות" אינו יכול לחזור עם דרמת פרידות ובגידות שגרתית; הוא מוכרח לחזור עם דרמת פרידות ובגידות בלתי שגרתית. כך ש"החיים מתחילים" אולי לא טובה מספיק בשביל ביולן, אבל לחלוטין טובה מספיק בשבילנו. תארזו לנו לקחת.
צריך להגיד:
*ללווייתן שנתקע בקישון: קח נשימה עמוקה. שתה קצת מים. יגאל צור בדרך להטריד אותך.
*לגדי סוקניק: זה לא יכול להיות אייטם פותח אם פשוט תצלול בעצמך ותראה לו את הדרך החוצה?
