לי זה עולה יותר
האם סלבז משלמים יותר מיסים מהאדם הפשוט? כנראה שכן, במיוחד כשזה מגיע למס איבוד האנונימיות, מס ההתנדבות והמס היקר מכולם - מיכל זוארץ
באמת שאין לי בעיה עם תשלום מס איבוד האנונימיות, הבעיה שלי מתחילה עם המס החברתי שנקרא התנדבות. הנוהל הוא קבוע: אחת לשבועיים אני מקבלת שיחת טלפון מכוכב קניונים כזה או אחר, שנואש לחשיפה כי כבר שנה וחצי הוא לא עובד ולא כתבו עליו כלום. אז הוא מתחיל להרים דף קשר ולגייס אסופה של צמאי אייטמים אחרים, שיבואו לביקור במחלקת הילדים של איכילוב. בדרך הוא שולח, בטעות כמובן, SMS לאחד מצלמי הפפראצי, שיתקתק תמונה קבוצתית, רצוי עם ילד בשלבי התקרחות מתקדמים.
וכך, למרות שריח של בית חולים עושה לי בחילה וילדים מנוזלים מלכלכים לי את הבגדים שאני שואלת מהמעצבת הקבועה שלי, אני מוכנה לעשות את זה פעמיים בשנה. אפילו אם רוב הילדים לא ממש סגורים על מי אני ומה אני רוצה מהם. אני בכלל טוענת שאם להחריב זמן איכות בבתי קפה, אז עדיף כבר לעשות את זה עם "וראייטי ישראל", שהם דוגמה ומופת לסדר בארגון התנדבותי. הם מאורגנים, מתוקתקים והכי חשוב - יש להם מערך יחסי ציבור ומופע שנתי בפריים טיים של ערוץ 2. כי למה לעשות מצווה בסתר, כשאפשר לעשות את זה בפומבי ובצירוף אייטם בטוח בשער האחורי של "ידיעות"?
אבל המס האחרון והקשה מכל עבור סלב הוא מס תוכניות האירוח. כשמדובר בקידום יחסי ציבור לתפקיד חדש, המשימה קלה יחסית: באים, מזכירים שלוש פעמים את שעת השידור, הבימאי והסוכן, והולכים הביתה. הבעיה מתחילה כשמתקשר אלייך תחקירן מתוכנית אירוח בדיוק בתקופה שאת דופקת נוכחות יומית בקפה השכונתי, במקום בעבודה. נו, לכי תהגגי עכשיו במשך רבע שעה על כלום. הכי מעיק זה להתארח אצל מיכל זוארץ, שאליה מגיעים כל הכוכבים ממחזור 88' ומטה. כשמתקשרים אליי מהמערכת שלה, נדלקת לי נורת אזהרה ונשמעת אזעקה עולה ויורדת. אז אני מיד בוכה לעושק שלי שהוא חייב לארגן לי להגיש פינה חדשה (ב"אקזיט", "טלסינמה", אפילו אצל מיקי בוגנים בתור מתאפרת, עם קלוז-אפ על האפידרמיס. ה-כל!), כי לא עלינו, אני בדרך להיות טל מן.
עם כל זה שאני מעריצה את הרזון האנורקטי של זוארץ, להתארח אצלה זו פשוט חוויה טראומטית. כי אחרי שהציגו אותך לאומה בתור "היא לא רק יפה, היא גם אופה" (מי, לעזאזל, כותב לה את הטקסטים?), מתחיל מסלול השפלות שכולל צעידה עם ביצה חיה על כף בתוך הפה, אכילת סושי מרגליים של דוגמנית ליגה ז', קליעה לסל ומשחקי חברה עם אלכוהול, שהופכים את המעגל הז"ל של דן שילון לתוכנית של דב אלפון. אני גם אף פעם לא יודעת איך להתנהג בתוכניות האלה. אם אני משתטה (כמו הפעם ההיא ב"אקזיט". איזה מזל שיש להם 2 אחוזי רייטינג), אז אני יוצאת בלונדינית שטחית וטיפשה, ואם אני נואמת לאומה (כמו שקרה אצל אסף הראל. איזה מזל שהיו לו 2 אחוזי רייטינג), אז אני יוצאת משעממת ולא סקסית. בקיצור, הטקטיקה הנוכחית שלי היא "תהיי יפה ותשתקי, ואם את יכולה, אז גם תזילי דמעה פוטוגנית בשביל הפרומו". אז בפעם הבאה ששוב יזכירו אותי יחד עם מאיה בוסקילה, אושרי כהן, בר רפאלי ושאר משתמטים משירות צבאי, אני ממש מבקשת שתזכרו שממש ממש לאחרונה פדיתי את חובי לחברה והתגייסתי למיכל זוארץ. ועוד לא אמרתי מילה על הפעם ההיא אצל אודטה.
נ.ב.
אם כבר להתאשפז על כיסא המרואיין, הכי הייתי רוצה להתארח אצל יאיר לפיד ולענות על השאלון המורחב. "מתי בכית בפעם האחרונה?", הוא ישאל. "אתמול", אומר לו בעינים מצועפות, "כשחשבתי על גורי הכלבים האוזבקים שכלואים בארץ בתת תנאים".
כל קשר בין הדמויות והאירועים המוזכרים הוא לא מקרי ביותר.
לטור הקודם של אני, סלבריטאית
