אני אייטם, אני?
הבלונדינית לומדת שיעור חשוב במרדף אחר כתבת שער. המצאות וגילויים
שלושה דברים בעולם גורמים לי להרגיש זולה: שמלות של הצומית מצפון דיזינגוף, שקרים עלובים וראיונות עיתונאיים. מצד שני, שקרים קידמו אותי, הבגדים של ההיא סיפקו לי כמה תמונות מעולות במדורי הרכילות והאופנה, וראיון אחד פרובוקטיבי פתח לי כמה דלתות. עכשיו כשיש לי תפקיד חדש ואני בעידן ה"טריגר" של חיי (כלומר יש עילה לכתבה עליי), אני מרגישה שהכל עוד אפשרי. הבעיה בימינו שגם טריגר, בן זוג מפורסם ושרירי ותמונת עירום חלקי לא מספיקים לכתבה במוסף יום שישי, אלא אם את מוכרת באותה חבילה סיפור הטרדה מינית, התנסות בסמים, יחסים מורכבים עם ההורים ובדרך גם מכפישה חצי מהביצה. הבעיה העוד יותר גדולה היא שנגה שחר כבר דיברה על חיבתה לבשמים גנובים, עברי לידר על חיבתו לגברים, רון שחר על אי חיבתו לגברים, חנה לסלאו טחנה את הנפילה שלה וצביקה פיק מכר את עצמו בריאליטי, ולי לא נשארה שערורייה לרפואה.
הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להצהיר שאני לסבית. אבל אפילו זה כבר לא כזה גליק. הנה, האחרון בשכונה שיצא מהארון אפילו לא קיבל הפניה בעמוד הראשי של העיתון. בקיצור, הכל כבר נטחן והדבר היחיד שיכול להבטיח לי כתבת עומק הוא אם אספר על חוויה חוץ גופית, חייזרים שנחתו בדירתי באישון לילה, השתילו לי מוח של ביל גייטס ובישרו לי שאני המלך המשיח. אבל אני לא.
עם כל הרצון להיות מרוחה בעיתון, אני באמת לא מבינה למה אני צריכה למכור את נשמתי. אחרי הכל, אנשים זוכרים לנצח איפה הם היו בלילה שרבין נרצח, ביום שנפלו התאומים וכשמויאל זייף בניצנים, אבל הם ממש לא זוכרים מה אמרה יעל בר זוהר בראיון האחרון שלה ("שנתיים לא נגעתי בפיצה"). מה, זה שיש לי תפקיד חדש זה לא מספיק מעניין? עזבו, זאת היתה שאלה רטורית.
ביום ראשון נפגשתי עם "החיובית", אשת יחסי הציבור של הסדרה שהיא כל כך אופטימית, שהיא בטוחה שהנה עוד שנייה אני מקבלת שער ב"טיים" כאשת השנה 2005. זאת מעלתם של יחצנים-ניג'סים-חיוביים: היכולת להפוך כל אירוע זניח בחיים לאיוונט הרה גורל, כאילו מינימום מדובר בהמצאת הקונדישנר. נחנקתי מהרוקט בסלט? יש לה אייטם לרכילות. הדלפתי פרטים על העלילה של הדמות שלי? יש לה ספוילר לברנז'ה. וזה עוד לפני שהיא התחילה לתחקר אותי על "השרירי", אותו אני אוחזת בימים האחרונים. "החיובית", שהיא אופטימית גדולה יותר משמעון פרס, סיכמה את הפגישה ואמרה ש-99.9 אחוז היא סוגרת לי שער ב"שבעה לילות", מינימום ב"זמנים מודרנים". אבל מכיוון שאני הרבה פחות חיובית מ"החיובית", לקחתי לי ליתר ביטחון "חיובי" פרטי ונחוש במיוחד שהבטיח לי חשיפה מסיבית תמורת 500 דולר לחודש, בלי מע"מ ולפני הנחה. התפקיד שלו היה אמור לכלול מציאת בעברי תיקים פליליים שאותם ידליף לעיתונות. אלא שחקירה קצרצרה מצידו (אני לא מודה לבד) הבהירה לו שאין כאלה. כן, נולדתי, עשיתי, זינקתי, כבשתי - והכל במו ידיי - אבל זה הסיפור של כולם. אין לי אבא שמת, אין לי עבר פלילי ולא עלינו, מעולם לא אושפזתי בגהה. מה עוד שאת כל הסיפורים הטובים שהיו לי (מחלת הנשיקה, חיילת מצטיינת ומועמדות לתפקיד בחו"ל) כבר מיציתי בכתבות שנעשו עליי בעבר. מי לעזאזל ידע שאני צריכה לשמור סיפורים ל-30 שנות קריירה? המצב הנוכחי הוא שאני צחיחה ויבשה כמו מאגרי המים לשעת חירום של ישראל. אני כלום. אני אפס. אני הנורא מכל - אני לא אייטם! אבל בשביל זה יש לי "נחוש" נחשי שבשניות עדכן אותי שבגיל 18 התגלה אצלי וירוס קטלני בדם (אני: "אבל היתה לי רק מחלת הנשיקה". נחוש: "נו, וירוס קטלני"), שנסעתי ללונדון לפגישת עבודה והתמזמזתי עם רובי וויליאמס במסיבה (אני: "אבל אף אחד לא יאמין". נחוש: "כאילו שמישהו באמת יברר את זה") וקינח בזה שאני עובדת על פרויקט סודי וגדול (אני: "אבל... ". נחוש: "אבל, שמבל זה מה שכולם אומרים").
וכך, אחרי שבנינו תוכנית עבודה שמורכבת מפנייה ל"שבעה ימים/לילות", "סופשבוע", "פנאי פלוס", מקומונים, עיתוני נוער ועלוני בית ספר, ואחרי שהצבנו כמה לוואים: לא לעיתון "אנשים", לא לצילום משותף עם בן הזוג ולא, לא, לא למיכל זוארץ, החל שיגור הקומינקט, נייר ששוטח את סיפור חיי, לכל מערכות העיתונים. ספירת מלאי בתום יממה: שבעה "לא", שני "עבר להחלטת העורך" (שזה סוג של "לא") וכתבה אחת באתר של ערוץ E! ובאתר של לאה אתגר (אל תשאלו). אחרי שהתאוששתי מתחושת הילדה הדחויה בטיול השנתי של כיתה ג' מצאתי את עצמי מרימה טלפון ל"נחוש" ושואלת: "זה מעניין שאני דיסלקטית שמתקשה ללמוד טקסטים, היה לי בן זוג שנפטר מאיידס והייתי מאושפזת חודש וחצי בבית חולים בגלל אנורקסיה?". לא הספקתי לומר "כתבת שער" והגיע האישור לכתבת מגזין בעיתון נחשק. אני יודעת שזה לא מוסרי לשקר, אבל מצד שני, אני בסך הכל סלבריטאית.
נ.ב
אם אבא שלי היה ילד מוכה זה אייטם? אחרי הכל, אני דור שני למשפחה מוכה.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
