למי יש הכי גדול?
הבלונדינית פוגשת לראשונה את הקאסט של הסדרה. מרוץ האגואים יוצא לדרך
בנוסף לחבורת האגואים הקבועה (להלן "הפמיליה") שמקיפה אותי, זכיתי השבוע למשפחת אגואים חדשה של שחקנים (להלן "הקאסט"). כמו הפמיליה גם הקאסט קורץ כולו מאגואיזם טהור, 24 קראט. אבל בעוד שבפמיליה אני בוחרת עם מי לרכל, על מה לרכל ובעיקר את מי להחרים, בקאסט המצב שונה ומוכתב מלמעלה. "קאסט זה סוג של משפחה", פתח הבמאי את החזרה הראשונה שלנו, ואני רק חשבתי על זה שבכיף הייתי מוסרת לאימוץ חלק מ"האחים" החדשים שלי, וממליצה בחום לתסריטאי לארגן ל"הורים" שלי תאונת דרכים עמוסת קטשופ ואפקטים שתחסל את נוכחותם במרחב הפריים שלי. כמו חבורת מתבגרים מחוצ'קנים שרצים לשירותים עם סרגל ביד במטרה למדוד למי יש הכי גדול, גם אנחנו ניצלנו את החזרה לקראת הצילומים כדי לבחון למי יש את האגו הכי גדול בסביבה, ולא פחות חשוב - למי יש הכי הרבה שורות.
שלא תבינו לא נכון, גם לי יש אגו ואפילו אחד לא קטן בכלל, אלא שבמהלך השנים ובעיקר בעזרתו האדיבה של ורדה רזיאל ז'קונט מסוג זכר, כמה ספרים של רובין ס' שארמה, סדנת ויפאסאנה ודיאלוג יומיומי עם עצמי, הצלחתי להגיע למצב של הפסקת אש עם האגו. ולכן הוא מאולף, קשוב ורוב הזמן רדום. עד שמאיימים עליו. או אז יוצא לו האגו שלי להתקפה חזיתית חסרת רסן. כמו בכל מפגש בין שחקנים (ולא משנה אם זה בצילומים, במקום החדש של אדם הורביץ או בבראסרי), כולם ניסו לעשות על כולם רושם והעלו את הצגת היחיד הכי טובה בעיר: "אני השחקן/ית הכי טוב/ה שנתקלת בו לאחרונה". וככה ישבנו עשרה שחקנים על שישה כיסאות (ברוכים הבאים לתנאי ההפקה בישראל), ליחחנו בורקסים עבשים שהמפיקה שלפה מההקפאה של ההפקה הקודמת והתחלנו למדוד אינצ'ים.
ההתחלה היתה צנועה וחסודה. ענווה נפלה על ראשי הקאסט. כולם חייכו אחד לשני, עפעפו בעיניים ועטו על עצמם את פוזת מריה הקדושה, המעונה והביישנית. איש לא פצה פה ואפילו "הדיווה" היתה מרוסנת. יחסית לעצמה. כלומר היא לא נגעה לאנשים באיברים מוצנעים כהרגלה, אלא רק סיפרה בדיחות קרש. נאלצנו לגחך. הכל השתנה ברגע שנכנס הכותב לחדר. אז ניתן האות, וכולם זנחו בצד את פוזת הצניעות, הקפיצו אגואים והתחילו בעבודה האמיתית - העמדת פנים שהם שחקנים. ראשונה פתחה "הבייב", שחקנית מזן סיליקון, שהגיעה מלווה ב"עושקת" שלה, ובפוזה של "היי, פה זה החדש של ספילברג?". מילא להטריח את העושקת כשמדובר בתפקיד עם בשר, אבל האידיוטית גררה אותה רק כדי שהיא תשמע שיש לה את הכי מעט שורות מבין כל הקאסט. ליתר דיוק, שלוש שורות, 20 מילים ו-50 הברות. ספרתי.
אחריה "צעדו על השטיח האדום": "האנורקסית", "החבר של השחקנית המפורסמת", "החצופה", "המסריח", שמגלם את הפרטנר העיקרי שלי (יוסטון, ווי האב אה פרובלם!) ו"חסר הביטחון המגמגם עם הסמ"ך הסוררת". אחרי שעה של העמדת פנים שאנחנו מתים אחד על השני וקריאה בינונית שהחסירה כמה שנים מיוצרי הסדרה שנכחו במקום, אני יכולה לומר עם כל הצניעות: שיחקתי אותה. אתם מבינים, סופסוף האובססיביות והפנאטיות שלי השתלמו. זה התחיל ממירקור השורות שלי, סידור מדבקות עם מספרי הסצינות (שמונה סצינות ו-34 שורות בדיוק. כהתחלה זה לא רע. כהמשך זה מזעזע), ניתוח של הטקסטים, המשיך בשיעור פרטי עם "הגורו" והסתיים בשבועיים של חזרות אינסופיות עם "השרירי" (סופסוף נמצא לו ייעוד).
אז כן, אפשר לומר שהגעתי לקריאה מוכנה. מה שאי אפשר להגיד על "המתלהב", שחקן עם ניסיון של טירון, אבל עם פוזה של מינימום שון פן, וכל זה בגלל שה"עושק" שלו מטפטף לו לראש שהוא הדבר הכי טוב שידעה מדינת ישראל. נו, איך אומר "הזמר", אגו אחר מהפמיליה: "יש כאלה שחיים בסרטים ויש כאלה שחיים בשוברי קופות". אז אחרי שגרפתי מחמאות מהבמאי ומבטי שטנה משאר צוות השחקנים (הם לא אוהבים שמישהו אחר גונב להם את הפוקוס), הבלגן התחיל לחגוג. בשלב מסוים "הדיווה" איבדה סבלנות והתחילה לחלק הוראות לצעירים, "חסר הביטחון" נכנס להתקף חוסר ביטחון מלווה בהתקף אסתמה ו"המתלהבת" כל כך התלהבה שהתחילה לבכות. אני העדפתי להתעסק בזמן הזה בדברים החשובים באמת: למלא את הנייד שלי במספרים של "הקאסט" (החברות שלי ימותו כשהן יראו את הטלפון של "החבר של השחקנית מפורסמת"), להרחיב את מעגל הקומבינות שלי ובעיקר בעיקר בלעשות עיניים לבמאי. כי אין, אין, אין, אין דבר חשוב יותר מקלוז-אפ מושלם. ואני, בשביל קלוז-אפ מושלם, מוכנה לעשות הכל. אבל ה-כ-ל.
נ.ב
אני חייבת להעביר ל"מסריח" מסר מגורם שלישי שיש בעולם מוצר שנקרא דיאודורנט. אלוהים, הקיץ מכה בו.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר .
לטור הקודם של הסלבריטאית
