את בתקופה רעה
הפמיליה לא מפרגנת, המשפחה מנצלת, הרכילות משתוללת - אפילו השרירי מגעיל אליה. הבלונדינית במשבר
סוף סוף אחרי שנים, אני מקבלת משכורת קבועה ולא מעבודה בחנות בגדים, אני גוזרת אייטמים עליי כל שני וחמישי (ומדביקה במחברת המיוחדת שקניתי), מתחזקת זוגיות של חודש עם "השרירי" ואפילו חותמת לילדים ברחוב. אז איך קורה שדווקא עכשיו, בשיא פריחתי, אני הכי לא מרוצה בעולם? איך קרה שהתפיסה שלי על החיים השתנתה פתאום? שכולם נראים לי אחרת פתאום? זה אני שהשתניתי או שהסביבה שלי השתנתה? יצא לי לחשוב בלילות האחרונים שאולי זה בעצם הגנה משמיים, שמישהו מלמעלה מנסה להגיד לי: "בוא'נה, תשמרי על פרופורציות, את כולה סלבריטאית. יש דברים יותר חשובים מיום שיער רע שעובר עלייך ואייטם לא מחמיא ב'וואלה'". אבל לצערי, כל הזן הזה לא עובד עלי. אני לא מאושרת.
הסימן הראשון להתפוררות היציבות שבניתי מסביבי בשנים האחרונות היה ב"פמיליה". רצה הגורל והתסריטאי (שאלוהים יברך אותו בחיים ארוכים ואותי בעוד המון סצינות טובות!), וקרה שכבר שבוע שני ברציפות אני מבריזה ממפגש העלים הירוקים של החבר'ה. במקום זה אני מצטלמת, משננת טקסטים, מתחזקת את הישבן במכון והולכת לישון מוקדם. אז פאקינג ביג דיל הברזתי פעמיים מהמפגש השבועי, ופאקינג לא הדלפתי ל"נובר" אייטמים מהסט. זאת סיבה לעשות לי פרצופים? הרי עד לפני חודשיים, כשהייתי מתוסכלת והרגשתי איך אני צונחת מליגה ג' של הסלבס (שחקני טלנובלות ומגישי פינות) לליגה ה' (נפל ריאליטי ואורית פוקס), והנה עוד שנייה מאבדת את "העושק" האחרון בעיר שעוד מאמין בי - כולם היו לצידי. אבל מרגע ששדרגתי את חיי, כולם התפיידו. שנים שהצרות שלי היו נחמה גדולה לכולם, אבל משאיבדתי את צרותיי איבדתי גם את מעמדי החברתי ב"פמיליה". בהיעדר אומללותי, מתברר, אני כבר לא רצויה בקרבם. אין לכם מושג כמה רע זה מרגיש.
גם המשפחה השנייה שלי, הביולוגית, ירדה מהפסים. אחרי שחלפה תקופת ההתלהבות מההצלחה שלי, התקררה הגאווה, התפוגגו המחמאות היומיות והגיע עידן חדש לבית - עידן ליצן החצר. פתאום אני כל כך פופולרית בבית הוריי, עד שאני מוזמנת לכל הבר מצוות של כל האחיינים של הבני דודים מהצד של אבא שלי, שלא שמעתי מהם בעשור האחרון.
פתאום אבא שלי מתקשר אליי כל יום ואמא שלי הגבירה את המינון משלוש פעמים לשלושים פעם ביום, וכל זה על מנת לשאול מה שלומי ועל הדרך בעצם לשאול מה שלום "הדיווה", "החבר של המפורסמת", "המסריח", ו"הכוכב הגדול". הפכתי בלי לשים לב זאת שאחראית לשיפור מעמדה החברתי של המשפחה, וככזאת נגזר עליי לשתף פעולה עם כל הגחמות המטורפות של סבתא שלי (ביקור נכדים של החברות שלה), אמא שלי (ביקור בעבודה שלה) ואחותי (אספקת חתימות שלי לכל דורש).
ואם עד כה הקיטורים שלי לא נראים לכם כמו סיבה טובה להתמוטטות עצבים - קבלו את סיבת המשבר הכי משמעותית: נשבר לי שכותבים עליי, שמרכלים עליי ושמשמיצים אותי. נמאס לי שכל מיני אפסים מהעבר שלי מפיצים ב"תגובות" סיפורים מטופשים, השמצות וסיפורי בדיה. אני לא מבינה מה לעזאזל יש לכל המתוסכלים שיושבים משועממים בעבודה שלהם וטורחים להשמיץ אותי בטוקבקים מהגיהינום. אף אתר לא דואג לצנזר אותם, וחוץ מלפרסם את מספר הטלפון שלי כבר כתבו עליי הכל. אבל הכל.
"הזמר" אמר לי שאני צריכה לשמוח שאנשים כותבים עליי, גם אם זה השמצות. בין כה וכה בעולמנו הצר כולם מרכלים על כולם ולפחות אני יכולה להתנחם בעובדה שאני יודעת מה אומרים עליי מאחורי הגב. אז התנחמתי בזה שאני יודעת שאומרים עליי שיש לי "קול מעצבן", "גוף עקום" ו"פרצוף מעוך", וזה עדיין לא שיפר לי את המצב רוח. ואם עד עכשיו לא השתכנעתם - אז השבוע גם נפתחה צרה מבית. "השרירי" מתחיל לאבד אליי סבלנות והוא לא מסתיר את זה. נמאס לו שאני שואלת אותו שלושים פעם ביום איך אני לבושה, אם ואם אני שמנה. אין לו גם כוח לחזור איתי בשתיים בלילה על טקסטים ליום הצילום הבא, והוא טוען שהפכתי לשעמום אחד גדול שמרוכז בעצמו.
אני באמת כבר לא יודעת את מי להאשים, ואני הכי לא מבינה איך קרה שבתקופה שבה אני אמורה להיות הכי מאושרת בעולם, אני מרגישה כאילו אני בהתקף PMS ארוך במיוחד. אני עצבנית, אני סובלת ממצבי רוח קיצוניים, אני ישנה מעט ואני מתחילה לפתח קמט עמוק מדי בין הגבות. ועוד לא הגעתי לגיל שלושים. סוף סוף, אחרי שעליתי כיתה, אני מבינה שבעצם עדיף היה להישאר בגן הילדים. בקיצור, אין מנוס - אני חוזרת לטיפול.
נ.ב
בנוסף לכל הצרות אני מתחילה לפתח אלרגיה לחצי מהקאסט שלי. אני שונאת שחקנים!
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר .
לטור הקודם של הסלבריטאית
